על התבגרות, יחסים ורטרוספקטיבה: 10 שנים ל-In Rainbows של רדיוהד

תמיד התקשיתי לכתוב בפומבי על מוזיקה 'ישנה' (מה שרק גורם לי לתהות כמה מהר אנחנו מרגישים שמשהו 'התיישן'). לפעמים אני אפילו חש (שלא בצדק) אי-נעימות קלה כשאני מפרסם שיר שלא יצא ממש בזה-הרגע – משום מה תמיד עולה בי חשש כזה, שישפטו אותי, ויגידו 'מה זה קשור עכשיו? לא מיצינו?'.

החשש הזה לא עלה בי לרגע בנוגע ל-In Rainbows. בשבילי, אין עוד להקה כמו רדיוהד, מבחינת האפקט העצום שבחזרה לאחור, תוך בחינה מחדש של המחשבות והרגשות שהמוזיקה שלהם מעלה בי. זה נובע גם מן העובדה ששני אלבומים נוספים המשיכו את דרכו של In Rainbows, מה שמקנה לו משמעות בקונטקסט מוזיקלי רחב יותר, אבל בעיקר בגלל ההתבגרות האישית שלי מאז אותן האזנות ראשונות, כך שבמבט לאחור, הוא מקבל משמעות שאינה נקודתית, אלא רציפה ומתפרסת על גבי שנים של התבגרות.

שתי האזנות זכורות לי כ-'ראשונות'. האחת הייתה ראשונה 'באמת' – ממש עם צאת האלבום, כשהייתי ילדון בכיתה ז', ורק התחלתי לגלות איך להוריד מוזיקה באינטרנט ולקרוא דברים שכותבים ב-Ynet. אני זוכר שקראתי שללהקה שהכרתי מספר שירים שלה, יצא אלבום חדש, ושהופתעתי לטובה ממה ששמעתי, כי בראש שלי דמיינתי ש-'אין מוזיקה חדשה טובה'. אבל חור שלם זכור לי בין אותה תקופה, לבין הפעם השנייה שהגעתי לאלבום, לפני מספר שנים – כשנכנסתי לעומק הדיסקוגרפיה של רדיוהד. והאסימון נפל ב-Nude.

זו יצירה משתקת. אני בדרך כלל לא חושב ש-'להישאר בלי מילים' זו מחמאה לשיר, אבל הסיבה ש-Nude מכה אלם כך, היא שהוא מחליש אותך. הוא תופס אותך תמיד לא מוכן, חושף אותך בפגיעותך. הוא תמיד משאיר אותי ריק, מבולבל, בתחושה ששום דבר בעצם לא מובן לי כמו שחשבתי. השינוי שהוא עבר מאז נכתב בשנות ה-90 כ- "(Big Ideas (Don't Get Any" ועד לעיבוד שלו באלבום, מבהיר בעיני את אחת הגדולות הענקיות של רדיוהד. המשמעות הענקית שהם נותנים הן לשיר עצמו (הרי הוא נשמר במשך עשור!), והן לעיבוד ולאלבום (הרי הוא לא נכנס עד שזה לא התגבש לעיבוד הנכון), היא מסירות מוזיקלית שאני מעריץ. ראינו אותה במיוחד ב-A Moon Shaped Pool, שחלק גדול ממנו מורכב משירים כאלה.

בחזרה ל-In Rainbows. רבים אוהבים אותו משמעותית ביחס לחומרים שיצאו לאחר OK Computer, תוך מתן קרדיט לנגישות וליופי השירים. האם זה אומר שהוא במובן מסוים פחות מרחיק לכת או שאפתני? אני דווקא מוצא אותו כאלבום המגוון ביותר שלהם, אולי חוץ מ-Amnesiac. הוא נפתח עם 15 Step, שיר שמונחה ע"י הקצב. במשקל של 5/4 הוא מגיש צבע מלנכולי, ומחבר רגעים מינימליסטיים עם רגעים עמוסים, אלקטרוניקה עם כלים חיים. מומלץ לשמוע גם את הביצוע מההופעה ב-Grammys של השיר הזה, מלווה בתזמורת מארשים. התפקיד שכלי הנשיפה לקחו לליין הבאס בחצי השני של השיר ממחיש גם הוא את תשומת הלב הניתנת לכל מרכיב בשיר. Weird Fishes/Arpeggi, ששמו השני מרמז מעט על הרפטטיביות שבו, החוזרת על אקורדים מפורקים בעדינות, הוא 'שיר מסע רדיוהדי' קלאסי. הביצוע שלו בהופעה בארץ זכור לי במיוחד. גם של All I Need, אחד משירי האהבה הבודדים של רדיוהד. טוב, בעצם גם הביצוע של Reckoner, מהשירים היפים ביותר שלהם, עם המקצב ה-'בוסה-נובי' המזכיר את Present Tense, ומראה, בדומה ל-Arpeggi כמה פירוק אקורד, מרכיב שנחשב לפעמים יחסית דינמי ולא מהותי בזהות השיר, יכול להיות מרכזי.

ואיך אפשר שלא לדבר על Videotape. איזה שיר מיוחד. שום דבר בו לא הגיוני בכלל. לא המיקס המשונה, שמתבקש לקרוא לו 'מינימליסטי', אבל במובן כלשהו הוא בעצם בכלל לא. לא הביט הזה שנכנס שם פתאום, שרבות כבר דובר עליו. לא הדינמיקה שבה משתנים ולא-משתנים צלילי הפסנתר. אם Nude מרוקן אותך מבפנים, VideoTape מפרק גם את הבחוץ, וכך האלבום כולו משאיר תחושה של מעין תודעה מרחפת, ללא אחיזה בדבר.

מנקודת המבט הזו, אני תוהה לפעמים כמה האלבום הזה תופס בפני עצמו. יש אלבומים שהזהות שלהם מאוד ברורה, כמו Kid A או King of Limbs. מה מאגד את In Rainbows כמקשה אחת? כמו כל מה שקשור לרדיוהד, זה דורש הסתכלות רחבה יותר מאשר ספציפיקציות מוזיקליות. למעשה, זה אולי האלבום הכי פחות חדשני-מוזיקלית שלהם, אבל עם קפיצת המדרגה הלירית המשמעותית ביותר. העיסוק באהבה ובמערכות יחסים, ובמוות, הוא זה שנמצא בלב-ליבו של האלבום. מי שצפה בסרט 'התבגרות', בוודאי זוכר את העיסוק בשאלה האם החיפוש אחר רגעי 'שיא', כדי לא להתמודד עם סופיותם של החיים (ומערכות היחסים השזורות בהם), היא החשובה בחיים, או שמא דווקא הדרך היא החשובה – היא זו שתיזכר, גם אם לעתים היא נדמתה כאבני דרך ותו לא. כאן In Rainbows עוזר לי לתת תשובה משלי, וכך אני רואה את גם הדיסקוגרפיה עצמה של רדיוהד. אין לנו דרך לדעת מה 'ייזכר', או מה בעצם משמעותי יותר או פחות. אלבום כמו In Rainbows , שאינו מהווה 'שיא' בפני עצמו, ושבעיני מכיל גם כמה מהרגעים הפחות עוצרי נשימה של רדיוהד – עשוי להיות דווקא זה שאזכור הכי הרבה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0