המאמות ממיסיסיפי עולות מדרגה: על האלבום החדש של ה-Como Mamas

הגוספל של הקומו מאמאס כל כך ממכר, שהוא יכול לגרום גם לאתאיסטים גמורים לתהות שמא הם פספסו משהו

מדינה גדולה ארצות הברית, וזמרות סביב לה. גם כנסיות סביב לה, ולייבל אחד משובח שבמשובחים שהצליח לפני כמה שנים למצוא שלוש זמרות גוספל שזרחו מעל כל השאר. עכשיו הן חוזרות, עם אלבום חדש ובליווי מוזיקלי של נגני הבית של Daptone Records הזכורים לטוב, ועל כך נאמר "גלורי גלורי, הללויה!"

יתכן שתתהו מה למדור על בלוז ולגוספל, בת דודתו החסודה. אבל המקרה של הקומו מאמאס הוא מקרה מיוחד – גם בגלל האזור שממנו הן מגיעות, ובעיקר, בגלל איך שהן נשמעות. בשנת 2008 הגיעו החבר'ה של דפטון להקליט אלבום אוסף בעיירה קומו, מיסיסיפי (1,000 תושבים, תודה ששאלתם). הם נפלו מהרגליים כששמעו את שלוש הזמרות מהכנסייה המקומית – אסתר סמית' ווילברן, דלה דניאלס ואנג'ליה טיילור.

חיים לא קלים היו לשלוש המאמות – הן גדלו במיסיסיפי של ימי ג'ים קרואו, ועוד בילדותן נאלצו לעבוד בכל העבודות שילדות עניות במשק בית כפרי היו עובדות בהן. את הרדיו מממפיס, העיר הגדולה הסמוכה, היו קולטים באלתורי אנטנות מחוטי ברזל. אבל המוזיקה הקיפה אותן מכל עבר – בלוז ורוקנ'רול בימי חול, גוספל בימי ראשון.

חמש שנות המתנה חלפו מאז הוקלט האוסף “Como Now”, עד שבשנת 2013 הקליטו להן דפטון את אלבום הבכורה – Get an Understanding, אלבום יפהפה שכולו שירת גוספל אקפלה בשלושה קולות. השירה הגולמית והנחושה באלבום הזה נשמעה שאין לה צורך בשום ליווי כֶּלִי, ולכן חשדתי, כמו שאומרים, כששמעתי את הבס והתופים שפותחים את השיר הראשון באלבומן החדש. אבל החלטתי לשים מבטחי באל ולהאזין לקלחת החדשה שרקחו שם בדפטון.

השיר הראשון “Move Upstairs” – שיר הנושא של האלבום, נפתח בקריאה-תשובה המסורתית של הגוספל, כשבדקות הראשונות הקריאות של הזמרת הראשית נענות רק ב – Oh Yeh! מצד חברותיה. הגרוב של הבס-תופים הוא רוקנ'רולי לא-מתאמץ, כיאה לעיירה שסמוכה לממפיס, והוא בעיקר נזהר שלא להסיט את תשומת הלב מהשירה של שלוש המאמות. לשמחתנו, הקו הזה ממשיך לאורך כל האלבום – הגרוב הנהדר שהנגנים מייצרים – רוקנ'רולי לעתים ו-Fאנקי לעתים, לא נמצא שם כדי להשוויץ, אלא כדי להניח את המצע הקצבי הראוי שעליו הקומו מאמאס יכולות להתמסר במלוא הדרן. ולעתים הוא גם בקושי נחוץ. בשיר גדול מהחיים כמו Glory Glory Hallelujah היה ברור שכל המוסיף גורע, ולכן לשירת האקפלה שלהן מצטרפים אחרי 40 שניות רק תוף בס נחוש אחד ומצילה חרישית אחת, ממחישים שכל מה שדרוש כאן הוא רקיעה חזקה ברגל ומחיאת כף.

