שלושה עשר מי יודע? לכבוד יום שישי ה-13, הזמנה לסיור טורד שלווה בין 13 הרצועות שבאלבומו ה-13 של טריקי

ברכות לבק על הגיעו למצוות היום, עם יציאת אלבומו ה-13, Colors. השמועות מספרות שמדובר באלבום מדויק הרקוח מכל שיתופי הפעולה הנכונים לימינו, כך שסביר שגם התאריך נבחר שלא במקרה. אבל רבאק בק, עם כל הכבוד, יום שישי ה-13 מזמין איתו אוירה אחרת, מורבידית ומטילת אימה. אוירה שאפשר למצוא באלבום מספר 13 אחר, שאומנם יצא בסוף החודש הקודם, אבל עשוי מהחומר האפל שהולם את היום הזה. אני מדברת על האלבום ה13 של טריקי – "Ununiform".
האלבום הוקלט כולו בברלין ונושא עימו תחושת ברגהיין, של קור וחושך שעוטפים סליזיות נוטפת זיעה. הסינגל הראשון ששוחרר מתוכו When We Die מבשר כבר בשמו שאנחנו לא נוסעים ללונה פארק, ומהצליל הראשון אנחנו מבינים שסוכריות לא יחלקו כאן, לפחות לא כאלה שאמא מרשה לקחת.

באלבום 13 רצועות (מקריות? לא נראה לי!) שלא שומרות על אחידות בסגנון, אולי מכאן מגיע גם שם האלבום. מהקשבה למילות השירים מתגלה מוטיב חוזר, גם הוא מתכתב עם שם האלבום, של מערכות יחסים לא מוגדרות, מילניאליות, דהויות, והכמיהה למשהו עמוק ואמיתי יותר.

ב-Wait For Signal מתארחת השחקנית והזמרת האיטלקיה אסיה ארג'נטו, זו ששמה נמצא בכותרות בימים אלה בגלל נסיבות מצערות יותר. הוא מתאר מערכת יחסים שנתקעה באמצע, במצב לא מוגדר, שבו לא מדברים על מה שאבד או על מה שיהיה. הוא מצליח להעביר את התחושה הזו, של שוטטות קלילה וחסרת מטרה כביכול, כשמבחוץ הכל כשורה ומבפנים הקרביים בוערים.
(Blood Of My Blood (feat. Scriptonite עומד בניגוד מוחלט למצב הקודם כשמופיע בו קשר הרבה יותר ברור, כזה שבו אתה מוכן למות בשביל האחר, כזה שבו אתה מצהיר שלעולם לא תעזוב. בעולם של טריקי לקשר כזה יש כנראה מקום רק בין אחים, או אחים לנפש.
(Dark Days (feat. Mina Rose חוזר לנושא העמימות הרומנטית מהרצועה השישית, אבל הגיטרות שמפלחות אותו לכל האורך מעידות שהקרביים שבערו הגיעו לנקודת הרתיחה.
ב-The Only Way אלו פסנתר וכינורות שנותנים את הטון ובזמן שברצועות הקודמות היו אלה הקולות הנשיים שהביעו את את הקושי והתסכול, הפעם זה טריקי שבקול שבוקע מהנקודה העמוקה בגרון, זו שליד הבכי, מתאר את שברון הלב החוזר בכל פעם שהקשר נפרם.
Terra Lopez of Rituals of Mine הרקיד, הוא הלילות שבהם הייאוש שולח אותנו לנענע את עצמות האגן בניסיון לשחרר את האחיזה הלא בריאה באהבה חסרת תכלית. אפשר ממש לראות אורות מהבהבים את הדמות שרצינו לגרש מהנפש עם מוזיקה ואלכוהול.
ב-Bang Boogie מגיעה הפוגה קומית אפלה בצורת הראפר הרוסי Smoky Mo, אולי היא רק קומית כי אני לא מבינה את המילים של הראפר הרוסי, ואולי זה בדל הצחוק שנפלט ממנו תוך כדי, כך או כך זוהי אחת היציאות היותר מוצלחות של האלבום בעיני.
(When We Die (feat. Martina Topley-Bird, הרצועה האחרונה, היא כאמור גם הסינגל הראשון מתוך האלבום, ואנחנו פוגשים בה את מרינה טופלי בירד, שהכרנו כשהיתה נערה בת 15 בתחילת שנות התשעים והפכה להיות המוזה ובת הזוג של טריקי לאורך קריירת הסולו המוקדמת שלו. נראה שרוח התקופה גרמה למושגים כמו "המוזה שלי" לפנות את מקומם לקשרים מפוכחים, ציניים יותר. אבל הנוכחות שלה כאן כמו סימון על השביל שאינו שוכח, אל הרומנטיקה התמימה של פעם, זו שהיינו מוכנים למות בשבילה.

הצרידות הווקאלית והאינסטרומנטלית הזו שהיא סימן ההיכר של טריקי מלווה את האלבום והיא כמו חוט מקשר שכורך את כל הרצועות לכדי שלם שיודע שהחלקים שלו מתפוררים. זה אולי לא טריקי הרעב של תחילת שנות האלפיים, אבל הוא גם רחוק מלהיות האז-בין. מה שבטוח, הוא עדיין עושה טריקי יותר טוב מכל אחד אחר. תופס אותך בגרון ולא מרפה, מחזיק את הבטן מבפנים, פוקד לעצום את העיניים ומזמין להתמסר לפנטזיות שלא ידעת שהיו לך. יש שיטענו שהטריפ הופ מת, יבוא טריקי, יפיח חיים בגופה וישלח אותה להלך ביננו ולרדוף את חלומותינו.

אז בזמן שבשאר הערוצים ידברו על בק, וקניה שוב יקרא לו להחזיר את הגראמי לביונסה, בזמן שהסתיו ישחק איתנו בכאילו ויחזור להתנהג כמו קיץ, אני מזמינה אתכם לסגור את התריסים ולצלול אל ממלכת התעלולים ואחיזת האזניים של טריקי. יום שישי ה-13 מכושף לכולנו.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0