הייתי צעירה אך לא עוד: דביר כלב מפרק את אלבומה החדש של ריהנון גידנס – "Freedom Highway"

בקולה הצלול וביד בטוחה שאינה חוששת, ריהנון גידנס לוקחת אותנו למסע בהיסטוריה של הקהילה השחורה בארה"ב באלבום הסולו השני שלה – 'Freedom Highway'. המסע עובר דרך כמה מסיפורי ההשפלה, האלימות והסבל של העבדים השחורים בארה"ב של לפני כמה מאות שנים מנקודת מבטם של העבדים והשפחות, דרך הבעיות והאלימות שהייתה מנת חלקם בתקופה בה הם ניסו להילחם על זכויותיהם ועד לימינו אנו. ימים בהם אנחנו רואים התעוררות גדולה ומחודשת של אמנים רבים שחורים וכאלה שאינם, המוחים וקוראים לתקן את המעוות ביחס אליו זוכה אוכלוסייה שלמה. אמנם הפתיחה עלולה להישמע כמו שיעור בהיסטוריה שחורה, ואולי באיזשהו מקום זה כך, אבל גידנס מצליחה לעשות את זה בחן, בביטחון ועם מוזיקה נהדרת שאת רובה היא גם הלחינה.

הקצב שמוביל אותנו לשיר הפותח את האלבום, At The Purchaser's Option, הזכיר לי מאד את הקצב הפותח את When The Levee Breaks, הגרסה המופתית של לד זפלין לשירם של קנזס ג'ו מק'קוי וממפיס מיני על השיטפון הגדול של המיסיסיפי ב-1927. וכמו בשיר של זפלין, גם פה מרגיש כאילו התפקיד שלו הוא ליצור הקדמה דרמטית. הפעם לא רק לשיר אחד, אלא לאלבום כולו. השיר מספר על חייה של שפחה שמוצעת למכירה עם תינוקה, ואינה יודעת האם הקונה ירצה לרכוש גם את התינוקת שלה. לאחר מכן נותנת לנו ריהנון מעין הצצות לתלאות הנוספות המרכיבות את חייה של אותה שפחה בעבודה עבור אותו אדון שלוקח אותה למיטתו כנגד רצונה ושעבורו היא עובדת עד שאצבעותיה כואבות. אך הפזמון החוזר בין הבתים כאילו בא לענות בשלילה על שאלה שאינה נשאלת בקול רם, האם כבר נשברת? והתשובה היא אותה תשובה תמיד, הוא יכול לקחת הכל אבל נשמתה נשארת שלה. גם מבחינת המוזיקה; בבתים הבנג'ו מלווה את השירה, עוזר לספר את הסיפור, אך בפזמון הקצב משתנה, הופך נחוש יותר יחד עם קולה של גידנס. אל הבנג'ו מצטרף כינור וביחד נותנים הרגשה שלמרות הכל אותה אחת, שמתייחסים אליה כמו לרכוש, עדיין לא איבדה את עצמה לגמרי.

ריהנון גידנס בהופעה מספרת בכמה מילים מה הייתה ההשראה לכתיבת השיר:

גידנס מאד אוהבת היסטוריה. במיוחד היסטוריה מתקופת מלחמת האזרחים האמריקאית ובאופן ספציפי יותר, אותה תקופה מנקודת מבטם של השחורים בדרום. העבדים שאותה מלחמה בסופו של דבר שחררה. את השיר Julie כתבה גידנס אחרי שקראה את ספרו של אנדרו וורד – "The Slaves' War". השיר בנוי כדיאלוג בין שפחה, ג'ולי, לבין בעלת הבית (ובעצם הבעלים שלה), כאשר מתקרבים חיילי הצפון אל המטע במטרה לשחררו. היחסים המורכבים בין אותה בעלת בית לבין ג'ולי נחשפים באותו דיאלוג. היחסים המעין משפחתיים שהיו ביניהן פוגשים ברגע את המציאות, את העובדה שהיחסים האלו רחוקים מלהיות מבוססים על חיבה או על אמון. קולה של גידנס מתגלה גם פה ככלי העוצמתי ביותר שברשותה, אפילו מתעלה על שליטתה הווירטואוזית בבנג'ו, כשהיא מצליחה להעביר את הדיאלוג הזה בצורה חיה ומצמררת.

