צילום: אביעד זיסמן
לפני ארבע שנים הוציאה דניאל רביצקי את האלבום הראשון שלה, עליו עבדה במשך שבע שנים וכולו שירי משוררים. במאי השנה היא הוציאה אלבום שני, הפעם כולו שלה ובו היא חוקרת נושאים של אהבה ומוות, מציאות ופנטזיות דרך הקונספט של שברון לב באלבום שהוא רב רבדים ואפשר אפילו לומר ספרותי במהותו.
מדובר באלבום מאוד סוער עם ליריקה כל כך כנה וישירה, שאי אפשר להתעלם ממנה ומהכאב וחוסר האונים שהיא משדרת, ומצד שני מפחידה בעוצמה שלה ובכוחות שהיא מציגה. גם מוזיקלית זהו אלבום מאוד שונה, וכשהלחנים של רות דולורס וייס, יהוא ירון וסיוון שביט מתחברים למילים של רביצקי נוצר כמו פיצוץ נדיר. האלבום הזה הוא יצירה מלאה וחשובה שאפשר וכדאי להתעמק בה ולשמוע אותה שוב ושוב כדי, אחרי כל האזנה, להבין שאולי בפעם הקודמת לא באמת הבנת.
האם תוכלי לספר מעט על האלבום באופן כללי? מה הוא בשבילך, איך את היית מציגה אותו?
"אני יכולה לדבר על זה שנים אבל בעיקרון אחרי שהוצאתי את האלבום הראשון קיבלתי עליו המון ביקורות, רובן טובות, וביניהן היו גם שהעירו שהוא לא מאוד עקבי וקצת מפוזר וביקרו את העובדה שלא אני יצרתי את השירים (השירים היו שירי משוררים), אז החלטתי לקחת את הביקורת הזו ולפעול לפיה והתחלתי לחפש מפיקים לוויז'ן מאוד ברור שהיה לי של אלבום חדש. רציתי אלבום עם טקסטים שלי. זה התחיל מזה שבמהלך האלבום הראשון, שעבדתי עליו שבע שנים, נשבר לי הלב וזה היה שברון לב מרסק, ובאחת ההופעות שבאו אחריו, אירחתי את הילה רוח שבחדר חזרות שאלה אותי אם הכל בסדר ואמרה שאני נראית עצובה, וכשסיפרתי לה שאני אחרי שברון לב היא אמרה לי "תכתבי על זה". אמרתי לה שאני לא כותבת והיא ענתה "בואי אלי". אחרי שלוש פגישות בערך הייתה לי ערימה של מאות טקסטים לשירים שכתבתי בזכותה".
[bandcamp width=100% height=120 album=3082499006 size=large bgcol=ffffff linkcol=0687f5 tracklist=false artwork=small track=2882784270]
"מבחינת ההפקה המוזיקלית תמיד נמשכתי לבחירות נורא לא קונבנציונליות, וכמו שעבדתי עם קרני פוסטל על האלבום הראשון, היה לי ברור שאני רוצה לעבוד עם מישהו שהוא לא מפיק במקצוע שלו. אני גם נורא אוהבת בלעדיות בעבודה שלי. פגשתי מלא אנשים ואיכשהו אף אחד לא הסתדר לי, למרות שהיו הרבה שהיו איתי באותו ראש, ועדיין, לא הסתדר. עד שפגשתי את שלום [גד] וזו הייתה אהבה ממבט ראשון והיה לי ברור שאיתו אני הולכת לעשות את הדבר הזה. הבאתי את הטקסטים שהרגשתי שהכי יבטאו אותי טוב וזהו. במובן מסויים זה כמו האלבום הראשון שלי".
אפרופו בחירות לא קונבנציונאליות, המנגינות באלבום מאוד מיוחדות. הן מצד אחד כן מלודיות מאוד ותופסות מאוד אבל ממש לא בהכרח מהפעם הראשונה. זה אלבום שצריך להשקיע בו ולהקשיב לו באטנטיביות כדי להתחבר. מה ההשראה וההשפעות של דבר כזה?
"טוב אז באמת אני זוכרת שבאתי לשלום ואמרתי לו "אני רוצה אלבום נורא לא קומוניקטיבי כי אני לא בנאדם קומוניקטיבי ואני רוצה אלבום שהוא אני בתכלס". הבאתי לו מלא רפרנסים, הבאתי לו את פלאסיבו, את סופ אנד סקין, קינג קרימזון, מיוז, דברים כאלה ופי ג'יי קצת וגם בואי וביורק ואמרתי לו "בוא ננסה איזה מין שילוב" כי אני נורא לא אוהבת "סגנונות"".
הרגע מנית את כל ה"ווירדוז" של המוזיקה
"כנראה גם אני איזה "ווירדו" של המוזיקה. אני אוהבת ווירדוז. היו גם שירים ספציפים, למשל השיר "חיות הים" מאוד מושפע מרוברט ווייאט, שלחתי לשלום רפרנס ואמרתי לו "אולי נעשה משהו כזה". אני מאוד אוהבת אמנים הזויים, חדשנים ומהפכנים. נגיד "דם על הידיים" מושפע מאוד מננסי סינטרה, "בנג בנג" שהוא בעיני שיר מדהים ואחד השירים הכי טובים שנכתבו. אז זה הכל רפרנסים כאלה".
