שלושה זכרונות אייטיז מעצבים, עם אותו שם משפחה: פוסט אורח מיוחד של חמי רודנר למגזין המודפס

ההופעה הראשונה אי פעם של משינה בפינגווין * החזרות לאלבום של מאיר בנאי בחדר בקיבוץ * הרדיו שמגלה את אהוד בנאי והפליטים * חמי רודנר עולה על הסיפון ונזכר

1982. רגע לפני גיוס על הצוק בטאבה. צילום: רוני יעקובי

1987.
גלי צה"ל. בקרים. שירים מהאלבום של אהוד בנאי והפליטים.
מי ידע אם אברהם לא היה שחור? האייטיז אף פעם לא עזבו. גם אברהם, גם אתיופי, גם מעיל עור שחור של יוסי אלפנט. מוזיקה של נשמה ורוק'נרול שיכולים להיות רק ישראלים. עברי בלעדי בלאדי. עברי מזרחי ועברי אשכנזי ועברי במבטא צרפתי. עברי רוחני בתל אביב ועברי זרוק בניו יורק, שתי הערים הישראליות הגדולות; עברי מתחיל שיר עם חמש בבוקר בעזה. עברי באמסטרדם ובין עכו לצפת ומתחת להר סיני. אהוד בנאי היה אז מלא בזעם (תקשיבו ל"אמסטרדם" וואו!), נווד רוק'נרול עברי עטוי בגלימת הניו-ווייב של "הפליטים".

ראיתי אותם בצוותא בהופעה שהיו בה אולי 150 אנשים, אבל זה הרגיש מהפכה. הייתי בן 23. אז כבר ידעתי שמה שהם עושים זה מה שאני רוצה לעשות כל החיים, אבל הייתה בי ענווה. כמו כל טירון באתי גם להעריץ וגם לגנוב. סמטנה כמו איזה נזיר סגפן מתנועע, מתפתל, נטוע למקום עם הבס. על התופים יושב ז'אק גולדברג, הר שמנגן כמו שהר צריך לנגן – יציב ואכזרי. יוסי אלפנט חוצה את הבמה ימין ושְׁאוֹל בהליכת סרטן מוטרף. שולט בתנועה, בזרימה של הצלילים המינימליסטים הקדושים של גיטרת הסינטי שלו, ושל כל הלהקה. אהוד בנאי, אי של שפיות מלא בענווה ובנשמה מגלגל את סיפור המסע ונותן סולואים מזרחיים מתאבכים כמו סלסולי עשן, ממשיך לנסוע. הוא חושף את הרוק הישראלי להופעת בכורה של מקצב החמישה רבעים (שבנאי מרבה להשתמש בו), ולא פחות חשוב – למילה יוונית שלא הופיעה לפני כן במילון המוזיקה העברית – "מלנכולי", על כל המשתמע מכך בשבילי. כ-ל השירים מהאלבום הזה הושמעו בגל"צ, ובצדק. מי שיטען להגמוניה וחוסר דמוקרטיה יצדק בפוליטיקה ויטעה באמנות. באלבום הזה יש רוחב יריעה וחזון אמנותי אדיר בשבעה שירים.

1984. אייטיז לפנים בצבא.

1985.
תחילת קיץ. קצין העיר רחובות, משרד ת"ש. 14:00. גלי צה"ל: "מה יש" ואחר כך "העולם שמח". "אופטיקאי מדופלם" משודר איזה עשר פעמים בשעתיים.

