אגדה שהיתה באמת: נדב דלומי מציין 30 שנה ל-"The Joshua Tree" של U2

זוהי אגדה שהיתה באמת.
על תאגיד שהיה פעם להקה, על להקה שהוציאה אלבום, אלבום שהיה גדול מסך שיריו, על רגע בזמן שבו החלקים התחברו באופן שמאיר עלינו עד היום.
30 שנה לג'ושוע טרי של U2, נקודת זמן מספיק חשובה לעצור, להרהר ולנסות להבין מה גרם לו להיות כה משמעותי. מה סוד קסמו של ג'ושוע? מה הביא לכך שדווקא האלבום הזה הצליח כל כך מבחינה מסחרית ואמנותית?

את האלבום שמעתי באיחור לא אופנתי בתחילת שנות ה-90 והאוזניים נעמדו מיד. ההתחלה המפורסמת הרגישה כמו סערה שהולכת לבוא, וגם לאחר הפרולוג לא היה שיר באלבום שאכזב. כל האזנה גילתה וחשפה פינות חבויות.
הרבה פעמים בחיים אתה מרגיש שיש פער בין מה שמוכרים לך לבין המציאות, הרבה פעמים נדמה שיש משהו מעבר, משהו אחר שחומק ממך, טוב יותר, מסקרן יותר, טעים יותר, יפה יותר, "אמיתי" יותר, והרבה פעמים זה קרה עם אלבומים, כאלה שהבטיחו הרבה וקיימו מעט, או קיימו באופן חלקי.
ג'ושוע קיים מתחילתו ועד סופו.
נכון, יש אלבומים טובים, יפים וחשובים מג'ושוע, אבל עבורי ועבור רבים וטובים ג'ושוע היה סוג של הבטחה שקיימה. היו בו הרים, מדבריות, נחלים וכוכבים, היה בו צד מואר והיה צד אפל, צדדים רכים וכעס משתולל, היתה בו נימה אישית ולצד זאת אמירה חברתית נוקבת. יש בג'ושוע מעין שלמות וגיוון והוא הרגיש תמיד קרוב מאוד.
יש גם כאלה שיאמרו שלכאורה מדובר באלבום שפשוט מאגד אסופת שירים מצוינת, חלק מהשירים "להיטים", חלקם "להיטי ענק", שנוגנו היטב על ידי להקה בעלת יכולת הופעה פנומנלית, ולכן תורגמו במדויק גם LIVE (וצריך לזכור שיכולת הופעה, באמצע שנות השמונים, היתה בעלת משמעות גדולה פי כמה מעידן הפייס – אינטרנט של זמננו אנו).
זו כמובן חלק מהתשובה, אבל כדי להגיע לשורש הדברים צריך לחזור אחורה בזמן.

גיושוע יצא ב-9 למרץ 1987, כשהמוזיקה ששלטה בעולם היתה ברובה פופ אייטיז, מוזיקת מקלדות, תופים אלקטרונים, מטאל לסוגיו וכו'.
U2 לא הרגישה שייכת למוזיקה של אותה תקופה, ויצרה במובנים מסוימים אלבום שהקדים את זמנו.
קצת קשה להבין ולתפוס את הדברים היום, אחרי שהרדיו והטלוויזיה "טחנו" לנו את שירי האלבום מכל כיוון אפשרי במשך כל כך הרבה שנים עד שהפך לחלק בלתי נפרד מפס הקול של חיינו (התרגלנו אליו), ועוד יותר קשה להבין את שורש הענין לאור מה ש-U2 הפכה להיות עם השנים, אבל בזמן שיצא, ג'ושוע הלך נגד הזרם, בעדינות ובנחישות.
בהערת אגב נציין כי ג'ושוע היה בבחינת תפנית מסוימת גם לעומת הקו של אלבומיה הראשונים של הלהקה ("בוי", "אוקטובר", "מלחמה" ואפילו "האש הבלתי נשכחת").
מה הסיבות לשינוי הזה? יש הטוענים כי אחת הסיבות לשינוי בקו המוזיקלי נעוצה בזמן שבילה בונו עם מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס מהרולינג סטונז והבין עד כמה השניים מחוברים לבלוז (שיתפו פעולה בפרויקט מוזיקלי). החוויה המשותפת עם ג'אגר וריצ'ארדס חשפה את בונו במלוא העוצמה לשורשים מהם צמח הרוק, והוא הבין בכנות (ובצניעות) עד כמה הוא בור בז'אנר הזה, דבר שרק התניע ודרבן אותו ללמוד ולחקור את מוזיקת השורשים בכלל והבלוז בפרט.
לצד ג'אגר וריצ'רדס, גם בוב דילן היה דמות משפיעה על בונו. דילן הדריך והאיץ בבונו "לחזור אחורה".

