Tyler Made: עומר אסייס על האלבום החדש של טיילר דה קריאטור – "Flower Boy"

בכדי להתחיל לדבר על Flower Boy, האלבום החדש של טיילר היוצר, צריך להתחיל לדבר על היפ הופ ומה שעובר עליו בשנים האחרונות.
אם פעם הז'אנר היה פנייה, גם אם לא חדה במיוחד, הצידה מהמיינסטרים, היום נדמה שהוא יותר קונצנזוס גם בפי מי שלא עוקב אחריו באדיקות.
במידה מסוימת קנדריק לאמאר הוא אחד הגורמים לכך שההיפ הופ לא צריך לזלוג למחוזות פופיים כדי להיות במצעדים. לאמאר הציג את עצמו לא פעם כרגיש, כאחד שנאבק עם הרקע ממנו בא וכאדם שחושב על נושאים פילוסופים רחבים הרבה יותר מעולמו הצר, הרבה פעמים בהקשר של תרבות ההיפ הופ. לאמאר אולי לא הראשון שעשה את זה, אבל הוא לחלוטין שכלל את זה וההיפ הופ היותר פילוסופי ומודע לעצמו של לאמאר כבר מזמן זלג לאמנים אחרים.
אז איך כל זה קשור לאלבום החד של טיילר היוצר?
זה קשור כי הוא תוצאה של מוזיקאים כמו לאמאר וכי לא בטוח שצעיר שזורק התבטאויות הומופוביות ומיזוגניות חדשות לבקרים כמו טיילר היה יכול להוציא אלבום כל כך משובח ובוגר ללא המוזיקה של קנדריק. ו-Flower Boy הוא בהחלט אלבום משובח.
הוא מתחיל עם "Foreward", קטע שמסגיר את הכיוון אליו הולך האלבום כאשר טיילר תוהה "How many cars can I buy ’til I run out of drive?". התהיות הקיומיות האלה על הרלוונטיות שלו ממשיכות לאורך כל הקטע. בשילוב עם שם השיר, נראה שהדרך קדימה של טיילר מלאה בחוסר ביטחון מהסוג שפחות השתקף מהאלבומים הקודמים.

בקטע הזה טיילר מסמפל את הקטע "Spoon" של ההרכב Can, בחירה לא ממש שגרתית שמצליחה לתת קצב מעולה לשיר.

ב-"Boredom" טיילר שר על הרגע הזה שבו אתה מבין שעבר הרבה זמן, לא עשית כלום ויותר מדי חבילות של דגני בוקר עומדות ריקות על הרצפה. את כל זה הוא עושה כשברקע יש סינתיסייזרים עדינים וחולמניים ומהפתיחה אפשר בקלות לחשוב שזו בלדה של סטיבי וונדר.
ובכלל, ההפקה של טיילר הרבה פחות אגרסיבית מאלבומים קודמים, הוא עדיין יודע ללחוץ על הגז בקטעים מסוימים אבל יש מתינות לא רק במילים שלו, אלא גם במוזיקה.

הסינגל "I Ain't Got Time" זוכה לסימפול המשובח מכולם עם נעימת ריקודי בטן שזכתה לדגימה גם בשיר "Groove Is In The Heart" ובקטע הזה יותר משאר האלבום, טיילר מביא את כישורי הסימפול וההפקה שלו לשיא.

אולי אחד השירים שמבחינתי מייצגים הכי טוב את רוח האלבום זה "911 / Mr. Lonely". ראשית בגלל שהוא כולו קריאה לעזרה של טיילר ורצון לחברה, כזו שמגיעה למרות שלכאורה יש לו חמש מכוניות עם מיכל מלא מחכות בחנייה. האבסורד הוא שישנם חמישה אורחים שתורמים לשיר.

הניגודים האלו הם בדיוק מה שעושה את טיילר באלבום הזה למעניין יותר מאלבומים קודמים והניגודים האלו מתבטאים לא רק במילים אלא גם במוזיקה.
אד אובריין מרדיוהד אמר פעם שכאשר הם התחילו לנגן, מה שהלך אצל להקות רוק היה בתים שקטים ופזמון רועש. אצל טיילר באלבום הזה, כמו בהרבה מההיפ הופ שמתנגן עכשיו ובעיקר כמו אצל יקירנו לאמאר, רוב הזמן זה ההפך.
הפזמון והגשרים נשמעים כמו שיר R&B חלקלק או קטע דרים-פופ ואז בבתים, המוזיקה אמנם נשארת אותו דבר אבל הקול העמוק של והשירה שלו הרבה יותר מודגשים ופחות עדינים.
הפזמונים בקטעים דוגמת "See You Again" המצוין ו-"Garden Shed" נשמעים ממש כמו קטעי דרים-פופ קלאסיים וגם הבתים הראשונים שטיילר שר בהרבה מהשירים הם כאלה. רק בבית השני והלאה הוא עובר לראפ שיותר דומה לטיילר הבועט והאלטרנטיבי שהכרנו מאלבומים קודמים.

באלבום הזה נראה שטיילר לא ניסה להנפיק להיטים, פרט ל-"I Aint Got Time" כל שאר השירים נשמעים כאילו היה יותר חשוב לו להוציא אלבום שלם שיהיה חבילה מהודקת ולא פזורה של סינגלים וזה כשלעצמו הוא עוד סימן לבחירה בוגרת של טיילר.
גם אם מבחינת המילים שלו טיילר היוצר עדיין לא התבגר לחלוטין, ניכר שהוא עשה דרך ארוכה מהילד שהשתקף מאלבומים קודמים. ביחד עם ההפקה המצוינת שלו הם עושים את האלבום הזה להוצאה הכי שלמה שלו וכזו שנדבר עליה גם אי שם בדצמבר.

אחרי כל מה שסיפרתי לכם פה בא טיילר ומופיע אצל קולברט בבוקסר ונותן לו טפיחה הגונה על הישבן.
נו, כנראה שאף אחד לא מתבגר כל כך מהר.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0