מה שאת מספרת על שלום מתחבר לי לעוד דברים ששמעתי עליו, על משהו באישיות שלו שהוא מאוד מזמין. איך היה לעבוד איתו?
"כן, זה גם הקטע. חלק מאוד משמעותי מהאלבום הזה זה צורת העשייה שלו והכימיה שהייתה לי ולו. רוב הזמן פשוט ישבנו ודיברנו על פילוסופיה, על טוב ורע ואתיקה וכל מיני דברים ככה בזמן שהוא יושב על המיקס ומשנה ערוצים, תוך כדי עבודה. דיברנו גם על הטקסטים והכל היה מאוד מאוד אישי. הוא היה מנטור וחבר ופרטנר מעולה לדבר הזה. ומי שיש לו קצת שכל וקורא בין השורות יכול לדעת עלי הכל באלבום הזה – זה אלבום נורא חשוף ולא יכולתי לעשות את זה עם פרטנר יותר טוב ממנו".
באמת העניין הזה של האינטימיות מאוד בולט באלבום ויש בזה משהו פרדוקסלי מאוד כי מצד אחד זה משהו מאוד אישי ומצד שני את חושפת את כל זה באופן מאוד ברור וישיר באלבום וכמובן גם על הבמה. איך את מתגברת על הפחד הזה של החשיפה, כמו זה שאת מתארת בשיר הראשון "אוריגמי"?
"בהתחלה היה לי נורא קשה. אחרי שצללתי לתוך זה והייתי כבר בתוך התהליך, לא קלטתי לגמרי מה זה אומר ואני ממש זוכרת את היום הזה שיצאתי מהאולפן אחרי שכל השירים הוקלטו ופניתי לשלום ואמרתי לו "מה אני צריכה עכשיו להופיע איתם? זה הולך לצאת כאילו?". אני זוכרת גם רגע באולפן בו אני יושבת עם הנגנים והטכנאים וכולם שומעים בהקלטה את הקטע שאני שרה "אפילו לא את הזין שלו" (מתוך "דם על הידיים") ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, זה כל כך מביך. אז בתוך התהליך פשוט שחיתי עם זה ולא הבנתי בדיוק מה קורה ואז עם הזמן הבנתי "רגע, מה, אני נחשפת?" וכשהוא יצא אמרתי לעצמי שכן, אני נחשפת ושאין שום דבר רע ושום דבר חלש בלהגיד "כואב לי" ואין שום דבר רע בלבוא ולהגיד "זה הבנאדם והוא הכאיב לי, ככה הרגשתי". יש בזה דווקא עוצמה לדעתי. אני חושבת שחשיפה כזו היא לא חולשה, היא חוזק, וזה גם היה תרפיוטי וממש עזר לי עם שברון הלב".
האם ההתגברות הזו היא יותר התעמעמות של הרגישות לחשיפה – זה שכל כך הרבה אנשים נחשפו לזה וכל כך הרבה פעמים אמרת ושרת את זה שזה פשוט עבר איזושהי נורמליזציה? משהו שהוא אולי כבר לא כזה אישיו שהוא חשוף או שיש בזה משהו אחר?
"זה עדיין חשוף. אני חושבת שהיתרון המאוד מאוד גדול הוא שיש את העניין של הפרשנות. אני לא מפרשת שירים. מבחינתי שכל אחד ייקח את זה למקום שלו וזה גם הקטע – אני יכולה לפעמים להתכוון למשהו אחד ומישהו ייקח את זה למקום אחר ויבין משהו אחר וזה עוזר [להקל] על החשיפה הזו כי הוא לא הבין את מה שהתכוונתי אליו בדיוק. לאלבום יש התחלה, אמצע וסוף, יש סיפור עם נרטיב והוא מסמן תקופה – היא לא נצחית, ובאמת שאלו אותי על העניין בהקשר לפעילות הפוליטית [הפמיניסטית] שלי ובמובן הזה אני חושבת שכל אישה תוכל להזדהות איתו. זה מאוד מראה את הדואליות והדינמיקה והיחס הקונטרסטי של נשים מול גברים".
באיזה מובן?
"במובן שכל אישה הכי חזקה יכולה ליפול לפטריארכיה ולהיות אפר ועפר לרגלו של גבר.
אני חושב שאני יכול להבין את ההבדל בין להיות גבר ולחוות שברון-לב לבין להיות אישה ולחוות שברון לב אבל מה בכל זאת ההבדל, הקונטרסט הזה שאת מדבר עליו?