ואכן U2 סטו מהסאונד הכללי של התקופה ומהכיוון בו פסעו עד אותו רגע, וחזרו אחורה, לכיוון מוזיקת השורשים, הבלוז, האמריקנה והגוספל.
חשוב מכך – הלהקה בכלל ובונו בפרט שינו את ההתייחסות למוזיקה ולכתיבה.
אם הטקסטים עד ג'ושוע היו מעט מרושלים ואישיים בעיקרם, הרי שבג'ושוע הכתיבה הפכה מורכבת יותר, התיימרה לשקף דברים מעבר ומחוץ להתנסות הפרטית, ועל הטקסטים הללו, ניתן היה לבנות הרמוניות, מלודיות והפקה שיצרו חבילה יקרה מפז.
שינוי הכיוון של הלהקה והשיפור באיכות הכתיבה התחברו והיו שלובים בציפייה של הלהקה ומהלהקה להפיק אלבום קלאסי, אלבום גדול, כזה שימצב את U2 במקום אחר, גבוה יותר.

שמו של האלבום אינו מקרי.
התהליכים שעברה הלהקה ובמיוחד בונו בשנים שקדמו ליציאת האלבום, וביקורו באתיופיה, ביקור שחידד אצלו את החולי, הפינוק והקלקול בחברה המערבית, הביאו להעמקה ברעיון של "המדבר" כסמל מטפורי חזק (מדבר נפשי שבו כל אחד מאיתנו צועד) שהתווה כיוון ליצירה כולה.
אדם קלייטון הבסיסט מספר שהמדבר היה מושג שהלהקה נשאה אליו עיניים גם כמקום שבו אפשר להתחיל מחדש, וליצור יש מאין, באופן שמתקשר ל"עץ יהושוע", עץ אשר קיבל את שמו כיוון שהזכיר לקבוצת מורמונים שחצו את מדבר מוהאבי במאה ה-19, את ידיו המושטות של יהושוע בתפילה השמיימה בדרכו אל הארץ המובטחת, הארץ בה הבטחנו להתחיל מחדש.
גם מבחינה מוזיקלית נדמה שהרפיטטיביות המאפיינת שירים רבים באלבום קשורה לאותה נסיעה מדברית ארוכה אליה לוקח האלבום.
מעבר לתחושת המדבר הספוגה בשיריו של ג'ושוע, האלבום נושם את אמריקה.
כידוע U2 ניהלו רומן ארוך שנים עם אמריקה, שם ניהלו מסעות ארוכים, בשנים שקדמו להוצאת האלבום, ופיתחו גישה אמביוולנטית כלפיה.
ג'ושוע הינו, ללא ספק, הפרק המענין ביותר ברומן האמריקאי של U2.

