ההופעה זה מה שחשוב: ציפי פישר משוחחת עם מיצקי לקראת הופעתה בארץ

Photo: Ebru Yildiz

עד לאלבום השלישי שלה – "Bury Me at Makeout Creek" שיצא ב-2014, מיצקי לא הייתה שם ממש מוכר בעולם המוזיקה. האלבום השלישי זכה לביקורות משובחות, אבל האלבום שיצא לה בשנה שעברה, "Puberty 2", הוא זה שהעלה את רמת ההכרה בייחודיות שלה לגבהים שבדרך כלל שייכים לעילית של יוצרי האינדי. מה שאני אוהבת במיצקי זה שהיא מצליחה להביע במוזיקה שלה הרבה דברים בבת אחת – היא מצד אחד קצת צינית, כמו שהכותרת לאלבום השלישי מרמז, אבל מצד שני יש אצלה ישירות רגשית מאוד גבוהה, כמו בשיר "Happy". היא יכולה להשמע אגרסיבית, כמו בלהיט "Your Best American Girl", אבל גם מלנכולית ועדינה, כמו ב"Fireworks". אין ספק שסיפור החיים המיוחד שלה, בתור צעירה שהסתובבה בכל העולם (לא רק ביפן, ארץ הולדתה של אמה, אלא גם במלזיה, קונגו, סין וטורקיה) עד שחזרה בגיל 18 לארה"ב כדי להוציא תואר בהלחנה בפרצ'ס קולג' המשויך לאוניברסיטת ניו יורק (SUNY), תרם ליכולת שלה להחוות דעה על קלישאות ההתבגרות של נערה אמריקאית ממוצעת בצורה קצת שונה מאחרים. יש אצלה רמה של תחכום המאפשרת לה לעקוף קלישאות נדושות כמו "נערת רוק עצבנית" ו"זמרת אימו רגשנית", תחכום שגם השתקף במהלך הראיון שערכתי עימה. האמת היא שקצת חששתי שאני מעמיסה בשאלות, אבל מיצקי ענתה עליהן בפירוט ובדרך שאי אפשר היה לא להתלהב מהאינטליגנציה שהשתקפה מהן והאלגנטיות שבניסוחים שלה.

הקלישאה לגבי מוזיקאי רוק זה שהם מתחילים צעירים ומלאי זעם, וככל שהם מתבגרים הם נהיים יותר רגועים. ההתקדמות שעשית כמוזיקאית מהאלבום הראשון שלך, "Lush", שכמו ששמו רומז היה תזמורתי באופיו, עד לאלבום הנוכחי, "Puberty 2" הינה שונה. קראתי בראיון שערכת שרצית שהאלבום הזה יהיה מצומצם לאלמנטים הבסיסיים, והוא אכן מרגיש מאוד מדויק וחד. מה את יכולה להגיד על ההתקדמות שעשית מאלבום אחד לבא אחריו, שנראית מנוגדת לקלישאה שציינתי?
"אני בעצם חושבת שמוזיקה קלאסית ותזמורתית, שהשפיעה מאוד על שני האלבומים הראשונים שלי, נוטה להיות הכי הפכפכה וססגונית מבחינה רגשית, כך שלמעשה ההתקדמות היצירתית שלי למעשה כן עקבה אחרי ההתקדמות הסטריאוטיפית מעצבנית לקצת פחות. לרוב במוזיקה הקלאסית אין את הכלים שמוזיקה פופולארית יכולה להשתמש בהם, כמו השימוש בקול האנושי או במילים כדי להעביר כוונה ברורה, או את היתרון בלגרום לאנשים להתחבר אליה דרך ביט רקיד, כך שלעיתים רבות אני מוצאת שהיא (המוזיקה הקלאסית) חייבת להיות יותר דינמית כדי להביע רגשות אוניברסאלים טהורים.

