Homeביקורת הופעה

חרכו את הבמה: ציפי פישר על ההופעה של Preoccupations בתמונע ב-29 במאי

צילום: ציפי פישר

אחד האתגרים איתם התמודדתי בבואי לכתוב את ביקורת ההופעה הזו, היה למצוא מילות תיאור שאינן אלימות או מלחמתיות לתיאורה. וזאת משום שעלה בדעתי שמילות תואר אלה הן לרוב בעלות קונוטציות שליליות משהו, ואני בכלל באה לתאר משהו שהסב לי עונג רב. זה נשמע מזוכיסטי למדי למשל, שבמהלך ההופעה כתבתי בדף הפייסבוק שלי: "הופעה ברוטאלית. מי שלא פה מפסיד בגדול", אבל כמה שלא חפרתי בזה, אני נשארת עם הפרדוקס הזה. אז החלטתי לוותר מראש על הניסיון, ולהודות שלא ניתן לתאר חוויה כה חזקה ועוצמתית מבלי להשתמש במילים כמו "מתקפה על החושים", ופשוט לסמוך עליכם שתבינו שזו הייתה דווקא מתקפה בקטע טוב.

כאשר חברי Preoccupations עלו לבמה ופתחו עם אחד השירים היותר מוכרים שלהם מהאלבום האחרון, "Anxiety", הם הצליחו לשחזר היטב את הסאונד של השיר, כולל הליין של הסינת' המאוד בולט שבשיר. שני הגיטריסטים, סקוט מונרו ודניאל כריסטיאנסן, עמדו כל אחד בצד אחר של הסולן/באסיסט מאט פלגל וניגנו בקלידים לסירוגין לאורך ההופעה, כשבשיר אחד מתוכה הם ניגנו בהם בו זמנית. זה היה סקוט מונרו שניגן בקלידים לרוב, ואני מראש מתנצלת אם אני פחות אתאר את מה שהוא עשה כי מבחינת ראות לא הייתה לי גישה כל כך טובה אליו, עמדתי במרכז הבמה ורוב הזמן היה לי קשר עין בעיקר עם הסולן מאט והמתופף מייק וואלאס שהיה ממוקם מאחוריו. השיר הבא היה אף הוא היה סינגל מוביל, הפעם מהאלבום הראשון, "Continental Shelf". בשלב הזה שמתי לב, שכמו שפלגל ציין בראיון ל"מאזין", שסגנון השירה שלו בהופעה שונה למדי לזה הנשמע באלבומים. אם בעבר השוותי את קולו למארק לאנאגן, הרי שבהופעה הוא באמת נטה יותר לצעוק ולנהום, לכיוון שהיה יותר פאנקי ברוחו, משהו בין הנרי רולינז לאיגי פופ.

כמו במערכון ההוא של "ספיינל טאפ", הלהקה התחילה עם רמת ווליום 10, ולא לקח להם זמן רב לפני שהם התחילו להגביר מעבר ל-11. השיר השלישי התחיל איטי, אבל במחציתו הוא השתנה למשהו מהיר ואינטנסיבי בצורה כל כך מפתיעה, עד כדי כך שהבטתי בחברתי מתוך בלבול רגעי של "מה קורה כאן לעזאזל?". הקטע עצמו –
"Select Your Drone", מגיע מהאי.פי שיצא עם חומרים מוקדמים ונקרא "קסטה" שבכלל לא זמין למכירה כרגע, כך שהוא לא היה מוכר לי ואני משערת שגם לא עבור רוב הקהל.

ההופעה נעה בין שינויי מקצב כאלה תכופים, כך שהלהקה שמרה על הערנות של הקהל, ולא בהכרח היה אפשר לדעת מה הולך לקרות מתוך הכרות מראש עם השירים, כיוון שהם שיחקו עם אלמנטים שונים בהם. המילה "דרון" שבאה לתאר צליל מתמשך ורועש, כמו זמזום דבורה, מתאימה במיוחד לתאר את המוזיקה של Preoccupations, כיוון שהם מתמחים ביצירת קיר סאונד שעוטף את כל הגוף, כך שלא רק שומעים את המוזיקה אלא גם מרגישים אותה כהלומות לב בבטן. זו היתה אחת ההופעות הרועשות שיצא לי להיות בהן, וכיוון שאני לא חובבת מטאל או נויז קיצוני, הדבר העיקרי שלמולו יש לי מה להשוות זה למשל משהו כמו Woven Hand או The Great Machine. אחרי השיר הרביעי, "Memory", לו כמובן מאוד ציפיתי (לא סתם בחרתי בו לשיר השנה שלי) שהוא יחסית איטי, בחצי השני של ההופעה הלהקה פשוט חרכה את הבמה עם האנרגיות שלה. אני מתנצלת אם בשלב הזה התיאורים שלי קצת יותר אימפרסיוניסטיים, אבל כשמתמודדים עם בליץ כזה על כל החושים, השכל עובד פחות בצורה אנליטית וקצת איבדתי מעקב אחרי המתרחש. אני כן יכולה להגיד שלאחר השיר הזה מאט פנה בפעם הראשונה והאחרונה לקהל עם משהו בסגנון של "מה נשמע תל אביב". חברי הלהקה לא הפריעו בדיבורים לקהל או ביניהם לאווירה הקודרת שמשווים השירים שלהם. למרות שכל הנגנים הפגינו רמת אנרגיה גבוהה, אני חייבת לציין במיוחד את המתופף מייק וואלאס, שפשוט הדהים אותנו בתיפוף מהיר ומורכב שדחף כל הזמן את שאר חברי הלהקה להתעלות על עצמם (מדי פעם הוא גם נאלץ לסדר מחדש את התופים, שעפו קצת הצידה מעוצמת המכות). היו רגעים בהם הוא נראה שרוי במעין אקסטזה דתית. אם לפני ההופעה העובדה שהוא מתעסק בספורט כמו קיקבוקיסינג תיאלנדי נשמעה כמו קוריוז, במהלך ההופעה הנטייה הזו לספורט אקסטרים נתפשה כלגמרי הגיונית ומתבקשת (ומהתבדחויות חברי הלהקה, עימם נפגשתי מאוחר יותר, נשמע שהם רגילים להתנהגות קצת "משוגעת" ממנו), כיוון שהתיפוף שלו הוא רק ביטוי שונה לאותן תכונות. מה שאני כן זוכרת היה רגע בו הסתכלתי סביבי, וראיתי שאני מוקפת ראשים מתנודדים בקצב, כך שאני יכולה להגיד שזו לא רק אני שחוויתי משהו כזה, אלא רוב המשתתפים הרגישו כמוני.

