מסע קצר עם ג'ון קולטריין: עומר אסייס בספיישל לציון חמישים שנה למותו של אגדת הג'אז

השבוע בשנת 1967, מת סקסופוניסט הג'אז ג'ון "Trane" קולטריין מסרטן הכבד.
אפשר להתווכח על האם הוא הגדול מכולם, אבל אי אפשר להתווכח על כך שהוא היה יוצא דופן בתרומתו לג'אז ולמוזיקה בכלל.
השליטה המוחלטת בסאונד, הטכניקה הכל כך שוטפת והיכולת לקחת את המוזיקה שלו למימד על סף הרוחני הפכו את קולטריין לאמן שאני תמיד חוזר אליו. לא משנה אם אני רוצה לשקוע בקטע ארוך, איטי עם סאונד עמוק ומרגיע או אם אני רוצה לעוף עם סווינג מופרע, כמעט תמיד אני מוצא אצל קולטריין את מה שאני מחפש.
מכיוון שקולטריין לא רק היה הדיסק הצרוב הראשון שהיה לי אלא גם אחת האהבות הראשונות שלי בג'אז, החלטתי להזמין אתכם למסע קצר בדיסקוגרפיה העשירה של "טריין".

משהו להתחיל איתו – Blue Train
מהמפורסמים שבאלבומים של קולטריין וסוג של קונצנזוס בקרב חובבי ג'אז. אפשר לומר שהוא קליל מדי אבל בז'אנר כל כך מורכב זה לא בהכרח דבר רע.
אחד הדברים שהכי בלטו לי באלבום הזה בהאזנות הראשונות הוא שהקצב היה פשוט מספיק בכדי לא לאבד אותי. ככה מצאתי את עצמי מזיז את הראש מתחילת כל רצועה כאשר הלהקה מנגנת את המנגינה העיקרית (Head בז'רגון המקצועי) ושורד גם את הסולואים הבאמת מופלאים של קולטריין ולי מורגן, שלימד אותי לאהוב באמת את קולה של החצוצרה.
האלבום הזה הוא בונקר בכל רשימה של המיטב של קולטריין מסיבה טובה מאוד, הוא אלבום קליט, שלם ובעיקר טוב מאוד.

המובחר – Live At The Village Vanguard
ההרכב שמלווה את את קולטריין באלבום ההופעה הזה הוא בעיניי הנבחרת המוצלחת ביותר שלו. אריק דולפי על הקלרינט הוא בן זוג מושלם לקולטריין במובן שהם גורמים אחד לשני להישמע חד יותר, מדויק יותר ויצירתי יותר. בנוסף על כך הנגינה של מקוי טיינר על הפסנתר תמיד נשמעה לי יותר זורמת מכל פסנתרן אחר בג'אז.
גולת הכותרת של האלבום היא קטע הפתיחה Spiritual, שמתפקד כמטוס לספירה אחרת שממריא לאט לאט ומצליח להזמין אליו גם את מי שלא רגיל למוזיקה שכזו.
אבל בכדי באמת להנות מהאלבום, עשו לעצמכם טובה, אחרי שאתם מקשיבים לכולו, תנסו להקשיב לו שוב כשאתם ממקדים את האוזן במה שאלווין ג'ונס עושה על התופים. הנאה מובטחת.

קולטריין למתקדמים – Sun Ship
את האלבום המורכב הזה של קולטריין יש לצרוך בזהירות, עם הכנה מקדמת וראש פתוח.
בלאגן, עומס וניסיוניות הם רק חלק משמות התואר שאפשר לתת לאלבום הזה. בגלל שהוא יצא אחרי מותו של קולטריין ולא נכתב מלכתחילה כאלבום, הוא לא דומה לאלבומים אחרים במבנהו, אך הוא עדיין עמוס פנינים.
Ascent הוא קטע נהדר והפתיחה בת חמש הדקות של ג'ימי גאריסון על הבס כל כך מהפנטת בצלילים שלה שחמש הדקות חולפות ביעף. ב-Amen קולטריין מדגים שלמות טכנית ושליטה בכלי שלחלוטין תגרום לכם לברך אמן בצעקה בסוף הקטע.
הטענות כנגד האלבום הזה הוא שהוא לא מגובש כמו אלבומים אחרים אותם קולטריין הלחין מהתחלה ועד הסוף, אבל אני פשוט אוהב להסתכל עליו כמגוון ומאתגר.