להתחבר למי שאת: ראיון וסטרים בכורה לאלבום "כן" של תמר לינדר

תמר לינדר. צילום: חן וגשל

החיבור שלי למוזיקה של תמר לינדר הוא משהו שקרה לי בספונטניות, פעם אחת שנתקלתי בה בפייסבוק והיא נראתה לי מעניינת והחלטתי לעקוב אחריה, אולי כי הרקע שלה קצת דומה לשלי: היא בת גילי וגדלה באזור ירושלים. מסתבר שאני צריכה לסמוך יותר פעמים על תחושת הבטן שלי, כי מיד כשהאזנתי לשירים שלה זיהיתי שזו מוזיקה שמדברת אלי. מוזיקה שעוסקת בנושאים שאני מזדהה איתם, כמו פמיניזם, או הדרך להמציא את עצמך בעיר זרה (גם לי היתה פאזה תלאביבית שנמשכה כעשור). אהבתי גם איך שהם נוגעים בעולמות מוזיקליים שונים, כמו הטאץ' המזרחי ל"קסם", אך עדיין שומרים על זהות מובחנת, דבר שוודאי אפשר לייחס גם להפקה של אור בהיר. בראיון איתה, לינדר עוד יותר חידדה מאיפה נבע הצורך להתבטא, וגם הרחיבה קצת על הרקע שלה. מסתבר שהיא עוסקת בלימוד קולנוע לילדי בית הספר היסודי, ושלימודי הקולנוע סייעו לפתח את היכולות שלה לספר סיפור. למרות שאין ללינדר הכשרה של מוזיקאית, היא "התגלגלה" לתחום הופעות השירה המדוברת ומשם למוזיקה. סיקרן אותי לדעת איך היא הגיעה לתחום השירה, ובכך פתחתי את הראיון.

בואי נתחיל מההתחלה: איך נולד החיבור לספוקן וורד? הרי משם הגעת לתחום של המוזיקה
"נכון, התחלתי לכתוב בגיל מאוד צעיר. אני חושבת שמאז שאני זוכרת את עצמי, אבל ממש לכתוב שירים זה מגיל 12. אהבתי מוזיקה אבל לא למדתי אותה, למדתי קולנוע תשע שנים והתמקדתי בתחום ואז הכתיבה התחזקה אצלי מאוד. זה הכל מתחיל בסיפור בקולנוע. גם השירים שלי הם סיפורים, מאוד קצרים. זה משהו שמאוד פיתחתי במשך שנים, וכשסיימתי את "סם שפיגל", עברתי משבר, התגרשתי אחרי הרבה שנים. הייתי גרושה טרייה עם ילדה קטנה וזה פשוט העיר אצלי את הצורך להתבטא. היה בי איזשהו כעס וזעם על העולם ועל עצמי, וזה היה כבר לפני שמונה שנים, אבל ממש התחלתי לכתוב הרבה, המון-המון טקסטים. ופתאום קלטתי שאני לא רק כותבת סיפורים אלא גם שירים, דברים שיש לי להגיד, ותוך כדי הבנתי שהם מאוד פוליטיים. גם אם הקול הוא שלי, וזה על הסיפור האישי, שיש משהו שהוא קול נשי. יכול להיות שהיום הוא נשמע בעולם, אבל אז הרגשתי שהייתי מאוד עסוקה בנושא הזה, דיברתי עם נשים שונות, הייתי עסוקה באימהות, בנושאים של זוגיות, בביני לביני. וזאת היתה הדרך שלי לצאת מהמשבר. עוד לא חשבתי לפרסם שום דבר".

אז איך השתפשפת? מלעבור לכתוב למגרה להופעה על במות?
"עברתי לגור בתל אביב לאחר שהתגרשתי, פתאום התחלתי להכיר אנשים שהם יוצרים, שחקנים ומשוררים. קצת שיתפתי את הטקסטים, במפגשים, והגעתי עם חומרים שכתבתי אל המשוררת שהנחתה את הערבים, קיבלתי ממנה הזמנה להקריא אותם, וככה זה התחיל. התגלגלתי מצחוק, אמרתי "מה פתאום, אני לא קוראת את השירים שלי!".

וצירפת את המילים למוזיקה?
"התחלתי בבית לבד, לנסות לראות איך אני מקריאה את זה. שיחקתי עם קצב, אני מאוד מתחברת לקצב כי רקדתי הרבה שנים, בלהקות פולקלור כמו מחולה. לא הכרתי בכלל את עולם הספוקן וורד אז, הכרתי ראפ וסול אבל לא הייתי חשופה לזה. אני חושבת שהריקוד מאוד בנה אצלי את הקצב בגוף. הקטע של להופיע התגלה מחדש, קצת שיחקתי בסרטי סטודנטים, אבל לקח לי זמן להודות שאני רוצה להיות על הבמה, שיש לי מה להגיד ואני רוצה להגיד אותו ככה. ואז זה היה כמו כדור שלג, התחלתי מערב שירה אחד בתיאטרון החנות בתל אביב ופתאום התחילו להזמין אותי, לעוד ערב שירה, ולערב ספוקן, ולפואטרי סלאם, היו שנים שאפילו הופעתי פעמיים בשבוע, בתקופה שהיו לי ערבים פנויים בגלל הגירושין. זה היה שחרור עצום מבחינתי, איך למלא את הזמן בלי הילדה, מה לעשות עם עצמך, והשקעתי את כל האנרגיות שלי ליצירה ולהופעה. לקח לי המון זמן להרגיש בנוח עם זה, לא להרגיש חרדה מזה, לחקור את זה, ומשם התגלגלתי למחזה של "רפול והים".

