רשום בדי.אנ.איי: דנית צמית חוזרת לשלישי של לד זפלין לרגל 47 שנים לצאתו

יש אלבומים שבשביל לכתוב עליהם צריך לנשום נשימה עמוקה, ולשאוף, ולשבת. אלבומים שרק המחשבה עליהם מעלה בליל של זיכרונות. שצליליהם מתנגנים בין חדרי המוח מבלי שאף תו יישמע מחוצה לו. אלבומים שיש להם חלק ברישום הראשוני של הדי.אנ.איי המוזיקלי שלנו. כאלה שהמעבר בין החלקים שמרכיבים אותם חושף את הדרך שעשינו מהתווים הראשונים להם הקשבנו ועד למיקסטייפ האחרון שהקלטנו.

אומר בכנות ששנים כבר לא הקשבתי לאלבום הזה עד עכשיו. כשאני חושבת זפלין III, אני רואה את עצמי שכובה על שטיח סִינַי, מימיני ומשמאלי שני רמקולים חומים גדולים, מודל 82' שאבא שלי קנה כשהשתחרר מהצבא. פטיפון מסתובב מתקתק צלילים עדינים שנמזגים אל הפתיחה המתגברת של Immigrant Song והצרחה האייקונית של רוברט פלאנט, כך פותחים אלבום. השיר השני באלבום, Friends, מרמז על מה שזפלין מביאים באלבום הזה, הוא מבשר את הגיטרות האקוסטיות, את העומק המחשבתי והרוחב המוזיקלי שזפלין יגיעו אליו כאן ובהמשך, הוא אפילו מבשר את קשמיר.

פסט פורוורד לשיר הרביעי באלבום, ובחזרה לזיכרון. אני עדיין על השטיח, דמעות קטנות נושרות ממני אליו כשג'ימי פייג' פותח את Since I've Been Loving You, בסולו חשמלית קורע איברים ולצידו פלאנט שצורח ובוכה, אוהב וכואב ומאבד את נפשו לדעת. אני זוכרת כמה נדהמתי כששמעתי את זה לראשונה, והגיטרה הזו עדיין הופכת לי את הבטן, בכל פעם, לא ייאמן כמה זה טוב.

כשלד זפלין שחררו את אלבומם השלישי הם היו בשיא ההצלחה, האלבום הקודם שבר קופות למרות שהמבקרים ניסו לשבור אותם. וזפלין, כיאה ללהקה שלא שמה קצוץ, הביאה למבקרים אבל גם לקהל שלה, אלבום מלא פולק ואקוסטיות והשאירה רבים מהם המומים. אם הצד הראשון, שימר משהו מהאופי הכסאחיסטי של האלבום הקודם, בצד השני זפלין מתמסרים לגיטרות האקוסטיות, למוזיקת פולק ולטקסטים עממיים. הם מביאים את הנוף של ילדותם, הם מתחברים להיסטוריה הבריטית. אם האלבום הראשון שלהם עף רחוק ככל האפשר אל קלאסיקות הבלוז האמריקאיות, כאן הם מתבגרים וחוזרים אל מה שעיצב אותם כילדים, לוקחים פסק זמן מהטירוף של סיבובי ההופעות, לטובת השקט של ה-Country Side הבריטי.

את הצד השני של האלבום פותח Gallows Pole. שיר פולק עממי, שהופך בידיהם החצי אוטומטיות, לפסטיבל שמרקד בין הגרוב של בונהם לגיטרות של פייג', המנדולינה של פול ג'ונס ולשיח שפלאנט מנהל עם כל אלה. ואם לא ריסקו אותנו מספיק בצד הקודם, הנה Tangerine שינפץ אותנו לרסיסים על שטיח עשוי שאריות בדים. מיד אחריו, כמעט שלא מרגישים את המעבר, That's the way, ממלא אותנו ברגש אהבה צלול ופורח להמשכיות שיש בחיים ובמוות.

שני השירים שחותמים את אלבום המופת הזה, מעלים את רף התזוזה, בראשון נשמרים הכלים העדינים, בשני יוצאת החשמלית כלאחר כבוד, מלוכלכת כראוי. שניהם עטופים בהמונד של פול ג'ונס, מצייתים להלמות בונהם על מיני תופים ונסחפים על גבי קולו של המאסטרו. ספק אם רגליכם לא תנוע, אם ראשכם לא יזוע.

כאן בין השירים שמרכיבים את הצד השני של האלבום מצאתי את אחת האהבות המוזיקליות הגדולות ביותר שלי – פולק. כאן גיליתי את הקסם, את הכנות שבעדינות. זפלין, הלהקה שאוהבים לכנות אותה מבשרת המטאל, בישרה כאן נוף שונה לחלוטין, אולי את זה שנשקף מבעד לאולפן ההקלטות בקוטג' המרוחק בוויילס.

זפלין היא הרבה מעבר לסך האנשים שמרכיבים אותה, הכימיה שקיימת בין הרביעייה המופלאה הזו, הביאה יצירות על-זמניות, אלמותיות. ועבורי הלהקה הזו היא חשובה כל כך שכל מילה שאכתוב עליה לא תצליח לקלוע למה שאני מרגישה באמת כשאני מאזינה לה. קראתי פעם שמישהו כתב, שלכל מעריץ זפלין יש שני אלבומים שמועדפים עליו מהדיסקוגרפיה – האלבום הראשון שלהם שהוא שמע והאלבום שהכי נגע בו. ובכן, הזפלין הראשון והשלישי הם הפייבוריטים שלי, נחשו מי זה מה.

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar
    יובל 2 חודשים

    כתבה מעולה.לא הרבה יודעים אבל 30% משירי זפלין מבוצעים עם גיטרה אקוסטית.
    הלהקה הגדולה בעולם . כל אלבום היה שונה . לי אישית היה מזל גדול כי ראיתי את זפלין פעמיים בהופעה חיה. הם בפרוש הגדולים מכולם. הרבה מעריצים לא אוהבים את מספר 3 כי הוא עדיין מדי.

  • DISQUS: 0