צעד אחד קדימה: ביקורת על ההופעה והאלבום החדש של בוקרשט – "Budapest" (וכמה מילים על Safe Cube)

בוקרשט. צילום: חגית מרון

הרקע המשפחתי שלי למעשה הפך אותי למועמדת מוצלחת לכתיבת הביקורת הזו, כיוון שמצד אבא שלי המשפחה שלי מטרנסילבניה, בדיוק על הציר של בוקרשט-בודפשט, שמות שתי הערים שמאוזכרות בשמותיהן בשם הלהקה ובשם האלבום עליו אדבר. מצד אמא לעומת זאת, המשפחה הינה מאנגליה, שזו למעשה נקודת התייחסות יותר רלוונטית ללהקה, כיוון שהמוזיקה שלה מושפעת ביותר ממוזיקה אנגלית, ספציפית מהז'אנרים בהם הגיטרה היא זו שנותנת את הטון – בריטפופ, שוגייז, פוסט פאנק ושאר דברים בכיוון הזה. מי שעקב אחרי הכתיבה שלי פה, יודע כבר מן הסתם שאני אנגלופילית לא קטנה, כיוון שסיקרתי פה בעבר אלבומים קלאסיים של הסטון רוזס, בלר, הג'אם וגם לא מזמן את ה-Eagulls שקפצו לפה לביקור (+ראיון). אבל גם אם נניח שזו הפעם הראשונה שאתם קוראים כתבה שלי על הנושא, יש לציין שאני לא הישראלית היחידה עם סנטימנטים לגיטרות אנגליות מסביבות אמצע שנות השמונים ועד לשנות האלפיים המוקדמות. עוד מימי מועדון הפינגווין ושדרנים כמו מיכל ניב ז"ל ויואב קוטנר (לכל המוזכרים ניתן להצמיד את הכינוי מיתולוגיים מבלי להגזים בתרומה שלהם לסצנת המוזיקה הישראלית), תמיד היה פה קהל שאהב והעריך את הסגנון הזה. ההצלחה של להקות ישראליות שגם לוקחות השראה משם, כמו ועדת חריגים וניצן חורש והקאט אאוט קלאב, מעידות שהאהבה הזו לא אקדמית בלבד ויש לה גם ביטוי מעשי. להערכתי, להקת בוקרשט אמורה להתאים לקהל הזה כמו כפפה ליד. בפועל, הלהקה הזו עוד לא חוותה הצלחה כמו הלהקות הישראליות האחרות שציינתי, אבל האלבום השני שלהם לדעתי מסוגל לשנות זאת. מדובר באוסף שירים שביניהם פשוט לא מצאתי שיר אחד חלש, וגם בהופעה בה נכחתי הלהקה הצליחה לשחזר על הבמה את המלודיקה והדרייב של השירים היטב.

קודם כל קצת רקע על הלהקה – היא הוקמה לפני כשש שנים והוציאה אלבום בכורה לפני כארבע שנים. מאז התחלפו חלק מהנגנים, אבל הגרעין המייסד של דני פינקנטל (גיטרה) וגיא כוכבי (גיטרה) נותר בעינו, ואליו הצטרפו יניב הורוביץ (בס) ועדיאל גולדמן (תופים). אני זוכרת במעומעם שהלהקה עלתה לי על הרדאר אז, אבל למרות שדי אהבתי את המוזיקה היא עדיין הייתה אצלי בקטגוריה של "מעניין, יש פוטנציאל, אבל בוא נחכה שיתבגרו קצת". הסינגלים מאותה תקופה קרצו יותר למיינסטרים של הרוק האנגלי, יותר פרנץ פרדיננד מהג'יזס והמרי צ'יין אם תרצו. אבל כשנתקלתי בהם שנית עם האלבום החדש שלהם, התחושה שלי הייתה שהלהקה הצליחה למצות את הפוטנציאל שזיהיתי בה ולקחת את המוזיקה שלה צעד אחד קדימה. הם הצליחו להשתחרר קצת מהסימפטומים שמאפיינים הרבה אלבומי בכורה בכך שהם נשמעים קצת יותר מדי כמו ההשפעות שלהם, ולמרות שעדיין אני יכולה לעשות הרבה ניים צ'קינג לגבי מה כל דבר מזכיר לי, הם לא נשמעים בדיוק כמו משהו מסוים אחד אלא בעיקר כמו עצמם. עוד התפתחות בסאונד היא באמת הליכה לכיוון יותר נויזי ושוגייזי (ולא סתם אזכרתי פה את הג'יזס ומרי צ'יין), שלדעתי זאת התפתחות מאוד מבורכת כיוון שא. אין הרבה להקות בארץ שמנגנות את הסגנון הספציפי הזה, וזה מקנה להם ייחודיות לעומת שאר הלהקות שמסתובבות באותה שכונה שלהם, וב. בהופעה זה מוציא מהם ג'אמים מעולים שנותנים תחושה מאולתרת וסוחפת יותר. אבל בואו לא נקדים את המאוחר ונדבר קצת על המוזיקה עצמה קודם.