כמו שהזכרתי בפתיחה, לא כל האלבום מדבר על תקופת העבדות, אך כן עוסק באירועים מההיסטוריה הקרובה יותר. אירועים שעוררו סערה, וחלקם עדיין מעוררים. ברוח המאבק בגזענות ובאפליה המרימה את ראשה המכוער שוב, ריהנון מחליטה לחזור לאחד מהאירועים המשמעותיים במאבקם של השחורים לשוויון זכויות. דרך אחד השירים היפים באלבום בעיני – קאבר לשיר שכתב זמר הפולק ריצ'ארד פריניה – Birmingham Sunday. בביצוע של פריניה ושל גיסתו ג'ואן באאז הלחן מבוסס על שיר עם סקוטי בשם I Loved a Lass. הגרסאות הנוגות של שניהם, ובמיוחד של באאז, נשמעות כקינה על ארבע הנערות שנהרגו בפיגוע שביצעו חברי קו-קלוקס-קלאן בכנסייה בפטיסטית בעיר ברמינגהם באלבמה ב-1963. הכנסייה שימשה מקום מפגש של פעילי התנועה לזכויות האזרח ובראשם מרטין לותר קינג ופעילים נוספים בעיצומו של המאבק לזכויות האפרו-אמריקאים בארה"ב. הפיצוץ התרחש כשבוע אחרי שמושל אלבמה בזמנו, ג'ורג' וואלאס (שיש המשווים אותו לטראמפ, כולל תומכיו של ג'ורג' וואלאס בעבר), אמר ש"כדי לעצור את שילוב השחורים בקהילה (the integration) צריך כמה הלוויות מהמעלה הראשונה". הפיצוץ זעזע את הקהילה השחורה בארה"ב בזמנו ויחד עם עוד מספר אירועים באותה תקופה עורר לפעולה גם אמנים אחרים כמו נינה סימון שכתבה את Mississippi Goddam שהפך להמנון התנועה לזכויות האזרח למרות האיסור להשמיעו ברדיו בחלק ממדינות הדרום. בשונה מריצ'רד פריניה וג'ואן באאז עם גרסאות הפולק שלהם, ריהנון גידנס נוקטת כאן גישה שונה; תפאורה מוזיקלית שמכניסה אותנו מיד לאווירת כנסייה עם הפסנתר שמוביל ומזכיר מזמור כנסייתי נוצרי, האורגן מצטרף מיד ועוטף הכל בעטיפה של סול שמלווה את השיר עד סופו. המילים מספרות על ארבע הנערות ועל האירוע, אבל הצורה בה מוגש השיר שנכתב על ידי זמר פולק לבן, נותנת לנו הצצה לנקודת מבט אחרת. אולי מייצגת את איך שהשחורים רואים את הסיפור מבעד לעיניהם ואיך הם היו בוחרים לשיר את השיר. לא קינה פולקית, כי אם זעקת סול וגוספל, בעוד המקהלה ממשיכה לשיר שירי חופש.

אחד הדברים שהופכים את האלבום הזה לטוב ומתאים למצבי רוח שונים הוא המגוון של העיבודים והמנעד המוזיקלי של גידנס וחברי להקתה: מפולק, בלוז שורשי, קאנטרי ועד ארנ'בי בשיר שמתאים בדיוק לתוך האג'נדה של תנועת blacklivesmatter# – הקטע Better Get It Right. קטע קצבי מלווה בחטיבת כלי נשיפה וקטע ראפ שמדבר על מוות מיותר נוסף מבין רבים באוכלוסייה השחורה, כתוצאה מעימות עם המשטרה או מחיסולי כנופיות ואלימות שנדמה שנמצאת מאז ומתמיד בקהילות עניות ומקופחות יותר מאשר באחרות. בנוסף ל-Better Get It Right, ריהנון לא יכולה שלא לעסוק גם באהבה וגם הפעם מרגיש כאילו אנחנו נזרקים במכונת זמן, הפעם לאזור ניו-אורלינס עם Hey Babe ו-The Love We Almost Had. שניהם קטעים נהדרים בהם חצוצרה מאנפפת, בנג'ו (בקטע הראשון) ופסנתר עם עיבוד ג'אזי (בשני) לוקחים אותנו למקומות שנוגעים לכל אדם – סיפורי אהבה. כאלה שנוטעים תקווה, גם ואולי במיוחד באוכלוסיות מוחלשות או מדוכאות.
אין קשר בהכרח בין שני הקטעים האחרונים באלבום, אבל בעיני הם מהווים סיום מושלם. הקטע האינסטרומנטלי Following The North Star פותח בתופים אפריקאיים. אליהם גידנס מצטרפת בבנג'ו עם ספק מנגינה ספק שכבה נוספת של קצב, ומעליה כלי הקשה שנראה ונשמע כמו שני זוגות של כפות מעץ. מרגע ששלושתם מנגנים ועד סיום שתי הדקות של הקטע הזה, ריהנון משנה רק במעט את מנגינת הבנג'ו, מה שמייצר קטע רפטטיבי מהפנט וכמעט שבטי באופיו.

ריהנון גידנס מבצעת את Following The North Star באולפני Breaux Bridge בלואיזיאנה בהם הוקלט האלבום והשייכים לדירק פאוול שהפיק אותו יחד איתה

השיר הסוגר את האלבום הוא הגרסה שלה לשירם של ה-Staple Singers ובעצם שיר הנושא של האלבום – Freedom Highway. ריהנון רואה ב-Staple Singers את אחת ההשפעות הגדולות עליה ולגמרי מרגיש לי שהיא ניגשה לשיר ביראת כבוד גם אליהם וגם למה שהוא מייצג כהמנון המשקף הלך רוח של קהילה בתקופה קשה שמסתבר שלא נגמרה והיא עדיין זקוקה לשינוי, לשוויון, לחופש ולאנשים שיגרמו לזה לקרות.

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar
    אסף חודש 1

    אחלה אלבום!!! כתבה טובה מאוד.

  • DISQUS: 0