יריית פתיחה: שמרית דהן ראתה את Gunned Down Horses לייב בחיפה

דמיינו לרגע את התרחיש הבא: חברה מזמינה אתכם להופעה של הרכב חדש, מה הם מנגנים? אתם שואלים, "אה, זה מעין קרוסאובר בין פופ עגמומי סקנדינבי לבין כאוטיות מזרח תיכונית, טבולה בעולם הקאברט, פסי קול מערבונים ועידן הפרנויה של הקולנוע האמריקאי". הרמתם גבה? יופי, גם אני. הישארו איתי.
בהתחלה עוד הצלחתי לעקוב: הרכב טרי יחסית, הוקם לפני כשנה בקופנהגן, מופיעים בעיקר באירופה, משתפים פעולה עם זמרת פינית בשם ג'ני אליזבת שאיתה הקליטו אלבום בכורה בשם "Confess, My Love, Confess".
כשהם לא באירופה, חברי הלהקה יושבים בעיקר בחיפה. לכן היא נבחרה לארח את מופע הפתיחה, בו הם יארחו זמרות מקומיות שתבצענה את החלקים של ג'ני. אז למה אורקסטרה? רק רגע, זה ממשיך. המופע יכלול גם שלישיית נשפנים שחברו יחדיו לצורך המופע, בינהם בוריס בנדיקוב שהיה חבר בפילהרמונית של צ'ילה ומקהלת נערות של תלמידות בתי ספר מחיפה. הזמרות האורחות הן דניס סקורפיץ שמוכרת למי שצופה בטלויזיה כאחת ממשתתפות ד'ה וויס, תמר זינגר שמופיעה
ויוצרת בדואו ניו פולק בשם Cruel Wonders ורשא נחאס, כוכבת עולה בשמי האלטרנטיב הפלסטיני ומעבר אליהם. התוצר הסופי, לדברי הסולן וידי דולב, הוא "מופע מלא ריקודים ותנועה, אחוז תזזית ומלא הומור".

אחרי תיאורים כאלה חששתי שלא יישאר לי מה לכתוב. לכן, כדי לשמור על המתח החלטתי לא להקשיב למוזיקה עד לרגע המופע ורק אז, בלי מושג לקראת מה אני ניצבת אבל עם רף ציפיות בגובה סוס טרויאני, לראות אם הם מספקים את הסחורה.
החששות התבדו 25 שניות לתוך המופע, שנפתח בכל הכוח עם השיר הנושא את שם האלבום.
חבלי תלייה השתלשלו מן התקרה, עשן החל אופף את האולם, דולב שר בקול עמוק ודרמטי והזמין אותנו אל הקרקס האפל שקם במקום בו היה עד לפני רגע מועדון הביט.

Stybel Yoss – Photographic Art

בסופו של השיר השני הספקות שבו לתקוף. אני אדם ספקן מטבעי ולכן, כשבתוך שני שירים מופע מטפס לגבהים של פרפורמנס וסאונד, כשסולן הלהקה מפעיל קהל משולהב לנקוש באצבע ולהתנשף בפקודה, מציג זמרות אורחות ואת הנשפנים, לא יכולתי שלא לחשוש שנחשפים כאן כל הקלפים המנצחים על ההתחלה.
שוב התבדיתי, הגאנד דאון הורסס התגלו כשחקנים מקצועיים ומיומנים עם שרוול מלא בהפתעות.
המופע הפליג בין ז'אנרים שונים והתגלה כסוג של דרמה מוזיקלית, עם נראטיב, עלילה ודמויות. הזמרות האורחות לא היו על תקן קישוט אלא היה בעלות תפקיד של ממש בקידום העלילה אל שיאים של רגש וצליל.

לרוב, מחוות כמו לבקש מהקהל למחוא כף מעוררות בי סלידה ונראות כמו נסיונות מתאמצים מדי להלהיב את הקהל (מישהו אמר "עודד אמר?"). אבל כשוידי הסולן הרחיק אפילו עד כדי להסביר לנו באיזה קצב לנשום עכשיו, וחתך את הבמה מצד לצד כדי לוודא שאף אחד לא מגניב מדי כדי לשתף פעולה, יכולת להרגיש שזה לא עוד "עכשיו אתם"; כשהשיתוף של הקהל מגיע מתוך חזון מוזיקלי לא מתפשר לגבי איך השיר אמור להישמע. מבחינת וידי הקהל הוא עוד כלי נגינה, לא פחות קריטי, בניסיון להגיע אל הביצוע המושלם. כשהוא לבוש דמות כריזמטית, על-מגדרית וחסרת גיל, וידי ניצח בדיוק לא מתפשר על כל המרכיבים שסביבו והטה אוזן כדי לוודא שאכן הצליח לפגוע בתו הרצוי בכל רגע.

