חיפוש מתמשך: ספיישל מאיר אריאל במלאות 75 שנים להולדתו – חלק ראשון

למאיר אריאל היו הרבה צדדים באישיות. באופן טבעי זה גרם לו במרוצת הקריירה לחפש וליצור תדמיות ציבוריות שונות ולעיתים אף מנוגדות, וההתמודדות או הקבלה של התדמיות האלה לטוב ולרע ליוותה אותו לאורך כל העשייה שלו.
בסדרה הזאת אנסה לצלול אל צדדיו השונים של מאיר אריאל – ביצירה, בתדמית הציבורית ובאדם עצמו.

הצנחן המזמר
הוא פרץ לתודעה הציבורית כ"צנחן המזמר" עם ירושלים של ברזל. תדמית שהוא לא אהב, אבל גם קצת נכנע לה. השיר ירושלים של ברזל נכתב לאחר קרב קשה של החטיבה שלו בירושלים ביום השני למלחמת ששת הימים. השיר מהווה מענה מאוד ראשוני ללהט המשיחי שליווה את נצחון המלחמה ובפרט את כיבוש ירושלים. להט שמבוטא בשיר המקורי "ירושלים של זהב" בין השאר כי האחרון נכתב פחות מחודש לפני המלחמה. הגרסה של אריאל מנסה להפנות זרקור לחוויה ה"משיחית" הזו מנקודת המבט של הלוחם על הקרקע. לאו דווקא כאנטי גמור לירושלים של זהב, אבל אין ספק שהוא ניסה להצביע על מורכבות שהתפספסה קצת בדברי הימים של המלחמה ההיא, כפי שהוא אמר על השיר: “כתבתי את השיר יומיים אחרי הכיבוש. ידעתי איזה רעש עשה בארץ שחרור ירושלים, וידעתי איך כל העם 'השתגע' מהשיר 'ירושלים של זהב'. גם אני הייתי 'משוגע' מהשיר הזה, אבל אני גם ראיתי איך שחררו את ירושלים ובמה זה עלה, ומה שהרגשתי באותו זמן ומה שפרץ ממני היה להגיד: 'רגע אחד, רבותיי, יש לנו היום הכותל המערבי, אבל לא לפני שיש לנו כך וכך אמהות שכולות. עם ישראל, עכשיו אתה יכול להיכנס לירושלים העתיקה, אבל לפניך, נכנסה פה עופרת בגוף החברים שלי".

לאחר שנפתרה בעיית זכויות היוצרים של השיר בין נעמי שמר ומאיר אריאל (לנעמי שמר יש קרדיט על הלחן והם חולקים קרדיט על המילים – כן כן, למרות שהיא בעצמה העתיקה את הלחן), השיר יצא על גבי תקליטון יחד עם עוד שלושה שירים, כאשר כל השירים לא מולחנים ע”י אריאל, וסגנון השירה שלו בהם מיושן ומאנפף (סטייל התרנגולים). האלבום באופן כללי מאוד לא מאפיין את גוף היצירה של מאיר. על עטיפת האלבום מאיר אריאל מופיע במדי צנחן עם כומתה אדומה. באופן ברור מנסה לרכב על גל התהילה של "הצנחן המזמר", אבל בכיתוב מאחורי העטיפה הוא כבר מנסה לבעוט באותה תדמית בדיוק: “…ילדות סבירה, בחרות מפוקפקת, הרטיב עד גיל מאוחר, מוצץ עד היום, הליכתו לצנחנים היוותה ניסיון נואש ואחרון להעלותו על הפסים, הניסיון הצליח חלקית לאחר שהנ"ל עלה רק על פס אחד בסיום קורס מ"כים (טר"ש…)”.