ההופעה המשיכה עם רוטציה כמו זו שציינתי של שירים מהאלבום השני והראשון (Zodiac ו-Stimulation מהשני, שבתווך Bunker Buster ו-March of Progress מהראשון). אבל יש לציין שהכי דבק בזיכרוני הקטע האחרון (איתו, כך גיליתי בשיחה אחרי ההופעה, הם לרוב מסיימים את ההופעות). השיר היה Death מהאלבום הראשון, קטע שגם מסיים אותו ומוקדש לחברם ללהקה של פלגל ו-וואלאס שנפטר בטרם עת, (מקרה עליו גם כתבתי בראיון שערכתי עם הלהקה). זה קטע שהם "מותחים" בהופעה בין רבע שעה לעשרים דקות, והוא הרגיש כמו סחיטה עד הסוף על דוושת הגז, כאילו חברי הלהקה נותנים את כל מה שיש להם לקראת הסוף. מצאתי פה קטע מיוטיוב שאיכשהו קצת משחזר את מה שהיה, כדי לתת מושג. כמו ששמו רומז, הוא מדכא עד מוות.

באיזשהו שלב האינטנסיביות התישה אותי בתור צופה, במהלך קטע בו הלהקה חזרה על אותו אקורד קטוע שוב ושוב, והיה משהו אפילו סאדיסטי בדרך שבה הם המשיכו מעבר לכל מה שמצופה שניתן לסבול (איך הם לא התעייפו בעצמם, זו שאלה טובה שאין לי מענה עליה. להדגמה יש להעביר למקטע בין דקות 14-18 בווידאו שצירפתי). לא היו הדרנים אחרי הקטע הזה, הם פשוט ירדו מהבמה. הקהל הישראלי אוהב הדרנים, ובדרך כלל הוא לא נותן למוזיקאים להתחמק בלעדיהם עם שריקות ומחיאות כף, אבל זה לא מה שקרה הפעם. אחרי תצוגת תכלית כזו מפוארת, פשוט לא היה טעם לבקש עוד, אפילו שההופעה ארכה בדיוק שעה, שזה סביר אבל לא ארוך במיוחד. הקהל (ואני מן הסתם) נראה במצב הלם קל, מלווה בתחושת אושר שעבורי לא נעלמה גם יותר מיום אחרי ההופעה. באתי עם ציפיות גבוהות, אבל הם הצליחו להתעלות אפילו מעליהן. זו היתה אחת ההופעות הטובות שיצא לי לראות, ובשיחות עם חברים שנכחו אף הם בהופעה, המסקנה הזו היתה קונצנזוס. יצאתי מההופעה הזו בתור מעריצה שרופה, שגם מרגישה שאני קצת יותר מבינה מה "הקטע" במוזיקת פוסט פאנק. Preoccupations הצליחו בהופעתם לחדד עבורי את הקשר בין הז'אנר למוזיקה יותר ניסיונית כמו אינדסטריאל או קראוט-רוק (קשר, יש לציין, שקיים כבר משלהי הז'אנר, אצל להקות כמו ג'וי דוויזן), בכך שהג'אמים הסוערים שלהם בסופו של דבר מגיעים לנקודה שבה הרעש תופס נופך מופשט ואמביינטי. בעוד שבעבר ידעתי בצורה שכלית על העניין הזה, הפעם אני מרגישה שזוהי גם ידיעה חוויתית, אותו ערך מוסף שהופעה נותנת מעבר לשחזור מוצלח של הצליל שנשמע בסשן הכי מוצלח באולפן ההקלטות. זו היתה חוויה של רוק'נרול צרוף ונטול פשרות, שכבש בסערה את התמונע מבלי להותיר שבויים, והצליח להשאיר מאחוריו קהל נלהב ומאוהב.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0