לשקוע מחדש בחלום ישן: על האלבום החדש של השינס – "Heartworms"

את האלבום החדש של השינס תשמעו במלואו או אל תשמעו בכלל.
המשפט הזה הוא, איך נאמר, לא פחות מצו קטגורי להכיר באלבום הזה כמה שהוא – האלבום הכי טוב של הלהקה מאז Chutes Too Narrow, האלבום השני שלהם שיצא ב-2003. שני האלבומים הראשונים היו כל כך מלאי רגש ואמנות, מופתיים עד כדי כך שכל מה שיצא מאז לא היה יותר מרק "טוב", ולא הצליח לשחזר את העוצמות של ההתחלה. Heartworms לעומת זאת מצליח. בכל מובן. כבר מההתחלה, מהשיר הראשון. הקטע עם המוזיקה של השינס זה שהקול המתחנן של מרסר, שתמיד נשמע כאילו הוא מכה על חטא, שר מלודיות עדינות ומפותלות אבל גם קצביות ומרעידות, ובכל זאת כדי להעריך אותן במלואן חייבים להקשיב טוב טוב – במיוחד למילים.

ג'יימס מרסר, שתמיד היה הלב והנשמה של הלהקה, עכשיו הפך להיות הלהקה עצמה. כחבר הלהקה היחיד שנשאר מההרכב המקורי וגם כמקים שלו, השינס תמיד היו סוג של "של מרסר", זאת לצד התנהלות הדמוקרטית שלהם בה לכל חבר/ה היה חלק בניהול וקבלת ההחלטות. עכשיו, משמרסר הפיק את האלבום החדש בעצמו, כמו עם האלבום הראשון, זה הפך לעוד יותר בולט. במיוחד ביצירה. פתאום השינס חוזרים בעוצמה מלאה לפסיכדליית האהבה הנכזבת שמרסר תמיד נשא איתו עוד מהאלבום הראשון והדאגה האבודה למה יהיה עם העולם, באלבום שמרגיש כמו השלמה והתמודדות של מרסר עם מה שנראה כמו ההבנה שלו שהוא השינס. מעין התבגרות פתאומית מתוך חלום וחזרה מידית לשקוע מחדש באותו החלום, רק בצורה קצת יותר בוגרת.

שיר הפתיחה, Name For You, אולי מצליח להסביר הכי טוב כמה האלבום הזה אישי ואינטימי בשביל מרסר – זה שיר שמופנה לילדה, כנראה נערה וכנראה שנכתב מתוך היותו אב לשתי בנות. עם זאת נראה שהשיר יותר נוגע בפחדים של מרסר מההתבגרות שלהן בעולם עוין מאשר מהחוויה עצמה של התבגרות של ילדה כמו שהיא. אפשר לראות בבחירה בשיר הזה כשיר פותח של האלבום כמבשרת את החזרה של מרסר לתקופת השינס הראשונה ולהתבגרות המוזקלית שלו מהשנים האחרונות. האלבום הראשון של השינס – Oh Inverted World יצא כשמרסר כבר היה בן 31 והנעורים שהוא שיקף היו נעורים של זיכרון אצל מי שהנעורים מעולם לא ממש עזבו אותו. ועכשיו, מרסר לא סתם חזר לנעורים המוזיקליים שלו, אלא חזר גם לנעורים הפרטיים שלו עם חלון מאוד אינטימי לביוגרפיה שלו כנער, בן לאב בחיל האוויר האמריקאי, שעבר לגור ביבשת אחרת בעקבות הצבתו של אביו בבסיס חיל אוויר באנגליה.

גם מבחינת האמנות הויזואלית, האלבום הוא יצירה של מרסר. כל הציורים והארטוורק שלו וכולם נראים כמו לקוחים ממחברת של טינאייג'ר מאוהב, מתוסכל, מיואש, מפוחד. קישקושי פופ פסיכדליים צבועים בכמו-מוות זוהר שמספקים את הנחמה שבאובדן עצמי שנועדה לברוח מהגעשיות ההרסנית של רגשות. הציורים משרטטים את גבולות הפחד הקיומי, הכמעט תהומי, של הנעורים והמילים, פעם אחר פעם, מזכירות את הטעויות האינהרנטיות לחיים – טעויות של כאב שאין להתחמק ממנו. אבל המוזיקה קופצנית כמו אי-שקט, כמו שהחיים נראים כשאתה מגלה אותם בגיל 14, 16 או 30 ומרגיש שוב, כמו בבגרות מעודנת, ביקור מחודש בנעורים דרך הפרוקסי של זכרונות הילדות והלהקה שאתה אוהב. זה אלבום שצריך לשמוע מההתחלה ועד הסוף ויותר מפעם אחת כדי לחזור, עם כל שיר, לנעורים בצורה קצת אחרת.

הדבר האחרון שאי אפשר להתעלם ממנו הוא שם האלבום. Heartworms הוא שמן של תולעים נימיות, סוג של תולעת טפילית שמועברת דרך יתושים בדרך כלל ותוקפת בעיקר כלבים. מילולית כמובן השם הוא תולעי-לב, אבל לא לזה הכוונה, או שמא אולי כן. כמעט ואי-אפשר לומר נעורים בלי לומר אהבה נכזבת, ותולעי-לב טפיליות הן מטאפורה שמתארת בצורה די ברורה, ומדויקת עד כאב, את החוויה הזו. איפשהו בתפיסה האקזיסטנציאליסטית שלו מרסר יצר פה אלבום שהתמודדות שלו היא לא עם הכאב המוחץ שמלווה את תחושת ההחמצה של אהבה נכזבת, אלא עם העובדה שהחיים הם כמעט חסרי משמעות בלי הדואליות הזו כי הכאב בפני עצמו לא מספיק כדי שתהיה משמעות לחיים והאהבה בפני עצמה לא מספיקה כדי להרגיש חי.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0