Homeקולומבוס

כשצל נופל על צל: ירון ברוידא על "יֹפיה אינו ידוע" בלחן חדש של דאנה איבגי

דאנה איבגי. צילום מתוך האלבום בלינקטון

הענקת פרשנות מולחנת חדשה לשיר שנחשב קלאסיקה היא תמיד משימה מאתגרת, לעיתים בלתי אפשרית. בארץ זה בולט במיוחד, כשנדמה שקיימת מעין אובססיה של מוזיקאים להלחין שוב ושוב שירי משוררים, ולתת את הגרסה המולחנת האישית שלהם לטקסטים שהפכו לנכסי צאן ברזל. לרוב, הניסיונות הללו מתגלים כמיותרים ולא מחדשים יותר מדי. אך כשהמהלך כן עובד, זה פועל כמו קסם שמפיח חיים חדשים בטקסט שנדמה שכבר הפך לחקוק באבן, ויוצר פתח לעיסוק מחודש ולפרשנויות מפתיעות. אחת הדוגמאות העבריות הנדירות למקרה מוצלח שכזה, היא הלחן היפהפה של מיקי גבריאלוב מ-1980 לשיר "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, שקיבל דרך הפרשנות המוזיקלית של גבריאלוב (והביצוע הנונשלנטי של אריק איינשטיין) נופך אופטימי מרענן, והצליח לנער מעליו את המשא הכבד של הלחן העממי הידוע, שבוצע לראשונה ע"י נחמה הנדל, אבל מוכר בעיקר בביצועה המיוסר של ריטה).

אז נכון, נתן זך הוא לא ביאליק, ודאנה איבגי היא לא מיקי גבריאלוב, אבל למרות זאת נראה שהלחן והביצוע החדשים של איבגי ל"יֹפיה אינו ידוע" הוא הישג של ממש, שכן היא מלבישה על הקלאסיקה של זך פרשנות חדשה, כמעט הפוכה מהלחן המוכר של שלמה ארצי מ-1972.

מה שהתפרש בלחן המאז'ורי והמרחף של ארצי, כשיר כמיהה וכיסופים של גבר המתאווה אל יֹפיה המסתורי והבלתי מושג של נערה אלמונית המתפקדת כאידאל נשי נשגב, הופך בידיה של איבגי לשיר שעוסק בדימוי עצמי, בחוסר האונים של האישה הקונקרטית למול הדימוי של האישה האידאלית (אולי אפילו קִנאה), והוא בעצם מעלה שאלות חדשות שלא הופיעו בלחן הישן, על מהות היופי בכללותו (כפי שהלחנים השונים של "הכניסיני תחת כנפך" מעלים תהיות אחרות על מהות האהבה). הפסנתר של איבגי מינורי ודרוּך, הלחן הוא מצד אחד מונוטוני, ומצד שני מייצר התפתחות הדרגתית בעזרת כלי ההקשה והגיטרות (תודות לעיבוד המדויק של אלון לוטרינגר). אותן המילים שהתעופפו מפיו של שלמה ארצי כנוצות רכות ומלטפות, נשלחות מפיה של דאנה איבגי כמחטים קטנות ודוקרניות.

נסו לשמוע, למשל, כיצד הבית הזה מקבל משמעות שונה לגמרי כאשר הוא מוּשר ע"י ארצי – הגבר הרומנטיקן, העוֹרג והחולמני, לעומת האופן בו הוא מושר ע"י איבגי, שכאילו מבקרת את אותו מבט גברי חודר, ומבריחה פנימה את נקודת המבט הנשית, מכניסה את עצמה כמו סוסה טרויאנית מוזיקלית לתוך הטקסט המבוצר של נתן זך – אך ורק באמצעות הלחן וההגשה:

"יָּפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ
וְלִי אָסוּר לוֹמַר זֹאת לְעַצְמִי אֲפִלּוּ
עָלַי לְהִתְאַפֵּק וּלְטַיֵּל בִּשְׁעוֹת הָעֶרֶב
כְּשֶׁצֵּל נוֹפֵל עַל צֵל
וּלְהִסְתַּפֵּק לִי בִּשְׁתִיקָה
וְלֹא לִצְעֹק."

כמובן שגם הקליפ היפה, אשר בויים ע"י איבגי עצמה בשיתוף אסף קורמן (שביים אותה גם בסרט המרגש "את לי לילה"), מוסיף נדבך ויזואלי שלם לפרשנות המולחנת המחודשת. על אף השימוש בדימויים מעט שחוקים (גזרי מגזינים שממחישים דימוי נשי לא ריאליסטי), השילוב שלהם עם ההגשה הישירה של איבגי ועם פניה שמשדרות בו-זמנית מצוקה ועוצמה, יצר אצלי תחושת מחנק מטרידה, וגרם לי לבחון את הטקסט הקלאסי באור חדש לגמרי. לעיתים, כך מתברר, גם יופיו של שיר אינו תמיד ידוע.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0