כן, שמעתי על המחזה. כך הגעת לנועם ענבר שהלחין את המוזיקה בו?
"כן, חברים משותפים הכירו ביננו, הוא ראה אותי והציע לי לעבוד על המחזה. זה היה פרויקט של שלוש שנים, מאוד אינטנסיבי. עבודה מאוד רצינית על הקול. זה היה בית ספר בשבילי מבחינת שירה, למדתי לשיר".


אז אם מדברים על השיר שלך עם נעם ענבר, הוא הושווה לרונה קינן, יותר בסגנון של רוק רך כזה, אבל אני מוצאת סגנונות שונים בנוסף לכך באלבום עצמו, שירים יותר אגרסיביים. אמרת בראיון שירושלים ותל אביב זה כמו שתי שפות שונות – האם זה שאת כותבת על שתי ערים שונות גורם לשירים להישמע אחרת?

"אני לא יודעת אם הייתי מחלקת את השירים שלי לירושלמיות או תל אביביות. אמנם יש משהו מאוד שונה בהוויה של תל אביב, שזו שפה שונה שאני עדיין לומדת אותה. ירושלים הרגישה לי כמו בית, ובתל אביב הרגשתי כמו מהגרת. הרגשתי תסכול, יכול להיות שזה קשור ליצירה שלי אז. לקח לי הרבה זמן להרגיש תחושה של בית כשאני צועדת ברחובות. באלבום יש שיר שקוראים לו "אלנבי", שמדבר על החוויה של להביט ברחוב כמו תיירת, היה קשה לי להאמין שאני רואה שיכורים והומלסים ברחובות, היה לי קשה להאמין שאניח חיה בתוך זה. זה לא שלא ראיתי כאלה דברים גם בירושלים, אבל משהו בתל אביב הרגיש לי יותר מנוכר".

אז כל השירים האלה הם ישנים בעצם?
"כל השירים הם משמונה השנים האחרונות. היו הרבה שירים עוד מקודם, אבל הם לא באלבום".

קשה לשיר שירים שהם מהתקופה היותר משברית, כמו שקראת לה קודם?
"כן, היה הרבה קושי בתהליך הבחירה של השירים, היו אפילו שירים יותר חשופים שבחרתי לא להכניס לאלבום למרות שבהופעות אני מבצעת אותם. אפילו לפני האלבום הזה הקלטתי שני אלבומים נוספים, שנגנזו".

הם היו בעברית או באנגלית? יש לך אלבום "סקיצות" שהקלטת באייפון והוא באנגלית.
"אחד מהם היה באנגלית, והשני בעברית. הוא גם הוקלט ב"פלוטו" באופן מקצועי".

זה בטח קשה להחליט לוותר על משהו שעבדת עליו כל כך הרבה
"זו גם השקעה כספית, מימנתי אותו מכספי, הוא היה אחרי מיקסים. אבל התוצאה לא היתה מספיק טובה, לא הרגשתי שאני עומדת מאחורי זה. זה היה תהליך לימודי בשבילי, אולי יום אחד יהיה לי אומץ ואקח שיר או שניים מתוכו ואוציא אותו בשביל הספורט). יש בי משהו שגם אם אני נופלת אני מיד קמה, שהו בי לא נותן לי לוותר. כבר כשהחלטתי לגנוז את האלבום השני נפגשתי עם דן קרגר, והתחלנו לעבוד ביחד על הנוכחי. הוא קלידן ירושלמי במקור, גם סאונדמן ותאורן. אנחנו קצת מכירים מלפני, מירושלים, הוא הזמין אותי לג'מג'ם איתו וככה זה התחיל".

את עובדת עם אור בהיר, מפיק שעובד עם עוד מוזיקאי שאני אוהבת, מוטי עמיר
"כן, העבודה עם אור בהיר היתה ממש ריפוי עבורי. הוא כל כך רציני, פגשתי בנאדם שמאוד אוהב את מה שאני עושה, והוא כן ואמיתי איתי, עם נשמה אבל גם מאוד קשוח איתי. הוא קשוב לשירים שלי, והוא גם גיטריסט מדהים".

יש לך גם להקת הופעות מדהימה, עם חגי פרשטמן (מתופף שגם במידנייט פיקוקס, מאלוקס) ויהוא ירון בבס
"גם חגי הוא משהו. יש לציין שהעבודה עם דן היתה מאוד מחקרית, היינו יושבים ויש לו כל מיני כלים מאובקים בזולה בפלורנטין, והייתי ממציאה כל מיני מנגינות, נשאר מזה משהו בשירים כמו ב"אלנבי", היה שם סנטור והקשתי עליו, והוא עשה מזה לופ ועליו שרתי באילתור".