גם היום כשאתה שומע את זה בסאונד הדפוק של יוטיוב, הסאונד מרגש בטירוף. הבס המזמזם, ההיפראקטיבי והמדויק של בנסון בצומוד לתופים האלקטרונים של איגי דיין (או שמא למכונת התופים? אף פעם לא הובהרה הסוגיה). הליין של הגיטרה, מיתר בודד עם מפלי הקורוס של שלומי ברכה במנגינה שהייתה שם-לא הייתה שם תמיד. כאילו קלישאה, אבל 'קלישאה בהפוכה' עם טונה חוש הומור וסטייל שדוחפים לך את הקלישאה מול הפרצוף, חורצת לשון, עולצת. יובל בנאי היה ונשאר אחד הזמרים עם הפרייזינג והסטיילינג הכי טובים בעברית. הצורה שהוא מתייחס לקצב – תמיד באיזו נינוחות. כריזמה שאפשר לקרוא לה רק "בנאית", מופת לזמרי רוק ישראלים. אין לו טיפה של טקס בישבן – הנוירוזה הכרונית של מי ששר רוק בעברית. הוא גם הרקדן הכי טוב על הבמות, תודו. אבל נחזור ל-85. בעצם 83. ראיתי אותם בפינגווין בהופעה הראשונה שלהם אי-פעם. הם שרו ניו-ווייב באנגלית, מחפשים ת'עצמם. כבר אז היה נוכח הדי-אן-איי הזה שלהם, להקפיד על השואו, לנצוץ. ואז, שנתיים אחרי, מגיע אלבום הבכורה שלהם בעברית ואיתו הם לקחו את הניו-ווייב הפינגוויני המסוגר והקודר של תל אביב – לפארק. ה"משינהמאניה" הייתה אחת המאניות… הופעות ענק, פרסומות לבנק. ועדיין ביסוד כל הדברים עמדה איזו פנקיסטיות של עשה זאת בעצמך. שלומי ברכה, הקודקוד וההוגה של הקונספט של האלבום הראשון, הוא אחד הפנקיסטים הכי אותנטיים שאני מכיר. לחניו והגיטרות שלו פשוטים מאד, הסאונד רזה. בטקסט שלו יש תמיד לעג וקריצה ערמומית, פלוס איזו ראיה עקומה בריאה של החיים. ה"נונסנס" הוא אחד הדברים שעברו הכי נכון בין אנגלית לעברית (כוורת). כל ה"וואו אווו אווו" הזה בפרפרזות שונות הוא מאד פנקיסטי, מערוגות הסקא. הגיטרה של שלומי מחויבת קודם כל לקצב. במשינה צריך קודם כל לרקוד. ואנחנו רקדנו אותם כמו מטורפים בדיסקוטק של גבעת ברנר. ה(חוסר) משמעות של המילים היה קסום. מזכיר קצת את הביטלס בתחילת הדרך, כשהסאונד והמקצב של המילים יותר חשובים מהפירוש המילוני שלהן. ב-85 הייתי בצבא והקמתי להקה בקיבוץ. "משינה", על הפשטות והשורשים הדומים (לשמוע בגיל 15 "פינק פלויד" ושנה אחרי זה להחליף ל"קלאש"), היו מודל לחיקוי. בדמואים עתיקים של "איפה הילד" אפשר לשמוע את גיטרת ה 2/4 שהם הביאו לרוק הישראלי. המפגש עם יובל שפריר כבר הביא אותנו לעשור אחר ולסטייל אחר. אבל ממשיכות דרכה האמיתיות של משינה הן אלה שלקחו ממנה את הסאבטקסט הפנקיסטי והחצינו אותו: "נושאי המגבעת", "הבילויים" ,"הג'ירפות" ולאחרונה "המסך הלבן". הלהקות האלה הן פוליטיות, יש להן שואו ויזואלי מופרז במושגים ישראלים והן משתמשות הרבה באותן "קלישאות בהפוכה" של משינה.

פורטרט אמנותי. צילום: רועי שוחט

1987.
בית סירני – אולם המופעים של גבעת ברנר. חורף. הופעה ראשונה לפני בכורה של מאיר בנאי עם האלבום החדש "גשם".

הסיפור שלי עם מאיר בנאי ועם "גשם" הוא בעצם סיפור על חבר טוב שהלך לי לאיבוד. היה לי חבר, החבר הכי טוב שלי. קוראים לו עופר כהן. הוא בא ממשפחה מרוקאית מרחוב ההסתדרות בגבעתיים. שנה מתחתי, ובתקופה המפוארת של "לפני הגיוס" הוא הגיע עם הכיתה שלו לשבוע "עזרה בקיבוץ". מהמפגש שלנו שם ועד סוף האייטיז עופר ואני היינו החברים הכי טובים. חלקנו שיחות נפש אל תוך הלילה והאזנו לים של מוזיקה. התאהבנו, התאכזבנו, הערצנו את King Crimson ואת Peter Gabriel. אני אהבתי Pאנק, הוא אהב ג'אז. הויכוחים שלנו על מוזיקה היו עונג צרוף. היינו בני עשרים. עופר היה בסיסט והוא האיש שהדריך אותי בצעדי הראשונים כנגן וכמוזיקאי, ואת "איפה הילד" כלהקה. הוא היה מגיע בשבתות בצהריים לדיסקוטק של גבעת ברנר ועובד איתנו כמפיק לכל דבר. מאיר בנאי הצטרף לסיפור כשעופר נשכר להיות הבסיסט במופע של "גשם". הוא מאוד התגאה בזה, ובצדק. אני הייתי לא פחות גאה, וסיפרתי לכל מי שהיה בסביבה על החבר שלי שהולך לנגן עם אחד האמנים המבטיחים בארץ.
האזנתי אתמול לאלבום "גשם". האם גורלו של אמן מוצפן בשירים הקדומים שלו? כל האלבום ספוג באיזו טראגיות וייאוש. וזה כל כך יפה! לא חושב שיש אלבום ישראלי שהמילה שיכור, על כל הטיותיה נוכחת בו כל-כך הרבה ובכזאת בוטות, "המסיבה שנגמרה", "הלילה של אתי", "השיכור". השירים והביצוע מביעים בדידות, רגשנות, דיכאון, אפוקליפסה ("הילדים בחוץ עדיין לא חשים בסכנה") וכמיהה נואשת לכוכבות ("שיסתכלו עלי רק עלי"). בעצם יש כאן העלאה באוב של דמות ההלך הרומנטית של המאה ה-19, שאותה אימץ אלתרמן. המילים והמנגינות משרטטות דיוקן של איש שהגיע מרחוק אל עיר – היא מנוכרת והוא שיכור, מסתובב לבד ברחובות, אבוד. מביט פנימה והחוצה.