האלבום מזקק את יחסי האהבה שנאה שבין הלהקה לאמריקה, ומצליח לחדד את הפתיינות של אמריקה, את ההבטחה שיש בה, את ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, אל מול המציאות הקשה, הקפיטלסטית והאלימה לעתים.
ג'ושוע מנסה לפתור או לפחות להציב זרקור שיאיר על המתח שבין אמריקה של החלום אל מול אמריקה הקיימת, ותחושת הדרמה, הנובעת מהמתח הזה, נוכחת ובולטת לאורך כל שירי האלבום.
ג'ושוע מושפע מהחוויה האמריקאית, מהספרות, הפוליטיקה וכו' (ובמיוחד ממשל רייגן) ובראיונות רבים סביב האלבום סיפר בונו כי בתקופת הכתיבה של השירים הוא העמיק בכתביהם של כותבים וסופרים אמריקאים באופן שאפשר לו לתפוס ולהרגיש בקצות האצבעות את הרוח של האומה האמריקאית ואת החלום האמריקאי.
במהלך ההקלטות נטלה הלהקה חלק בקמפיין ההופעות של אמנסטי, לכאורה צעד מנתק ומרחיק מתהליך היצירה, אך הלכה למעשה ובמבט לאחור הדבר רק חידד את חברי ההרכב וגיבש אותם סביב התיעוב שחשו כלפי ממשל רייגן ובהקבלה סביב הרעיון המרכזי של האלבום.

בתנאי המדבר האמריקאים האלה גם הסאונד הכללי של הלהקה השתנה לעומת האלבומים הקודמים. למעשה הלהקה ביקשה במפורש סאונד "פתוח, אמביינטי, עם תחושת ריחוף…" (בקשה מאוד לא שגרתית באותם זמנים).
שני אדריכלים נבחרו לפרויקט: בריאן אינו ודניאל לנואה הקנדי (שניהם עבדו עם הלהקה בעבר).
בזיכרון הפרטי שלי שמו של בריאן אינו היה זה ששב ועלה בעיתונות הישראלית כמלך מלכי הסאונד. זכורים לי מאמרים משתפכים ומהללים אודותיו.
את שמו של דניאל לנואה לא זכרתי כשחקן ראשי, אבל בחלוף השנים, ליבי נדד דווקא אחריו. לנואה, מאסטר של סאונד, מאסטר של אנשים, חרוץ מאוד, שאפתן ובעל חזון ואופקים רחבים (לכל חובבי הז'אנר מומלץ לקרוא את הביוגרפיה של בוב דילן שם הוא מרחיב אודות יחסיו עם לנואה ושיתוף הפעולה ביניהם, וכן לצפות בראיונות שונים עם לנואה בהם הוא מספר, בצורה מרתקת, על אלבומים שונים תחת הפקתו).
תחום המוזיקה אינו שונה או נעלה מתחומי חיים אחרים. אחרי הכל אנשים הם אנשים. אותן אהבות, אותן קנאות קטנות, משחקי אגו וכו' ולצד זאת כשאנחנו טובים זה לזה, נרתמים ומפרגנים, השלם המוזיקלי יכול להיות גדול בהרבה מסך מרכיביו.
במובן זה, אחד הגורמים המרכזיים בהצלחה של ג'ושוע היה שיתוף הפעולה האדיר בין אינו ללנואה ושל שניהם יחד אל מול חברי הלהקה.
אנשים שונים, מגילאים שונים, ארצות שונות ואג'נדות שונות נפגשו ברגע הנכון, במקום הנכון, עם השירים הנכונים, חדורי מוטיבציה עצומה להותיר חותם של גדולה.
מחילה וסליחה על הקלישאה, אבל בעיני ג'ושוע הוא דוגמא יפה לטוב שבבני האדם, וליתרונות העצומים שיש בשיתופי פעולה אמיתיים, בהם כל הצדדים פועלים מתוך אמונה, אהבה, שליחות ובעיקר צניעות.
התשוקה של אינו ולנואה מרחפת מעל האלבום כולו, והיא סחפה את חברי הלהקה עצמם עוד יותר, והכריחה אותם להשתפר (מספרים שלנואה דחף חזק לשיפור בכיוון הבס תופים), להתעצב ולהתכוונן כמו חץ למטרה שהכתיבו המפיקים.
לנואה ואינו ראו את האופק ו-U2 סיפקו את הסחורה.