Stybel Yoss – Photographic Art

ועם כל הסטאר קואליטי והמקצועיות הזו, הוא גם עצר לרגע לנשום, לראות את החזון שלו קורם עור וגידים מול עיניו, ויכולת לראות שהוא מתרגש.

ואז הגיעה רשא. גילוי נאות, רשא נחאס היא חברה של חברה, ולקראת המעבר שלי לחיפה נפגשתי איתה לקפה בניסיון להכיר טוב יותר את הסצינה היוצרת בעיר. כמה שבועות לאחר מכן היא הגיעה לירושלים להופיע בפרגמון, מקום קטן ואינטימי שרגיל יותר לחבק את סצינת הטכנו הירושלמית. רשא הפגינה בכל שיר כשרון ונוכחות בימתית אדירים, אבל בין השירים נראתה נבוכה וקצת מבוהלת, כמו דג מחוץ למים. אני זוכרת שבהופעה ההיא התרשמתי מהיוצרת הזו, שבגיל כל כך צעיר כבר משדרת רוקנ'רול מהסוג שרואים על במות אצטדיונים מול המון של אלפי אדם. אבל הפרגמון הוא כאמור לא קואצ'לה, ולכן המחוות הללו נראו אז קצת מנותקות מהקשר. בערב הזה בביט לעומת זאת, עוד הרבה לפני שרשא עלתה לבמה, יכולתי לראות אותה משתלבת בקלות בתוך ההפקה הזו, שלא התביישה להיות עשויה מהחומרים שאמורים למלא מקומות גדולים יותר מהביט (שהוא לא מקום קטן) בערים גדולות יותר מחיפה (שהיא לא עיר קטנה. האמינו לי). יכולתי לראות בקלות איך היא מסתערת על פסגת האמוציות והצלילים וכובשת את הבמה עם אותה הנכחות שהזכרתי קודם. גם כאן, במקום היחיד שבו נדמה לי שאני יודעת למה לצפות, חיכתה לי הפתעה.

Photo: Jonathan Stoat Ermine

רשא עלתה לבמה במה שחשבנו שהיה הסוף. הנשפנים, המקהלה ושאר הנגנים עזבו כבר, האורות כבו כמעט לגמרי, ואז בשקט בשקט רשא התחילה לבצע את Turtle Dove וריסקה לכולם את הלב. אולי לא הוגן אחרי שכבר פשטנו את כל ההגנות, אבל נשבעת שראיתי דמעות. אני אמשיך לעקוב אחריה, ואחרי כל מי שלקחו חלק בהפקת הענק במונחים מקומיים הזו.

Stybel Yoss – Photographic Art

הרבה אומץ צריך כדי להרים מופע כזה כמו שצריך, כל כך קל להיכשל, כל כך קל לחטוא ביומרה, שלא לומר שיגעון גדלות, בניסיון לשלב ביחד את כל האלמנטים שהרכיבו את האורקסטרה של הסוסים הנורים. בין כל הרכיבים הנפיצים האלה צריך לדעת לשחק באש.
כבר אמרתי שאני ספקנית מטבעי, מה לעשות, בתוך תקופתי אני חיה. אני לא יכולה שלא להרים גבה למשמע השם "מטאל ניסיוני"; אבל במקרה הזה, גם עבור מי שגראולינג זה לא כוס הא-קפלה שלה, מדובר בניסיון מוצלח. וכשם שקשה שלא להיות סקפטי מול התיאור "טבולה בעולם הקברט" כך היה קשה שלא להסתחרר איתם במחול המכושף עם נגיעות של טום וויטס שנוצר לנגד עיננו.

הגאנד דאון הורסס הורידו לי את הגבה, שמטו לי את הלסת והפשיטו מעלי את מעטה הציניות שהפך לעור שני עבור כמעט כל מי שחיים ב-2017, ועוד בישראל, ועוד מקשיבים למוזיקה חדשה.
אז אם לא תזיק לכן הפוגה דרמטית-קומית בשגרת האינדי משירים על תקופת מבחנים, משבר גיל שלושים וכסף מההורים, ואם גם אתם רוצים לגלות מה זה אומר "לצקת אסתטיקה אמנותית אל עולם הפופ והפזמון ולנוע על הקו הדק שבין רצינות תהומית לפרודיה", לכו לראות אותם, כל עוד הם בארץ. הקו אמנם דק אבל הגאנד דאון הורסס מהלכים עליו בחן, מבלי ליפול.

The Gunned Down Horses Orchestra! Beat 28.1.17

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0