"טס לבד על העיר
מחפש מסתור ואהבה
טס לבד אל העיר
לא מוצא מקום
בלי אכזבה
לבד".

"גשם" הניח את אבן הפינה של הדומיננטיות של האייטיז במוזיקה הישראלית, ומאז הן לא עזבו. מתי כספי הביא פה הפקת אייטיז לפנים עם השפעות מפיטר גבריאל בעיקר, אבל גם מפיליפ גלאס ו-Talking Heads. המבנים הארכיטקטוניים והרפטטיביות של הקלידים יוצרים מתח יפה שמחמיא להתפוצצות הסנרים (ז'אן פול זימבריס האדיר) בפזמונים. האלמנט הישראלי מגיע בעיקר מגיטרות אקוסטיות טבולות באפקט קורוס, שבנאי מנגן בגרוב כמו שרק ישראלים מנגנים.

מאיר בנאי הוא האיש שהביא את הדרמה לרוק הישראלי. הרבה מפזמוניו הם דרמטיים – מילים ומנגינה, והם התוו את הדרך והשפיעו עמוקות על בלדת הרוק הישראלית. אני לא יודע עד כמה אביב גפן מודע לזה, אבל בעיני הוא לקח הרבה ממאיר בנאי של "גשם". מאיר בנאי, כמו עוד באר-שבעים מדורו, הוא הבנאי היחיד ששמר אמונים לרי"ש הלשונית המתגלגלת, בעוד שיובל ואהוד הם אלה שהנכיחו את הרי"ש הגרונית המדוברת ברוק ואחר כך בכל המוזיקה הישראלית.

אז נחזור לחורף 87' ולעופר כהן. אני כבר גרתי בחניתה והיו לי את התכניות איך אכבוש את תל אביב בקרוב. בגבעת ברנר היה סידור שאמנים עושים חזרות באולם שלנו – "בית סירני", ומקבלים מגורים חינם בעד מופע פתוח לחברים. היות והיה לי עדיין "חדר" בקיבוץ, סידרתי שמאיר ועופר יגורו אצלי במהלך החזרות. אני הגעתי רק בסופי שבוע. יצא לי לפגוש את מאיר בחדר שלי ולקשקש כמה מילות נימוסים (שנינו אנשים מאד נבוכים). אבל בשישי בערב הם עלו להופיע בבית סירני ונתנו הופעה מדהימה. העיניים שלי, מה לעשות, נמשכו לבסיסט – החבר והמודל שזז כל כך יפה וניגן כמו טוני לוין.

עופר שם לי את הבס בידיים והשאיל לי את גיטרת הבס הראשונה שלי. אחר כך קניתי אותה ממנו. הוא היה המורה הראשון והכי חשוב שלי.

היה המון גשם באייטיז. עופר שכר חדרון בעליית גג במלצ'ט בלפור בתל אביב (ובדירה ממול אני אכתוב כמה שנים אחרי את "נפלת חזק" ו"מה שעובר עלי". אבל זה סיפור אחר), קנה ציוד בהמון כסף והתחיל לנסות לכתוב את המוזיקה שלו. במקביל התחיל ללכת יחד עם עוד מוזיקאים לשיעורים אצל ימימה – אשת סוד וקבלה שאספה סביבה חסידים רבים. הוא היה בתהליך של חזרה בתשובה ואני הייתי בתהליך של כיבוש טריטוריה ומלחמה עם אינדיאנים. אני חושב שהוא קינא בי קצת על כך שיוצאים לי שירים ולו לא; אני כנראה לא הייתי מספיק סובלני כלפי החזרה בתשובה שלו. כמה שיחות נרגזות הביאו לנתק שנמשך עד היום. הוא היה החבר הכי טוב שלי.

בנוסף, שלח לנו חמי וידאו נדיר של איפה הילד מופיעים במועדון החברים של גבעת ברנר בשנת 1986:

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0