ל-Preoccupations לא היתה התחלה קלה. נתחיל עם זה שהלהקה התחילה את דרכה תחת השם Viet Cong, שם שהפריע למספיק אנשים עד כדי כך שהם נאלצו להחליף אותו. מעבר לכך, יש לציין שהלהקה הוקמה על ידי שניים מיוצאי להקת Women, מאט פלגל הבסיסט והסולן, ומייק וואלאס המתופף, והלהקה הקודמת שלהם התפרקה ב-2010 בנסיבות לא כל כך טובות, אחרי מריבות רבות בין חברי ההרכב. זמן קצר לאחר מכן פלגל הקים את ההרכב. שנתיים מאוחר יותר, הסולן של Woman כריסטופר רימר נפטר בגיל 26 בשנתו, דבר שוודאי זעזע את חברי להקתו לשעבר (יש לציין כי למרות שהלהקה כבר לא קיימת, הם תרמו שיר לפרויקט 100 הימים של המחאה נגד דונאלד טראמפ לאחרונה). למרות הצל הלא נעים שאירועים אלו הטילו על Preoccupations, הלהקה זכתה מההתחלה לתשומת לב והצלחה יוצאת דופן. אלבומם הראשון שיצא ב-2014, Viet Cong, זכה לביקורות חיוביות כמעט בכל מקום, כולל אצלנו, באדיבות ענבר שפס. האלבום הזה מתאפיין בצליל פוסט פאנק כמעט קלאסי, שהוביל להשוואות בלי נמנעות לג'וי דוויז'ן והקיור.
האלבום השני של ההרכב, ששוב נקרא על שמם (אחרי שב-2015 החליפו את השם), Preoccupations, שזאת המילה באנגלית למחשבות שטורדות מנוח או למשהו שמעסיק את האדם, הצליח אפילו קצת להתעלות על קודמו, בכך שהוא לקח מה שהם עשו קודם וחידד אותו עוד יותר. האנרגיות של הלהקה, שתמיד הצטיינה בהפגנתם, מתועלים ליצירת שירים שכמו ששם הלהקה מרמז, ממש תופסים נפח וצורה המוטחים במאזיניה. בחרתי בשיר Memory מתוכו לאחד משירי השנה שלי של שנת 2016, ושם כתבתי שהלהקה הצליחה להתבלט מעל כל שאר הלהקות שיוצרות בסגנון הזה, מילים שאני עדיין חותמת עליהן.
אני חייבת לציין שהתדמית של קנדים כאנשים ממש נחמדים בהחלט קיבלה חיזוק במציאות במהלך הריאיון עם מאט פלגל, היה כיף לדבר אתו, ולכן הריאיון התפתח למקומות מעניינים. שוחחנו למשל על התרומה של מזג האוויר החורפי לשמצה של קנדה בלהפוך את השירים לארוכים במיוחד, על הפרפקציוניזם של מאט שלא מאפשר לו להעלות שירים בפני קהל עד שהם מוכנים, ועל השראות מחוץ לעולם המוזיקה כמו ספרות מד"ב וסרטים.
מאז הקמת הלהקה שלך, Preoccupations, התקבלתם בקבלת פנים חמה שהתבטאה בכך שהופעתם בפסטיבל SXSW באוסטין טקסס (אחד הפסטיבלים החשובים בסצנת המוזיקה העצמאית) ב-2013 (אז עוד תחת השם Viet Cong), עוד לפני שהוצאתם אלבום, כשרק היה לכם EP בהוצאה עצמית. אני חושבת שזה נובע מכך שכבר אז נשמעתם מאוד מפוקסים, שידעתם איך אתם רוצים להישמע. האם העובדה שהגעתם אל הלהקה עם ניסיון קודם עזרה לכם לגבש את הצליל ולהגיע ל"בגרות מוזיקלית" מהר?
"אולי. זה עוזר שאנחנו כולנו הרבה יותר מבוגרים וניגנו מוזיקה למשך זמן מה בנקודה זו. זה לא כמו להקים להקה בגיל שמונה עשרה. אנחנו כבר לא צריכים להתלבט כמו מה אנחנו רוצים להישמע, מאילו השפעות אנחנו רוצים לקחת דברים, עשינו את זה מאז שהיינו די צעירים, כבר 10-12 שנים".
אז אם מדברים על נקודת הפתיחה שלכם, התחלתם ליצור בקאלגרי, העיר בה חייתם, בלהקה שנשמעה קצת שונה מהנוכחית, והיו לכם קשרים עם עוד יוצרים בסצנה המוזיקלית ההיא, כמו Chad Van Gaalaan (סקוט מונרו, הגיטריסט של Preoccupations ניגן גיטרה בלהקת הגיבוי החיה של ואן גאלאן). אבל קראתי שלאחרונה רוב חברי הלהקה התפצלו מבחינה גאוגרפית, עברתם למקומות שונים בקנדה. האם המעבר הזה משפיע עליכם – איך שאתם עובדים ביחד, תהליך כתיבת השירים?