לא למדת לנגן, נכון?
"לא אני מלחינה הכל משמיעה, מאלתרת קצב ולחן. בדרך כלל המילים באות קודם, אבל ב"אלנבי" היתה מנגינה קודם. הרבה פעמים אני באה לדן עם דברים שהלחנתי לבד, והוא עזר לי לעבד את זה או שהתחלתי לשיר והוא ניגן איתי, היה חיבור מוזיקלי טוב. אחרי שנתיים-שלוש של עבודה משותפת עם דן, בהן גם הופענו כדואו, באנו עם הסקיצות לאור והוא התחיל להפיק אותם עם ביטים, ואז בחרנו את השירים. היתה איזו חגיגה כשסיימנו, להכנס לאולפן עם נגנים, היה איזשהו שיא".

זה נשמע מאוד מהוקצע, מרגישים את התהליך של השנים שעברו. ציינת שאלה שירים מאוד אישיים. איך אנשים מגיבים לזה?
"היה רגע בטבעון, שאישה מבוגרת ניגשה אלי בנוגע לשיר שהוא על ההורים, ואמרה לי שהשיר קרע את ליבה, אולי אפילו היא אמרה לי משהו כמו "אני האמא שלך". זה שיר שכמובן לא מייצג את כל מערכת היחסים שלנו, הוא עוסק ברגע קשה שעבר עלי באותה תקופה והם מאוד תמכו בי לאורך השנים. היא באה מהצד השני, גם אני כאמא וודאי אספוג ביקורת מהבת שלי".

יש גם את "שיר נחמה" שהוא מאוד מתריס. יש גם את העניין עם הבורקיני שלבשת בקליפ
"ראיתי את אותה תמונה בעיתון, של האישה בחוף הים בצרפת שמפשיטים אותה. ראיתי ככה את האישה מול הגברים. יש גם משהו מאוד אסתטי בעיני בבורקיני, אהבתי איך שזה ממסגר את הפנים. היתה לי אמירה חשובה, יש בלבול בעולם, מה מותר ומה אסור ללבוש. אני לא מתכחשת לכך שיש רמה של דיכוי, מכריחים נשים ללבוש בגדים שמכסים אותה. אבל כשאישה בוחרת ללבוש את זה על עצמה, זה שונה. השיר הזה בכלל נכתב כשיר נחמה לאישה, אישה פגועה".

בדרך כלל כשחושבים על נחמה זה משהו רך וזורם. את באה בעצבים
"אני חושבת שגם לבטא כעס, לדרוש משהו מעצמך או מהסביבה בכעס, יש בזה משהו מנחם. זה כאילו לא נחשב סקסי או נשי, אישה צריכה להיות נעימה וטובה. ולא, אנחנו לא משוגעות אם אנחנו כועסות. ואם מישהו מוליך אותנו שולל באהבה, זה בסדר להגיד את זה, וזה מאוד מנחם. בשיר הזה הרשתי לעצמי להגיד את מה שיש לי להגיד, הכעס הוא גם על עצמי, לא הסרתי מעצמי את הכעס. יש גם שיר בשם "צייד", גם הוא מאוד מתריס, אבל יש בו גם משהו עם דיסוננס בין הקול הכועס לקול היותר נכנע, האישה מרשה לעצמה להיות טרף. זה בעצם מאוד מפחיד נשים להיות הציידות, להיות היוזמות, וכשהן נפגעות מהתנהלות שלא מכבדת, הן מפחדות להתנהג ככה. מבינתי "שיר נחמה" זה לחזור לעצמך, היה שם איזה גבר שפגע בך, אז תוציאי אותו מהחיים שלך, במקום לשקוע בסבל, את יכולה להמשיך ולהתעסק בעצמך, ולו רק בשביל להתפנות לזוגיות בריאה וטובה. לא זוגיות של המושיע, של הייתי בדיכאון ולבד עד שבאת והצלת אותי. גם בתוך הזוגיות זה לא נגמר, את אחראית לשמחה שלך, לא בן הזוג. זה היה איזשהו ניסיון פנימי להבין מה אני מרגישה. בעצם כל בנאדם שכתבתי עליו, כתבתי כי אהבתי אותו. גם אם כעסתי, זה הכל מאהבה".

כפי שהבנתם, זו היתה שיחה מעמיקה, ויש לתמר הרבה מה להגיד, גם במוזיקה וגם בלעדיה. אני חושבת שאפשר לראות כמה רצינות והשקעה לינדר מכניסה למוזיקה שלה (ואפילו נגיעה של פרפקציוניזם), שניכרת בתוצאה הסופית, של שירים שמצד אחד נותנים אגרוף בבטן ומצד שני גם מרשים לעצמם להיות עדינים וחשופים.

האלבום המלא בבכורה לקולומבוס:

האלבום לרכישה באייטונז

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0