http://www.youtube.com/watch?v=H1gUHiDIPW4

את משתמשת בקול שלך כחלק מהמוזיקה שלך, בדרך מעניינת מאוד, כיוון שבדרך כלל (אם אערוך הכללה מאוד גסה) זמרות שמנסות לעשות רוק מתאמצות להישמע כמו המקבילים הגבריים שלהם, עם הרבה צעקות ונהמות. אבל את נשמעת יותר כמו ווקאליסטיות ייחודיות דוגמת אנני קלארק (St. Vincent) או נאדין שאה. זאת אומרת שאת לא מפחדת להשתמש בקול רך או גבוה שנשמע יותר נשי. מהי הגישה שלך לשירה כשאת כותבת ומבצעת את המוזיקה שלך?
"פעם הייתי מנסה לגרום לקול שלי להישמע כמו משהו שהוא לא, אבל גיליתי שזה פשוט לא נשמע כל כך טוב. אין טעם בלנסות לגרום לקול שלי להשמע כמו מישהו אחר, כי המישהו הזה יישמע באופן בלתי נמנע יותר טוב יותר אותנטי. זה יהיה כמו להיות רקדנית ג'אז בתחרות בלט – אפילו רקדני הג'אז הכי טובים לא ייבחרו, כיוון שהם נבחנים בתאם לסטנדרטים ולקטגוריות של בלט. אני עדיין לומדת איך להשתמש בקול שלי בצורה הכי טובה, אבל למדתי לפני הרבה זמן שצורת הביטוי הרבה יותר ישירה ואפקטיבית אם לא שמים עליו פילטרים נוספים כמו סגנונות מעושים ומניירות בינו ובין תוצר הסופי".

ממש אהבתי את ההופעה שלך בוידיאו קליפ של "Your Best American Girl", המשחק שלך ממש תורם להפתעה שאני כצופה חווה בצפייה בקליפ. האם הרעיון לקליפ היה שלך? איך זה הרגיש עבורך, לצלם את הסצנה בה את מתמזמזת עם היד שלך – האם זה היה מצחיק או מפחיד לעשות משהו שנראה מגוחך?
"הרעיון היה לגמרי שייך לבימאית, זיה אנגר. אני במקור קצת חששתי מלעשות וידיאו לשיר הזה, כיוון שהמילים בו משתמשות בהרבה מטאפורות חזותיות, כך שהיתה סכנה בלהיות יותר מדי אחד על אחד, או בכך שזה היה מסיח יותר מדי מהמילים. אבל זיה הציגה את הרעיון וזה היה כל כך מרענן שהייתי חייבת לעשות את זה. אני לא שחקנית אבל אני כן אישה שמופיעה בפני קהל, ולמדתי שלמרות שניתן להיות ביישנית מדי או נבוכה מדי או גאה מכדי להופיע עם כל מה שיש לך כי זה גורם לך להרגיש שהצלת את עצמך מבושה, זה רק גורם לתוצר של ההופעה להיות רע. ההופעה היא מה שחשוב, אז את פשוט צריכה לבלוע את הגלולה ולעשות את מה שצריך".

אם מדברים על הפתעות, אז לשירים שלך יש נטייה להתפתח לכיוון שונה ממה שהפתיח רומז אליו, כמו בשיר "Happy" שבו את מאנישה את הרגש, ויש בו גם התפתחות מוזיקלית שהיא לא "בית-פזמון-בית". או בשיר "Dan the Dancer" שבו סינתים צורמניים מצטרפים לריפים של הגיטרות. האם את אוהבת לשמור על הקהל שלך דרוך לקראת הבאות, עם דימויים ולחנים בלתי צפויים?
"אני חושבת שזה יותר בגלל שאין לי הרבה סבלנות ואני משתעממת בקלות, אז אני מניחה מראש שגם הקהל שלי כזה. אין לי צורך להקשיב לשיר שעשרים השניות הראשונות שלו מגלות את כל שאר הקומפוזיציה שלו".