כאשר מאזינים לאינו ובעיקר ללנואה בראיונות מאוחרים אי אפשר לפספס את הדחף האדיר שלהם והמעורבות הגדולה מול חברי ההרכב כדי לשפר את השירים והביצועים. תהליך העבודה על ג'ושוע לא היה רגוע ושליו אלא מבעבע (ולצד זאת לא מתוח), רגשי, אכפתי ומעורב מצד המפיקים, וכשמדובר בענקי סאונד כמו אינו ולנאוה, אי אפשר שלא להתמסר, להשתפר, לשכלל ולזקק את האמנות שלך.
האלבום הוקלט ברובו בשני בתים (שלא לומר אחוזות קטנות). תחילה נעשו הקלטות באחוזתו של אדם קלייטון ובהמשך עברה הלהקה לבית ויקטוריאני ואפל יותר של דה אדג'. הבתים הותאמו להקלטות, ואנשי הלהקה והצוות התגוררו בהם, חיו, נשמו, אכלו, שתו ויצרו באווירה אינטימית.
הבתים חולקו לחדרים, דלתות נעקרו ובמקומן הוצבו חלונות, סביבות עבודה שונות נוצרו, היו חדרים רועשים, ושקטים יותר, חדרי שיחה, חדרי יצירה וכו'. דמיינו תקרות גבוהות, רצפות עץ עתיקות והמון בחורים אירים עם גיטרות.
כך נבראה בועה מחוץ לזמן.
באחד הראיונות ציין לנואה שסביבת ההקלטה היתה אופטימלית והוא התפעל מהתדרים האמצעים והנמוכים בבית שם "חיה המוזיקה".
שירי האלבום (למעט שניים) הוקלטו LIVE (תוספות שונות נעשו לאחר מכן), כאשר אינו ולנואה עובדים במשמרות בנות שבוע – שבועיים עם הלהקה ומתחלפים. תחשבו 30 שנים לאחור, תחשבו כמה התקדמנו מבחינה טכנולוגית ותבינו עד כמה מדובר היה בתהליך מאתגר ועד כמה חלק מהשירים היו מורכבים.
כאנקדוטה אספר ששיר הפתיחה WHERE THE STREETS HAVE NO NAME היה המורכב מבין שירי האלבום, הצריך חשיבה בלתי פוסקת והתעסקות בלתי פוסקת, וכמעט נגנז והושמד על ידי בריאן אינו, שחשב שעדיף למחוק ולהתחיל מאפס כדי לחסוך את המשך שיפור וליטוש הכיוון הקיים.
רוב המיקסים נערכו בסמוך לאחר הקלטת השיר הרלבנטי, דבר שאינו שכיח בהקלטות מסוג זה, אבל אפשר ללהקה להבין איפה הדברים עומדים ולשאוב בטחון להמשך.

לנואה מציין כי להבדיל מהעבודה על "האש הבלתי נשכחת" (האלבום שקדם לג'ושוע ושהופק אף הוא על ידי אינו ולנואה) חלה התקדמות משמעותית ביכולות המוזיקליות של כלל חברי ההרכב (שהיו רעבים ללמוד), עובדה שאפשרה תקשורת מוזיקלית עמוקה בהרבה מכפי שהיה בעבר, והתוצאה בהתאם.
כך, ג'ושוע הבליט והביא אולי לשיא, את יכולת השירה וההגשה של בונו.
הפרונט מן האולטימטיבי, שר ברצינות תהומית, לעתים בגרון מלא פאתוס, לעתים בלחש עדין, מלא כוונה וכנות ובטווח תדרים בלתי נתפס.
ההגשה בג'ושוע מאוד ורסטילית, דינמית ועוצמתית. בונו לא רק שר אלא נוהם, נושף, רושף, צועק, מדבר, מגיע לרג'יסטר הגבוה ביותר, מרחף על הפלצט ושולט בכל מילימטר מהשירים. צריך להיות ציניקן חסר תקנה כדי לא להאמין לבונו של אותו זמן, ואי אפשר לא להתחבר אליו.