"לא ממש. אנחנו עדיין עושים דברים באותה צורה, אנחנו פשוט צריכים למצוא זמן שבו נוכל להיפגש. בשנה האחרונה יש לנו חברה שגרה במרכז של פרובינציית קולומביה הבריטית על החוף הכי מערבי של קנדה, ואנחנו נפגשים שם כדי לערוך חזרות, זה סוג של בסיס הבית שלנו. עכשיו זה יותר קל, יש קצת כסף שנכנס, אז אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להגיע לשם במטוס, בעבר לא היה לנו את הלוקסוס הזה. כולנו די עברנו למזרח עכשיו, אני במונטריאול, דני (דניאל קריסטנסאן, הקלידן) ומיייק (וואלאס, המתופף) בטורונטו ורק סקוט נשאר בקאלגרי. גם הוא חושב על לעבור למונטריאול, כך שנהיה עדיין קרובים אחד לשני וזה יהיה קל לנו יותר. אני חושב שאנחנו צריכים את המרחב אחד מהשני, למשל בשנה שעברה, עשינו טור מאוד ארוך, בילינו 24 שעות ביחד, חולקים חדרי מלון ביחד, בסוף הטור כבר היינו שמחים לתפוס קצת מקום אחד מהשני, זה שינוי בריא. זה שומר עלינו ביחד, אם זה נשמע לך הגיוני, שומר על גבולות, אז זה עוזר בעצם".
האם חלק מהחזרות האלה הן על חומרים חדשים? קראתי שיש כאלה
"זו עבודה בתהליכים. אחרי שניגנו ביחד הרבה בטור היו לנו ארבעה חודשי הפסקה, בין דצמבר לסוף מרץ, אז אנחנו מלטשים את זה. עשינו ביחד סשנים, שבועיים שלושה במונטנה, להורים שלי יש בקתה באיזור אז הלכנו לשם. סיימנו לעבוד על חלק מהדברים, אבל גם התחלנו כמה דברים ממש מאפס. בסוף השבועיים האלה כבר היה לנו מושג איך אנחנו רוצים שהאלבום הבא יישמע. ואז נפגשנו שוב לעוד שבועיים ממש לפני הטור הזה, והקלטנו דברים, אז יש לנו בערך חצי אלבום מוכן".
אז יש סיכוי שנשמע אותם בטור הזה? אתם מוזמנים להשתמש בנו כשפני ניסיון
"נראה, אני לא יודע אם זה טוב עדיין מספיק בשביל לנגן בפני אנשים. אני לא בטוח שכדאי לנסות דברים על אנשים ששילמו כסף כדי לראות אותנו, לפני שזה 100% מוכן. אבל נראה, אולי עד אז יהיה מוכנים שיר או שניים".
הסאונד שלכם התפתח בין אלבום אחד למשנהו, הוא הפך יותר מופשט אבל גם מהודק יותר. האם אתם מרגישים שנהייתם יותר בטוחים בעצמכם ככל שעובר הזמן, האם משהו השתנה בטכניקת הכתיבה או הקומפוזיציה, או השתפר?
"אנחנו מנסים להוציא צלילים מוזרים יותר. אני חושב שהאלבום הבא יישמע מאוד שונה, אבל זה עדיין יהיה אנחנו, עדיין לוקח השראה מהרבה דברים שתמיד השפיעו עלינו. אני חושב שהשירים לאלבום הבא יהיו יותר מתומצתים, לא יהיו כל כך הרבה קטעים של עשר דקות".
בדיוק עמדתי לשאול אותך על זה. בוא נקדים את השאלה הזאת?
אז אם מדברים על קטעים של עשר דקות או יותר, יש את השיר Memory שהוא באורך הזה, ויש לו קליפ שאני ממש אוהבת. הוא נפתח בשוטים שנראים ממש יום-יומיים, של בחור (מתופף הלהקה) שמסתובב ולא עושה שום דבר מיוחד. ואז אחרי שש דקות מגיע רגע מפתיע שמשנה את הכל. אז מעניין אותי שיש לכם את האמון בקהל שהוא יישאר אתכם לאורך התהליך הזה. בעידן של קשב מאוד מוגבל, עשרים שניות לכל דבר, המוזיקה שלכם מתבלטת בכך שהיא שונה – מתארים אותה הרבה במונחים של "בעלת שכבות" ו"מתפרשת לאורך"
"כן, זה באמת קטע מצחיק, זה שלקהל הצעיר יש קשב יותר מוגבל. אני מרגיש שקהל המעריצים שלנו הוא מבוגר יותר, יש לנו הרבה אנשים בגילאי 40-50 שבאים להופעות שלנו. הם זוכרים את העידן לפני מחשבוני הכיס".
אני באמצע שנות השלושים, גם אני זוכרת להקות ישנות יותר כמו אינטרפול, שהיו ממש בשיא לפני כעשור, מה שמוביל אותי לשאלה הבאה – כיוון שלא מזמן ראיינתי את איגולז (שגם אותם הביאו Zuzz Agency לארץ) שגם מנגנים בסגנון קצת דומה לשלכם אבל הם מאנגליה, ושאלתי אותם על התפשטות הפוסט פאנק מחוץ לאנגליה ואל ארה"ב, תהליך שלהקות כמו אינטרפול ממש ביטאו אותו. האם אתה מרגיש שיש לכם אינטרפרטציה ייחודית למוזיקה הזו, כיוצרים מקנדה?
