לבן בחלום מתוק: אלקנה כהן על "מתוק בחשיכה" – האלבום החדש של איפה הילד

יש רגע ב"רומנטיקה" השיר הרביעי באלבום החדש של איפה הילד, שנשמע כאילו הקליטו אותו ב-1994: חמי רודנר שר את המילים "אולי תאהבי אותי" במלודיה ובס שמזכירים את "לבן בחלום שחור" – סוג של חתימה מוזיקלית שמאפיינת הרבה מהשירים של איפה הילד, ומעוררים געגוע לשנות התשעים העליזות.

אני מאוד אוהב את איפה הילד. גיליתי אותם בסביבות כיתה ו', בערך כשיצא אלבומם השלישי "מסעותי עם עצמי". הלכתי אחורה ל"זמן סוכר" ו"שדים", ומאז הם נשארו אחת הלהקות הישראליות האהובות עלי ביותר. השילוב של כתיבה איכותית, לחנים עשירים ועיבודים מכסחים תמיד עשה לי את זה.
איפה הילד של 2017 מביאה בדיוק את הדברים האלו, מינוס העיבודים המכסחים. השנים קצת ריככו את הרביעייה – לא תשמעו כאן שוב את "השמים הגבול" או "השדים הירוקים", אבל זה גם לא חסר. איפה הילד של המאה העשרים ואחת היא להקה של אנשים מבוגרים – במובן הטוב והטבעי של המילה: בעלי משפחות, עמוסים בניסיון חיים, פרופורציות והמון חמלה, וכמה זה כיף.

רוב השירים ב"מתוק בחשיכה" עוסקים בזוגיות: "שיר לאוהבים" מדבר על זוג שנמצא הרבה זמן ביחד, כבר אין אשליות אבל יש תקווה, "רומנטיקה" מנסה להחיות זוגיות שקצת התקררה, ו"כמה אפשר למשוך" מדבר דווקא על ריב – אבל שוב, זה לא הריב של "השמיים הגבול", ואפילו לא של "רק בשביל לקבל חיבוק": זה ריב של אנשים שכבר רבו בעבר, ויריבו בעתיד, כי הם חיים ביחד שנים ואלו החיים, סיגריות הן משהו שגונבים לרגע ובסוף מתנצלים ומתפייסים, כי ככה עושים אנשים מבוגרים. "היא אוהבת", אולי השיר הטוב ביותר באלבום, עוטף מילים כואבות בפסיכדליה ביטלסית מהסוג המשובח, מנגינה כובשת ועיבוד עשיר.

כמו באלבומים הקודמים של איפה הילד, גם ב"מתוק בחשיכה" יש צד מהורהר. הוא מגיע כבר בשיר הפותח "גוונים של זהוב" וממשיך בצמד שירים שבשנת 2017 נשמעים כמעט טבעיים באלבום של להקת רוק: "עמוק נפלא" הוא בלדת רוק רוחנית של אופיר בר עמי, גיטריסט הלהקה שחזר בתשובה, ומיד אחריו מגיע "משבר כתיבה דתי" – שיר אמונה/ כפירה שקט של חמי רודנר. "להשיג את האור" ו"רגע לפני" שסוגרים את האלבום גם הם הזדמנויות של הלהקה להביע דעה על העולם, כמו באלבום הראשון, רק פחות ישיר, יותר מרומז, יותר עדין.

איפה הילד עבדו בעבר עם מספר מפיקים, והאלבום הנוכחי הופק בידי עופר מאירי, שנתן לו את הטיפול הטוב והמתאים ביותר שהלהקה יכלה לבקש: "מתוק בחשיכה" הוא אלבום מדויק, רגוע ופופי במידה הנכונה. הרגל לא מאוד כבדה על הדיסטורשן, הבס נקי ומלודי, התופים נותנים גרוב לא מתלהם וחמי רודנר שר בקול עמוק ומנוסה (גם אסף שריג ואופיר בר עמי הגיטריסטים שרים באלבום). אפשר גם לשמוע את ההשפעות של הדברים שאיפה הילד הקשיבו להם בסוף שנות השמונים: פיקסיז, XTC, סטון רוזס, ג'אם, הקיור, ג'ורג' האריסון, שלום חנוך.

"מתוק בחשיכה" לא מביא בשורה חדשה ומהפכנית לרוק הישראלי. הוא גם לא צריך. את זה איפה הילד עשו בשנות התשעים ועכשיו הם עושים פשוט מוזיקה מצוינת שלא צריכה נוסטלגיה. זה מספיק.
תקשיבו, הרבה מעבר לנוסטלגיה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0