צלילה איטית לתוך חלום: ציפי פישר מכינה אתכם להופעה של Slowdive בארץ

Photo: Ingrid Pop

מבין הלהקות המובילות בז'אנר השוגייז של שנות ה-90, כגון הג'יזס והמרי צ'יין, רייד ומיי בלאדי וולנטיין, סלאודייב היא אולי הלהקה עם הצליל שהכי נוטה לעדינות ומופנמות. האלבום האחרון שלהם, שהיה שקט ומופשט, היה כל כך לא אופייני לז'אנר שהוא גרם לפירוק הלהקה כי הקהל לא ידע איך לאכול אותו. גם בשירים היותר רועשים שלהם, תמיד נשארה אצלם זיקה להרמוניה פולקית, זיקה שלאחר מכן נהפכה ליותר מודגשת כשחצי מהלהקה הנותרת הפכה ללהקת מוהבי 3. זו אחת הסיבות לדעתי שגם אחרי הרבה שנים, שבהן אני קצת התמתנתי בדרישה שלי לדיסטורשן, השירים שלהם נותרו בין הכי נוכחים בפלייליסט שלי. לאור זאת, רציתי להכיר גם למי שלא מתמצא בדיסקוגרפיה של סלואודייב את המוזיקה שלהם, כיוון שהגעתם לארץ מאוד מרגשת אותי.

הלהקה הוקמה על ידי שני חברי ילדות מהעיר רדינג, ניל האלסטד ורייצ'ל גוסלינג. אחרי שלהקה שהקימו בתיכון, The Pumpkin Faries, התפרקה, הם צירפו ב-1989 את המתופף אדריאן סל והבסיסט ניק צ'פלין, וגייסו דרך מודעה בעיתון גיטריסט שלישי, כריסטיאן סאביל. בהמשך סל יוחלף במתופף סיימון סקוט. הם קראו לעצמם על שם שיר של סוזי והבנשיז שהיה מאוד אהוב עליהם. ה-EP הראשון שהוציאו שנה לאחר מכן קיבל ביקורות חיוביות, אבל לטעמי ההצלחה האמיתית הגיעה כאשר שהם הוציאו אי.פי נוסף, בו השיר שייכנס גם לאלבום הבכורה – "Just For a Day", יגיע לראש מצעד האינדי.

יש בשיר הזה את כל הסממנים ה"קלאסיים" של שוגייז: מפלי סאונד, שירה מרחפת ובס מאוד דומיננטי, ועדיין, כפי שציינתי, בניגוד לחלק מהלהקות אחרות בז'אנר, אף פעם המוזיקה לא מאיימת לעלות על גדותיה, דבר שגרם לחלק מהמבקרים לפתח ממש אנטגוניזם כלפי הלהקה ולטעון שהיא משעממת. הביקורות השליליות האלה יפגעו בהצלחת הלהקה בהמשך דרכה, אבל לטעמי הן לא מוצדקות. חיבלו בהצלחת האלבום גם טעויות שחברת התקליטים שלהם עשתה במהלך קמפיין השיווק שלו, בזמן שהלהקה חיממה את בלר בארה"ב.

האלבום הבא של סלאודייב נחשב יצירת המופת שלהם, הרבה בזכות בריאן אינו (אותו הם רצו במקור שיפיק את האלבום), שנכנס לאולפן כדי לסייע בתהליך כתיבת השירים. זה אחד משני השירים שיצאו מזהתהליך, הוא נשמע לי ממש כמו טראק קלאסי של אינו מאחד האלבומים שאני הכי אוהבת שלו, "Before and After Science".

ושיר הנושא מתוך האלבום שבהחלט מתכתב עם האווירה החללית של הכותרת.

אבל למרות הקפיצה המשמעותית באיכות, האלבום שיצא ב-1993 נשאר בצל על ידי עלייתם המטאורית של להקות בריטפופ כמו סוויד ואחרות, וגם הלחץ מחברת התקליטים לייצר אלבום עם סאונד יותר מסחרי לא עזר, ובעקבות זאת היא הפסיקה את המימון לפרסום וטור ההופעות, שהלהקה נאצלה לממן מכיסה. בעקבות זאת המתופף סיימון סקוט עזב את הלהקה.