האלבום עצמו נפתח בשיר "Oceans" שמתחיל ברחש פידבק המתאים לאווירה הימית, עם ריף גיטרות כייפי שמזכיר את "Teenage Riot" של סוניק יות', ומתפתח בפזמון להמנון שוגייז אימתני, שפשוט תפס אותי על ההתחלה (וגם בלט לטובה במהלך ההופעה). ההפקה מצליחה לשחזר את ההישגים שהפכו בשעתו להקות כמו My Bloody Valentine למושא להערצה, עם משחק של בניית שכבות בין צלילי פאזז ברקע, יחד עם ריף הגיטרות העיקרי שמעליו והשירה של כוכבי בהתאם לז'אנר מצליחה לטפס לגבהים הנחוצים במילה "Blue". ישנם שירים שהם יותר בלדות גיטרה מסורתיות, כמו השיר Kernel שבא לאחריו, ושירים אחרים מעלים את רמת הווליום כמו השיר הרביעי "Talk Amongst Yourself" שעושה גם את הטריק הנחמד הזה של בית קצת יותר רועש מהפזמון.

אם הייתי צריכה לבחור סינגל מהאלבום, "Sabotage" הוא השיר שבו הייתי בוחרת וזה בפועל מה שגם הם עשו. מדובר בשיר קליט להפליא, עם פזמון שפשוט מתחנן לשירה בציבור של הקהל עם המילים שיורדות על הנמענ/ת "Oh Honey, I don't get why you're so vain, You’re the kind of person I'd regret if I'd stay". זה המקום לציין שהמילים בהחלט עושות את העבודה, ולא נשמעות רוב הזמן מלאכותיות או פשטניות. האלבום נסגר לאחריו בשיר פרידה, "Phantom Limb" שמשווה את האהובה הנעדרת לאיבר כרות, עם גיטרות סטייל ג'וני מאר, שמקבלות מקום יפה למשחק ביניהן במחצית האינסטרומנטלית של השיר.

אז סיכמנו שהאלבום נשמע טוב, אבל השאלה היא, האם גם בלייב זה עובד? ובכן, פניתי בלילה קפוא אחד למזקקה, מוסד ירושלמי שאני מגיעה אליו כמעט פעם בשבוע. לא נעים להגיד, אבל הפעם היה ניתן לספור את הקהל על יד אחת. האמת שזה הפתיע אותי, וגם כמובן קצת ניחס את הלהקות עצמן, ועד שיצאתי מההופעה הייתי נחושה לשנות את המצב (עד כמה שאני מסוגלת), מפני שהיא לחלוטין עמדה בציפיות שלי. כבר על ההתחלה קיבלתי הפתעה נחמדה, כיוון שאני מודה שלא הספקתי לערוך שיעורי בית כמו שראוי על ההרכב הפותח, Safe Cube.

בזמן שהם ניגנו חשבתי לעצמי, "אמריקנה וקאנטרי ישראלי, המממ… זה נשמע לי קצת מוכר". ובכן, זה נשמע מוכר כיוון שבהרכב מנגנים שני מוזיקאים שסיקרתי כאן בעבר – אמיתי וילק שנכנס לסיכום השנתי המקומי שלי ב-2015, ואיתי זנגי, שותפה לדרך המוזיקלית של נועה בנתור אותה ראיינתי פעם. יחד עם המתופף יובל אדם, הגיטריסט עמוס צימרמן והזמר ליאור רודן, כולם מה"סצנה" של קיבוצי עמק חפר.

יש עדיין תחושה שהלהקה בתהליך התהוות וחיפוש אחר הקול שלה. הם הוציאו אלבום בכורה לא מזמן בשם In Your Head, ובהופעה היו קטעים שממש אהבתי, במיוחד כשהם הזכירו לי את מיי מורנגנ ג'אקט עם ג'ימג'ומי הגיטרה, או בשירים כמו NO MORE PLANS עם ביט המזכיר מצעד צבאי שהצליח להזיז את הישבן. זו בהחלט להקה שאני מעוניינת לעקוב אחריה ולראות את ההתפתחות שלה, לא רק בגלל שאני גם מחבבת את הסגנון איתו הם מתכתבים.

חזרה לבוקרשט – אחד הדברים שבלטו בהופעה במזקקה, שאני מודה שפחות שמתי לב אליו בהאזנה לאלבום, זה שתפקידי השירה עוברים בין שלושת נגני הגיטרה של הלהקה, בעיקר בין דני פינקנטל וגיא כוכבי, אבל גם שיר פה ושם שיניב הורוביץ שר בו סולו. הדבר מוסיף אלמנט ששומר על ערנות מבחינתי כקהל, כיוון שאני צריכה לעקוב אחר המתרחש על הבמה כדי לשים לב מי שר הפעם מבין השלושה. המבטא של פינקנטל הכי פחות מורגש, יש לציין. הצליל הרגיש, מה שבאנגלית נקרא "tight" – מגובש ושמר על מתח טוב, במיוחד בזכות נגינת הבאס של הורוביץ, שבהתאם לז'אנר דרשה באס דומיננטי (קחו לדוגמה את פיטר הוק מג'וי דוויזן/ניו אורדר, שהדהודים מהמוזיקה שלהם גם מצאתי פה ושם אצל בוקרשט). לקראת אמצע ההופעה היא התחילה לצבור תאוצה, כשהלהקה פשוט ניגנה להנאתה תוך משחק עם פדאל הריוורב שמאפיין את הדרים-רוק/שוגייז, עם מפלי רעש שמעודדים נענועי ראש נמרצים (שוגייזרים לא באמת רוקדים, כזכור) בשירים כמו "Vehicle".
לסיכום, זה היה ערב ממש מוצלח, והצטערתי שלא היו יותר אנשים שייהנו ממנו. אז כדי שלא תחזרו על הטעות שעשו החבר'ה הירושלמים, אנא סורו להופעת ההשקה של האלבום "בודפשט" של בוקרשט ב-16 בחודש בלבונטין.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0