הקיבוצניק הטרובדור
לאחר יציאת התקליט, בין השאר כנראה גם בגלל הצורך של מאיר להתרחק מתדמית "הצנחן המזמר", הוא טס לארצות הברית לשליחות מטעם קיבוץ משמרות, שם נחשף לפולק והרוק האמריקאי של סוף שנות השישים וכמובן למוזיקה של בוב דילן. עם הידע הזה הוא חזר לארץ, התמנה למזכיר קיבוץ משמרות ורק ב-1978 הוציא את אלבומו הראשון (בהפקת חברו לקיבוץ שלום חנוך) – “שירי חג ומועד ונופל". לצד שירים עם אמירות פוליטיות וחידודים לשוניים* כמו "שיר כאב" שמצורף למעלה, האלבום מלא בהשפעות מאותה מוזיקה ששמע מבוב דילן והחבר'ה בארה"ב, כולל שני שירים שהם כמעט בלוז פרופר – “בתור לשיקוף ריאה" ו“דוקטור התחכמות". האלבום כולל גם שיר מההווי הקיבוצי – "ארול". הפרשנות הידועה לשיר הזה היא כמובן שמדובר בדמות הסטלן או המשוגע של הקיבוץ, ושאולי הוא שר שם על עצמו. אבל, מי ששם לב לשש השורות האחרונות עלול לתהות מי בעצם הדובר בשיר ולמה הוא חושף את עצמו רק בסוף, מוזמנים לקרוא עוד כאן.

אפשר להגיד שכאן מאיר אריאל כבר מבסס את התדמית האולטימטיבית שלו – הטרובדור, בוב דילן הישראלי. אבל לא רק, בצורה מעט אופיינית לדור הזה של הקיבוצניקים מאיר שוזר באופן טבעי את ההווי הקיבוצניקי לתוך היצירה שלו, אבל תמיד עם קריצה ואפילו עקיצה ביקורתית (ועדיין עם הרבה אהבה) על הקיבוץ. זה שמצד אחד מאפשר לטיפוס כארול להיות חבר בה, אבל מצד שני מכה אותו ומתעלל בו. זה שנמצא יחד עם כפרים ערביים מהמשולש באותה מועצה איזורית "מעורבבת", אבל עדיין מתייחס אליהם בחשדנות ויריבות.

בהמשך שנות השמונים, מאיר המשיך לחיות בקיבוץ, והוציא עוד שני אלבומים "…וגלוי עיניים" (1984) ו"ירוקות" (1988). שלושת האלבומים האלה מהווים יחד 'טרילוגיה', גם בגלל הרצף שמתקבל מהשמות שלהם (שירי חג ומועד ונופל וגלוי עיניים ירוקות), אבל גם כי הסגנון שלהם מאוד דומה לאלבום הראשון. ב"גלוי עיניים" הוא חזר לשורשיו הצבאיים עם "שיר תת-מודע זמני" ו"לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ". לעומת "ירושלים של ברזל", שניהם הפעם עם הלחן שלו, ועם מסר שלא יכול להשתמע לשתי פנים. את "לילה שקט" הוא כתב – כמו "ירושלים של ברזל" – בזמן מלחמה, בעודו מוצב בעיר סואץ. לעומת "ירושלים של ברזל", הזהות ה"חיילית" פה מוחבאת הרבה יותר. אולי כי הוא היה כבר מילואימניק, אולי כי הוא היה פחות מעורב בלחימה הפעם, ואולי כי הוא נזהר כמו מאש מאימת "הצנחן המזמר".