"לא במובן הזה [של ההבדל] כי ברור ששברון לב בכללי די חווים אותו אותו הדבר, אבל הדמות באלבום היא מאוד ספציפית ומאוד מראה את הדינמיקה בה נשים יכולות ליפול קורבן לפטריארכיה ואיך גברים יכולים להצליח לשים אותן בפוזיציה הזו".
בעניין הפעילות הפוליטית, באמת גם שם זיהיתי איזה קונטרסט כי הרבה פעמים זה הפוך אצל אמנים – הם שרים שירים פוליטיים עם טקסטים ומסרים פוליטיים אבל דווקא החיים האישיים שלהם מאוד פרטיים ושמורים. אצלך זה ממש הפוך – את מאוד מעורבת פוליטית עם דעות מאוד נחרצות וחדות ובכל זאת, לא יודע אם מבחירה או סיבה אחרת, אבל זה לא מופיע בכלל ביצירה שלך שהיא, בעיקרה, אישית ואינטימית. איך זה קרה?
"אני לא מצליחה לכתוב פוליטית, שירים. אני רוצה שהיצירה שלי תהיה טבעית, אני לא רוצה להכתיב לעצמי. הרבה פעמים אמרתי לעצמי "אוקיי. תנסי לכתוב שירים פוליטים" והתיישבתי מול הדף ואמרתי "יאללה! שיר מחאה" ואיכשהו זה התגלגל לי ל"דם על הידיים" [השיר האחרון באלבום]. זה תמיד איכשהו מתגלגל למחוזות אחרים ואז אני אומרת לעצמי "אל תכריחי את עצמך". זה דבר ראשון. דבר שני זה שאני באופן מובהק בן אדם מאוד מסתורי ואני לא חושפת את עצמי. בדיוק אתמול פגשתי חבר טוב שלי מזה שנה והוא אמר לי "אני מכיר אותך שנה ואני לא יודע עלייך כלום". אני מישהי שלוקח זמן לגלות אותה והאלבום חושף פן מאוד ספציפי בתקופה מאוד ספציפית וחלק מאוד מאוד ספציפי. הראיתי רק את הפגיעות באלבום הזה, רק את הכאב. לא הראיתי את שאר הפנים, לא הראיתי את שאר המקומות. אז כן, זה חלק מאוד משמעותי בי אבל זה חלק אחד".
[bandcamp width=100% height=120 album=3082499006 size=large bgcol=ffffff linkcol=0687f5 tracklist=false artwork=small track=2882784270]
כן אבל, לדוגמא בשיר "דם על הידיים" יש טוויסט ממש רציני בעלילה כשפתאום הנפגעת הופכת לסוג של פאם פטאל, מה שהופך את כל הסיפור למאוד מעורער. נראה בכלל כאילו יש משהו בחלק השני של האלבום שמתחיל לגלוש יותר לכיוון של פנטזיות – הרצח ב"דם על הידיים" או הכמעט לינץ' ב"היום האחרון בחיי". הרי לא רצחת אף אחד ולא עברת לינץ'. אז מה מסתתר שם בעצם?
"לא, לא רצחתי מישהו אבל נכון, זה שם את הכל בספק – האם הכל הוא פנטזיה? הטישטוש הזה זו המטרה. הרי גם ב"אחד וחצי שברונות לב" היא מדברת על זה שלא מאמינים לה שהיא שבורת לב, למה? זו המטרה, זה אמור להיות כמו סיפור ורציתי לייצר את אי הודאות הזו".
דיי הצלחת
"תודה".
טוב, אז אחרי שהתעסקנו קצת בעבר וההווה אני יודע שכבר יש אפילו אלבום שלישי בדרך ורציתי קצת לשאול על העתיד – שאיפות מוזיקליות, שיתופי פעולה שהיית רוצה לעשות וכן הלאה
"אז אני באמת מקליטה כבר את האלבום השלישי, בברלין ובאנגלית כולו, גם הוא עם טקסטים שלי. הוא כנראה ייצא בתור EP לרשת ובהמשך אולי גם יושלם לאלבום שלם. מפיק אותו תומר מוקד והוא מוקלט עם הרבה נגנים מחו"ל".
ובאמת מבחינת שאיפות מוזיקליות, כיוונים מוזיקליים, שיתופי פעולה, מה מעניין אותך לעשות עוד?
"אז קודם כל לעבוד עם בריאן מולקו [הפרונטמן של פלאסיבו]. החלום שלי הוא להופיע בניו-יורק, לחיות שם. אני תמיד, באופן די מצחיק ולפעמים מגוחך, שואפת נורא נורא גבוה. תומר גם בא אלי ואמר לי "עם מי היית רוצה לעבוד בחו"ל?" וישר אמרתי לו "פי ג'יי הארווי!". ואני גם מסוגלת אשכרה לעשות הכל כדי להגיע גם לפי ג'יי הארווי".
שיהיה עם זה בהצלחה, תודה דניאל.
COMMENTS
אלבום משובח ביותר
עמוק ועם משמעות
כתבה מרתקת על עלמה מרתקת
טוב שיש תכנים כאלה בנוף התרבותי שלנו
יישר כח!