נקודה נוספת ראויה לציון מבחינת ביצוע היא כמובן הגיטרה של הגיטריסט THE EDGE תוך שימוש חכם ומיוחד באפקט הדיליי, מה שהפך לסמלו המסחרי עם השנים (שוב, גם כאן צריך לשפוט את הנגינה שלו בשים לב לתקופה ולרוח התקופה).
במחקר שהתבצע (לכו תבינו…) התברר כי כאשר מחלקים את מס' התווים החוזרים המנוגנים על ידי אפקט הדיליי פר דקה, בטמפו של השיר לדקה, מגיעים ל "פי" (יחס ידוע הקשור לתופעות רבות בטבע).
עבודת הגיטרה בג'ושוע מאוד חכמה, ועל אף שבעיני רבים הביצועים בומבסטים וגדולים, אני חושב שמדובר דווקא בנגינה צנועה במקומות הנכונים. The Edge בחר במקרים רבים בקו מלודי פשוט וצנוע כאמור, לעתים פשוט מאוד (אבל לא פשטני), במקומות בהם גיטריסטים אחרים היו פותחים מבערים ומרביצים סולו מיותר.

כפי שציינתי קודם, בג'ושוע הושם דגש מיוחד על התיפוף של לארי מולן, בעיקר על ידי לנואה. למעשה מולן מציין כי היתה זו הפעם הראשונה שהזרקור הופנה לכיוון התופים. ניכר מראיונות של מולן ולנואה שלנואה פשוט "ישב" על מולן ויצר אצלו רצון להוכיח, וכפי שאומר לנואה "הוא רצה לספק את הסחורה לא רק עבור עצמו, אלא גם עבורי" (בכלל, חברי ההרכב ציינו שכשלנואה נמצא בחדר רמת הביצוע שלהם עלתה אוטומטית).

רוב שירי האלבום עומדים איתן גם היום, 30 שנים אחרי, ועבורי יותר מכולם נוכחים שניים:
WHERE THE STREETS HAVE NO NAME – רצועת הפתיחה, הסופר מורכבת, עם ההרמוניה החמקמקה והתנופה המהדהדת. אין בשיר הזה כמעט שום דבר מיותר, על אף שהוא עמוס בהמון תפקידים וכלים, ונדמה שלא משנה מה תכניס לתוכו, הכל נבלע על ידי סופת המדבר הענקית שבטבורו.
האהוב עלי בשירי האלבום הוא BULLET THE BLUE SKY עם הגיטרות הצורחות, המזכירות מטוסי קרב אדומים. שיר כבד, עוקץ, מכאיב ובוער שנולד מג'מג'ום ארוך של הלהקה עד שהתגבש לאותן 4 דקות מחשמלות. כידוע השיר עוסק בפעולות הלוחמה של ארה"ב במרכז אמריקה במהלך שנות ה-80 תחת משטרו של רייגן, אבל מצליח להיות רלבנטי עד היום לכל אימפריה שמבקשת להרחיב את גבולותיה בכוח ולכל תופעה של אי צדק (לפני כשנה נכחתי בהופעה של U2 בלונדון, וגם אז הוא בלט באופן מובהק מעל השאר).

ג'ושוע היה ועודנו אלבום משמעותי עבורי. ביליתי איתו שעות. כילד/נער ברחוב חוגלה בבאר שבע, חיכיתי לחזור מבית הספר כדי להקשיב שוב לשירים, בלי להבין יותר מדי בסאונד וגיטרות, בלי לדעת מי אלה U2, מבלי להבין את כל המילים ומבלי לדעת מי אני בכלל.
אבל הרגשתי וידעתי שיש לי חתיכת אוצר ביד, וג'ושוע הוא באמת אלבום אוצר, אלבום בשל, מאוורר, פתוח לרוח, אלבום של מרחבים, אלבום חוצה מדבריות ולא נפוח יתר על המידה.
ומעבר לכל אלה יש בג'ושוע את האקסטרה מייל, מעין רוממות, תפארת וגדולה (HIGHNESS במילותיו של בונו) ששומרות עליו רלבנטי ומגינות עליו מפגעי הזמן, כיאה לאגדות שהיו באמת.

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar

    האלבום הראשון שלי, וההתאהבות הראשונה שלי בלהקה, שהיתה אז כ״כ מזוככת ובועטת.
    אלבום אלמותי. יצירת מופת.
    כתבת כל כך יפה, נתת עובדות מעניינות,
    והעלית בי פרצי נוסטלגיה.
    תודה!

  • DISQUS: 0