ב"ירוקות" אנחנו נחשפים לעוד פן ביצירה שלו – ההתעמקות במקורות היהודים – פן שיקבל יותר מקום גם בדמותו הציבורית של מאיר אריאל, ויעורר דיון ותהייה בשאלה "האם מאיר אריאל חזר בתשובה?”. שאלה שאין לה תשובה, ושלאריאל בעצמו כנראה לא הייתה תשובה חותכת בימי חייו (אם היה חי עד עכשיו, מי יודע). חזר בתשובה או לא חזר, התרומה של מאיר אריאל לרענון ארון הספרים היהודי חשובה גם מבלי להתייחס לדת. ראשית, יש את “שיר גנוב", בו מאיר הלחין את תחילת פרק ז' של שיר השירים, הרבה לפני שזה נהיה כל כך פופולרי. לעומת זאת, היופי ב"מדרש יונתי" הוא שכאן הוא כבר ממציא פרק חדש בתנ"ך, שבו הוא ממלא תפקיד של נביא כמו ישעיהו או ירמיהו, ומוכיח את כל החברה הישראלית – “ושמיטה כהלכה אתה יודע לעשות .שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?" – השיר נכתב לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה. הזדמנות שמאיר אריאל ניצל כדי לחזור אל שיר המחאה נגד המלחמה, כשהפעם גם המילים וגם הלחן שלו, ואף אחד לא יכול לגנוב לו את המשמעות של השיר. נראה שהשיר לא איבד רלוונטיות גם היום.

מועמד לבחירות
עוד לפני צאת האלבום "ירוקות", ב-1987 החליט מאיר לעזוב את הקיבוץ ולעבור לתל-אביב. הסיבה שלו לעזיבה כפי שהוא מספר:
“כל הזמן שהייתי בקיבוץ, אחרי התקליט הראשון…החלטתי שאני לא כותב יותר עד שיש לי את מלוא המרחב. כי ראיתי שאני עושה עוול גם לכתיבה וגם לעבודה שאני עושה בו-זמנית, הראש שלי לא בדיוק פה ולא פה. אם אתה יושב על טרקטור ואתה עושה איזשהו תלם ורץ "שיר כאב" בראש ואתה מחפש משפט או חרוז…אז הטייס האוטומטי תקוע על התלם והראש עובד על השיר ופתאום… אתה גורר קו שלם של ממטרות מאחוריך… לא ראיתי שאני יכול לתת לזה את הכבוד המלא… עבודה שאתה עושה צריכה את כל הראש שלך, אפילו אם זו לא עבודה שאתה אוהב היא צריכה את כל הראש שלך, כל הריכוז שלך וכל חדוות היצירה שלך…”

הציטוט מובא מתוך הסרט "מסע בחירות של מאיר אריאל". על הסרט כתבתי כבר בעבר, אבל מעניין להסתכל עליו בהקשר התדמיתי שאנחנו עוסקים בו. נראה שמסע ההופעות הזה, יחד עם עזיבתו של אריאל את הקיבוץ, מרמזים על ניסיון שלו לפרוץ אל מעבר לגבולות היצירה והקהל הרגילים שלו. ניסיון שהיה כמובן כשלון מפואר, אבל בעידן שלנו, שבו גם מוזיקאים מתחילים לא יטרחו לצאת את גבולות תל-אביב, מרשים לחשוב על מאיר אריאל בגיל 40 עושה את המסע הזה. כבר די מוכר סך-הכל, ועדיין עובר ומופיע בקריית-שמונה, טבריה, עכו, מעלה אפריים (מול חיילים), כלא באר-שבע, ירוחם והערבה. מופיע מול קהלים אדישים במקרה הטוב ועוינים במקצת במקרה הרע. אולי הוא מנסה את זה מהסיבה שכמו המצויינת בסרט: “אין לי ממש בית בחברה החילונית. אני לא מרגיש בבית בחברה החילונית. אני מרגיש שאנחנו חיים באיזושהי החמצה. המצב היחיד שאני מרגיש בו בבית זה חיבת אנשים, חדוות אנשים. זה דיבור עם בני אדם…”.

נסיים בשיר הכי מוכר מהאלבום "ירוקות" ואולי אחד השירים הכי מוכרים של מאיר עד היום – "נשל הנחש", שאותו הקדיש אריאל לאביו שנפטר לפני יציאת האלבום. עוד נחזור לשיר הזה בפרק הבא.

עוד בפעם הבאה: מאיר אריאל ממשיך לחפש את הקהל הרחב, עד שהוא מתייאש מהחיפושים.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0