השיר Out of the Wilderness הוא בעיני אחד השירים הטובים באלבום – גרוב Fאנקי נהדר, גיטרה שמוסיפה נגיעות של צבע, וקלידים שמצטרפים לגרוב, אבל תמיד ברקע, לא מאפילים. בשיר הבא ההפקה מותחת לי את האוזניים אפילו יותר עם פתיחה של המונד, אבל בדיוק כשאני חוששת שהוא עומד להיות מוגזם – הוא נסוג חזרה אחורה. ניחוח קל של בלוז חשמלי, אבל מהסוג הטוב – כשהבלוז היה בלוז והחשמל היה מלוכלך. כבחירה מעניינת, חלק מהשירים באלבום מסתיימים ב-Fade – בדרך כלל שריד לא ראוי מהאייטיז, אבל פה אני מרגישה שמטרתו לגרום לנו להרגיש את הזרימה הטבעית בין שיר לשיר, כאילו היינו באמת בכנסייה. הרי שירה קולקטיבית לא מסתיימת בבת אחת, היא מתפיידת בקולות, אנחות, שיעולים ועיניים לחות.

הקול או כלום
הקולות של הקומו מאמאס הם לא שגרתיים, והאופן בו הן משלבות את השירה שלהן הוא לא שגרתי אפילו יותר. בשירה בשלושה קולות, בדרך כלל יש ציפייה להרמוניה מושלמת, קולות שכל אחד משלים את השני באופן מדויק ומחליק באוזן. אבל ההרמוניה של הקומו מאמאס היא לא צפויה, מלאת כוח ומשוחררת מכבלי סדר וארגון. לכל אחת מהן יש קול עם נוכחות ובעל צבע מאוד ייחודי, וכשהם נשזרים זה בזה כל אחת מצליחה לשמור על הייחודיות המתפרצת שלה, ולצד זאת לייצר שלם עוצמתי הרבה יותר מסך חלקיו – שירה של שלוש נשים עם אנרגיות של בית תפילה שלם. בהפקה של האלבום השכילו לא להחליק או לעדן את הקולות שלהן בשלל טריקים של טכנאי אולפנים, אלא להשאיר אותם בצורתם הגולמית עד כמה שניתן. הזמרות, מצדן, לא נותנות לליווי המוזיקלי המהודק "לרבע" אותן והן שרות על הקצב, מעליו ומתחתיו, כיד ההשראה הטובה עליהן. זה קו שמלווה את כל השירים באלבום, והוא בולט במיוחד למשל בשיר 99 and a Half Won’t Do. לכן, קוראות וקוראים יקרים, יש לאלבום הזה מקום של כבוד במדור שידוע בחיבתו לבלוז גולמי. זו כבר לא הבת-דודה החסודה שלו, זו בת דודה משולחת רסן, ואלו תמיד מתקבלות באהבה.

לשילוב הקולות של המאמס יש משמעות שחורגת מעבר להנאה המוזיקלית. בכנסיות של הקהילה השחורה בארצות הברית, ההתייחסות לקהילה היא לא כאל אוסף פרצופים חסרי זהות, שחשיבותם היא רק במידת התמסרותם לאל. התפיסה הקהילתית היא אוסף של אינדיבידואלים, כל אחד בעל תכונות, אופי וקול ייחודי משלו, אשר ביחד מייצרים שלם מגוון, גדול מסך חלקיו. היחיד לא צריך לבטל עצמו אלא להיפך – להביא את מלוא ייחודו, למען שלמותה של הקהילה ולמען האל. האל מצדו, מתייחס לכל פרט באופן אישי – “He’s Calling ME”, ולא “He’s Calling Us”. כך מייצרים קהילה הטרוגנית אך חזקה ומלוכדת, שבה לכל אחד יש מקום. השירה של הקומו מאמאס מבטאת בדיוק את התפיסה הזאת – כשכל אחת מהן שומרת על ייחודיותה, הן מצליחות לגעת באופן עמוק יותר בנפש המאזין, ולייצר את החוויה שלשמה נוצר הגוספל – לרומם את היחיד מהיומיום השפוף.

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar
    ירון בן-עמי 5 חודשים

    כתבת יפה מאד, תום.
    אני חושב שהגוספל – בעיני הבלוז הוא אישה (הוא גם הומצא על ידי נשים, ואני מעיד עלי את מאדי ווטרז: Blues is a mother) והגוספל הוא גבר (שהומצא על ידי גברים), אבל אהבתי את זה שהבחנת ביניהם מינית – הוא אחיה החוזר בתשובה של הבלוז, שהומצא על ידי תומס דורסי, בלוזיסט שחזר בתשובה בשנות השלושים אחרי שאיבד את אשתו ובנו.
    ותודה רבה על הפניית האצבע אל השלישיה הזו. כל כך יפה המוזיקה.

  • DISQUS: 0