ממשיכים לנסוע: אלקנה כהן על "זה לא אני", האלבום החדש של כנסיית השכל

כנסיית השכל. צילום: אלדד רפאלי

כנסיית השכל כבר עשו כל כך הרבה, והיו בכל כך הרבה מקומות, והנה הם חוזרים לנקודת ההתחלה – או לפחות קרוב אליה. "זה לא אני", האלבום האחרון שלהם שיצא לפני כחודש, נשמע כמו משהו שיורם חזן, רן אלמליח ודוד רז הצעירים היו חותמים עליו גם לפני שלושים שנה: רוק מלודי עם השפעות בריטיות ברורות. השירים הראשונים במיוחד: "באה רוח", הרצועה הפותחת באלבום, בנויה סביב גיטרות אוף-ביט בסגנון הקלאש המאוחרים, ושיר הנושא "זה לא אני", הוא הגרסה העברית הכי טובה שיש לסמית'ס – במובן הכי טוב של המושג. גם הרצועה הבאה, "פרחח", מחזירה במוזיקה, בהגשה ואפילו קצת במילים, אל הרוק האלטרנטיבי של סוף שנות ה-80.

יחד עם זאת, לא מדובר באלבום רטרו: הסאונד חד ומהודק, השירה של יורם חזן בשלה ובוגרת, ונגיעות של אלקטרוניקה בעיקר ב"דגים" ו"סכנה" לוקחות את המוזיקה שהכנסייה גדלה עליה אל שנת 2017.

כאמור, מדובר בלהקה שעברה ועשתה דבר או שניים: מההתחלה כחלק מגל הרוק של שדרות שהביא לתרבות הישראלית קול שונה ומעניין, דרך הפריצה הגדולה אל לב המיינסטרים בסוף שנות התשעים, העבודה עם אהוד בנאי, והפרויקט המיוחד והמשובח יחד עם התזמורת האנדלוסית אשדוד. ובין כל התחנות האלו, זוהי כנראה הלהקה הישראלית שפועלת ברצף יותר שנים מכל הרכב אחר. שלושה מתוך חמשת חברי ההרכב (חזן, אלמליח ורז) עובדים ביחד מהרגע הראשון ומצליחים לשמור על הקסם והייחודיות של הלהקה הזאת (שני החברים הנוספים הם הקלידן עמי רייס והמתופף דרור זייבלט).

הקסם נמצא בשיתוף הפעולה בין הכוחות האלו: בעוד שחזן הוא הקול המאוד מזוהה עם השירים של הכנסייה, והגיטרות של דוד רז מספקות צליל ייחודי ואופייני לשירים האלו, אלמליח מקבל באלבום הזה קרדיט כמעט על כל הכתיבה וההלחנה, ומצליח להפוך את הבס שלו לסלע עליו הכנסייה עומדת: ב"זה לא אני" יש ליין גל-חדש שמחזיק את כל השיר, ב"המלאך שנגע" (לחן של חזן) הוא הכניס בס גרובי שדוחף את השיר קדימה, ב"פרחח" יש מין ריף ג'אזי/מזרחי שנותן צבע מיוחד לשיר די פשוט, וב"הכל מסתובב" יש נגינה מלודית שיוצרת תחושה של סיבוב מעגלי לאורך ורוחב השיר.

"הכל מסתובב" הוא גם אחת הדוגמאות לעבודה של עמי רייס, הקלידן של הלהקה באלבומים האחרונים. ב"היא יודעת" הוא פותח עם הרמוניות שמוליק קראוס וסוגר עם הרכב מיתרים ומקהלה שמרימים את השיר לפסגות גבוהות.

"זה לא אני" הוא אלבום רגוע יחסית. אין בו את הדיסטורשנים של האלבום הקודם, והקול של יורם חזן עולה לגבהים משמעותיים רק ב"דגים", הרצועה החמישית באלבום (ובאמת חבל שלא קודם). זהו בעיקר אלבום של יציבות של להקה שהיא חלק בלתי נפרד מהפסקול של הרוק הישראלי בשלושת העשורים האחרונים, שהקהל אוהב ודואג להראות את זה (האלבום יצא במימון המונים).

השיר שסוגר את האלבום, "האיש שאת לבך גנב", הוא סיום שקט ועדין שמשאיר טעם לעוד. כנסיית השכל פה כבר כל כך הרבה זמן, נאחל להם ולנו שרק ימשיכו.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0