בנקודה זו מערכת היחסים בין סלאודייב לחברת התקליטים שלהם הייתה כל כך מדורדרת, שהם כנראה החליטו לעושת "דווקא" ולייצר מוזיקה שהייתה אפילו יותר מופשטת, בדמות האלבום Pygmylon. אני דווקא מאוד אוהבת את האלבום הזה, יש במוזיקה משהו שמתכתב עם מינמליזם אלקטרוני שרואה את הנולד, כמו אצל יוצרים שיופיעו בהמשך בעוד כעשור כדוגמת דן סניית'.

זמן קצר לאחר מכך, הלהקה איבדה את חוזה ההקלטה שלה והפסיקה להתקיים. לאור זאת שלהקה התפרקה על רקע כשלון מסחרי, איש לא ציפה לקאמבק, אבל בעקבות קאמבקים נוספים של להקות שוגייז אחרות שאיש לא חשב שייקרו, כמו של להקת מיי בלאדי ואלנטיין, הם חזרו להופיע ב-2014. לא רק זאת, אלא שהם חזרו לאולפן ביחד והוציאו אלבום חדש שמוכיח שגם אחרי הפסקה של יותר מעשור הקסם לא נעלם.

האמת היא שכששמעתי את הסינגל הראשון הזה טיפה התאכזבתי, דווקא בגלל שהוא נשמע כמו שיר סלאודייב טיפוסי כל כך. הציפייה שלי לסאונד קצת אחר שיושפע מצליל הפקתי של שנות ה-2000, או מהמוזיקה של פרויקטים אחרים התבדתה. אבל האזנה לאלבום כולו מגלה שזה דווקא הקסם שלו – הוא נשמע ממש כאילו הלהקה ממשיכה מאיפה שהם הפסיקו, כאילו לא עברו עשרים שנה וקצת יותר. חלק מן הטראקים שהכי אהבתי מתוכו דווקא לא הפכו לסינגלים, כמו השיר הזה, אולי כי הוא קצת ארוך יותר.

אני כבר צפיתי בהופעה הזו כמה פעמים ביוטיוב, ואחד הדברים שממש חיממו לי את הלב זה לראות שרייצ'ל גוסוול לגמרי לוקחת חלק שווה בהובלת הלהקה. רוב השמות שמזוהים עם ז'אנר השוגייז, למעט להקת לאש, הם שמות של גברים. גם מתוך סלואדייב, היחיד שבאמת הצליח לבדו היה ניל האלסטד, שגם ביקר בארץ לא מזמן. (באותה הזדמנות שווה לציין שלפני שנתיים כתבתי על כך כאן. גם הכנתי מיקס מנקודות בקריירה שלו שכמובן נפתח בשיר של סלאודייב, וזה מהווה דרך לא רעה להכיר את הלהקה). לכן אני שמחה שבסלואדייב רייצ'ל לא בתפקיד הזמרת בלבד אלא גם לוקחת תפקיד פעיל.
יש לציין שהם בחרו בחירה מעניינת באלבום החדש והיא לפתוח בקטע איטי ויפהפה בשם Slomo (ששמו בא מתחום הקולנוע, לאפקט המיוחד שבו מאיטים את התנועה), להגביר אנרגיות עד לשיר הכי "רועש" "Everybody Knows", ואז שוב לסגור עם השיר היחיד כמעט שנשמע כמו המשך ישיר ל"פיגמליון", "Falling Ashes". הנה השיר הראשון באלבום שצולם לייב לפיצ'פורק…

על הגעתם של סלואודייב לארץ אחראית חברת ההפקות המון ווליום
כרטיסים ניתן לרכוש כאן

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar
    יורם בניטה שבוע 1

    פיגמליון-אני דווקו אוהבת את האלבום….בעיני אלבום מושלם,מרגש אותי שוב ושוב,וגיליתי אותו רק לפני ארבע שנים….רק אחרי שהחלטתי לא להסתפק רק באוסף…ובזמן אמת משומ מה התפספסו לי….בעת יציאתו נראה אולי לא קשור ,מאז סצנת השוגייז התאדתה מבחינה תקשורתית ורצוי לכל חובב הלהקה לצלול לאלבום נקי מדעות ישנות ולהבין את ייחודו וחשיבותו.

  • DISQUS: 0