"כן, אולי קצת. אני חושב שזאת אחת הסיבות שהשירים שלנו מתפרשים לאורך כזה. למה זה יוצא לנו ככה? כי זה לפעמים קצת טכני כזה, ומינוס שלושים מעלות מתחת לאפס בחוץ, אנחנו נעולים במרתף ואין לנו משהו אחר לעשות, ואנחנו מטפלים בכל הפרטים וכנראה גם חושבים על זה יותר מדי. הרבה מזה מגיע פשוט ממזג האוויר בחוץ. אולי זה סתם בולשיט, אבל אולי יש לזה קשר".
אוקיי, אז אמרת שהמוזיקה שלך מוזרה, אני חושבת שזה ממש מגניב, כי אני אוהבת מדע בדיוני, ושמתי לב שלקליפים שלכם יש אווירה קצת סיוטית, כמו בדיסטופיות מדע בדיוני – תכנים שעוסקים בעולם דכאני מאוד כמו "1984" של אורוול או "מעשה השפחה" של מרגרט אטווד, שגם עלו לאחרונה לכותרות כי בעקבות הקרנות מחאה של הסרט של 1984, למשל. האם אתה מרגיש שהמוזיקה שלכם מהדהדת את מצב הרוח הזה, החששות והפחדים שסוג התכנים האלה מעלים?
"כן, הדברים האלה עולים הרבה בכתיבה שלי, יש לי שיר בשם חרדה (Anxiety, שנמצא למעלה). דברים כאלה כמו חשש וחרדה, הם לא באים מהרקע הפוליטי הנוכחי או משהו, הם באמת באים ממני, כי אני אובססיבי לגבי מדע בדיוני דיסטופי ישן, סרטים וספרים".
האם תוכל לציין בשמם של חלק מהיצירות שמעוררות השראה עבורך?
"זה תמיד קשור לטירוף, זיכרון, כל הקלאסיקות – רוברט היינלין (סופר מד"ב פופולרי משנות ה-60, כתב את "גר בארץ נוכרייה" שמאט הזכיר), ג'ורג' אורוול, וויליאם גיבסון (כתב את "ניורמאנסר", אחד מספרי המד"ב המשפיעים משנות ה-80)".
יש עוד דברים שמשפיעים עליך, מבחינת מוזיקה?
"אני לא מקשיב כל כך למוזיקה חדשה, אני יותר מסתובב בפסטיבלים שאני מנגן בהם, ואם משהו תופס אותי, אז אני אחפש את זה. אני לא כל כך מחפש מוזיקה חדשה באינטרנט, אני יותר מעדיף להסתמך על המלצות של חברים. זה עניין יום יומי כזה, אני ככה גם בכתיבת שירים, אם מישהו יגיד משהו שאני חושב שהוא מעניין או מצחיק, אני ארשום את זה בצד, ואז אחר כך אחפש משהו שמדבר אלי ואבנה על גבי זה שיר".
משהו חדש ממה ששמעת בטור האחרון שאהבת?
"לא, לא ממש. ראינו את ניו אורדר, ואני ממש התרגשתי, הם פועלים כבר ארבעים שנה, הרבה זמן".
בניו אורדר מנגן פיטר הוק, שהוא באסיסט כל כך מיוחד, זו וודאי השראה עבורך כיוון שאתה מנגן בבאס, ובכלל המוזיקה הזו מאוד מבוססת על הבאס, האם זה אחד הדברים שמושכים אותך בסגנון הזה?
"אני מאוד אוהב מוזיקה מאוד מבוססת קצב. הרבה מוזיקת אייטיז של ריקודים, הרבה רוק סבנטיז, אני ממש אוהב קראוטרוק, כי זה הכל קשור לקצב. אני מאזין גם להרבה מוזיקת עולם. אני מקשיב להכל, באמת".
המון תודה על הראיון. נתראה בארץ.
אני ממש מצפה לשמוע את החומרים החדשים, שלא לדבר על כך שכבר הבטיחו לי אישית מי שראה אותם לא מזמן בגרמניה שזו הופעה שאסור להחמיץ. אני מרגישה בעקבות הראיון שהבחירה בשיר שלהם לאחד משירי השנה שלי היה מוצדק, כיוון שמורגש מתוך השיחה שמדובר ביוצרים שבאמת מעוניינים לתת לקהל את התמורה המלאה לכסף שלהם, ולא נוהים אחרי אופנות מתחלפות או טרנדים, אלא עושים את מה שמתאים להם מתוך הצמיחה האורגנית שלהם.
ה-Preoccupations יופיעו בתיאטרון תמונע ב-29 למאי. תחמם אותם Nico Teen, יוצרת האלקטרו הגותי הישראלית.
COMMENTS
נהנתי לקרוא!!