השנה האחרונה הייתה מוצלחת עבורך, כאשר האלבום שלך נכנס להרבה רשימות של "הטובים ביותר" שיצאו בסוף השנה (רשימה חלקית – אלבום השנה של Rough Trade ו-Time, בעשירייה הפותחת של חמישים האלבומים הטובים של Paste ו-Stereogum) האם את מרגישה שבגלל זה הצלחת להגיע לקהל חדש? איך את מרגישה לגבי התגובות לאלבום שלך?
"באמת שלא היה לי הרבה זמן לחשוב על התגובות לאלבום, כיוון שהייתי בנסיעות כל השנה, במעין בועה מבודדת של חיי במהלך טור הופעות. אני משערת שזו ברכה שאני כל כך עסוקה, כי זה שומר עלי מלהיות יותר מדי דאגנית לגבי מה אומרים או חושבים על המוזיקה, כיוון שאני לא רוצה שזה יהפוך אותי למוזיקאית הססנית".

למדתי בתיכון שהיה ממוקם לא רחוק מבית ספר אמריקאי, ולעיתים רבות הייתי צופה בנוער הזר שלמד שם והייתי תוהה עד כמה הם חווים את העיר שלי, ירושלים, האם החיים שלהם כמו שלי, כיוון שאנחנו חיינו בקווים מקבילים אבל מעולם לא נפגשנו. ציינת שלגדול בתור אמריקאית מחוץ לארה"ב הפך אותך לזרה בתוך התרבות שלך, שזה גורם לי לסקרנות, איך לגדול בארצות כל כך שונות תרם בנוסף לכך להתפתחות שלך כאמנית?
"אני חושבת שיותר מהכל זה הפך אותי לאמנית שעומדת בפני עצמה, זה נתן לי יכולת להסתגל, שאני חושבת שזה יתרון עבורי כאמנית, בייחוד לפני שהיו זמינים בפניי המשאבים של לייבל או להקה. תמיד עברתי ממקום למקום, ולהיכן שלא עברתי הייתי בסביבה שונה לגמרי מהמקום האחרון שגרתי בו, אז אני חושבת שזה גרם לי להפסיק להסתמך על "דברים" כדי להתבטא. כשאני כותבת שיר אני לא באמת צריכה כלים מעבר לקול שלי והמוח שלי כדי להלחין, וכשאני מקליטה אני יכולה להיות מאוד גמישה לגבי העיבוד של הקומפוזיציה בהתאם למה שזמין עבורי באותו רגע, כיוון שגדלתי כשאני עוברת למקום חדש כל שנה, כל הזמן נאלצתי לחשוב איך אני אחיה עם מה שיש מסביבי".

ובהמשך לשאלה הקודמת, אחת מן הארצות בה גדלת היא טורקיה, שהיא קצת דומה לישראל, כיוון שהיא ממוקמת במזרח התיכון. האם את מצפה לשוב לאזור הזה?
"אני כל כך מצפה לקראת החזרה לאזור, למרות שכמובן טורקיה וישראל הינן שתי ארצות שונות למדי. שני הדברים שהכי אהבתי לגבי האזור הזה בכללי זה מזג האוויר והתה, אני רק צריכה מזג אוויר טוב ותה טוב כדי להיות שמחה".

גם אני כמובן מצפה לבואה של מיצקי, וכפי שהראיון הזה מראה, המוזיקה שלה לא במקרה יצאה כל כך מוצלחת – מדובר במישהי שהקו המנחה שלה הוא הרצון לא לשעמם, לפעול ללא פחד ותוך מחויבות לתת את ההופעה הכי טובה שאפשר. הפעם ההייפ לגמרי מוצדק, ואני מקווה שאני מצליחה להעביר גם לכם את ה"וואוו" שאני הרגשתי בפעם הראשונה ששמעתי את הסינגל הראשון מהאלבום החדש שלה. אני באמת חושבת שזו תקופה טובה לנשים ברוק, שכבר אין צורך לשאול "איך זה שאת אישה וגם מנגנת בגיטרה חשמלית" כשיש כל כך הרבה יוצרות מגוונות ואיכותיות בתחום.

את ההופעה של מיצקי בישראל, שתערך ב-18 לפברואר בבארבי, מפיקים חברת "Yellow Brick", שהביאו בעבר לארץ יוצרים מעולים כמו עזרא פורמן, סקאנק אנאנסי ו-Timber Timbre, ואני שמחה שהם ממשיכים את הקו הזה גם בבחירות שלהם השנה, בחירות שגם מתבטאות בלבחור לחימום את הילה רוח, מוזיקאית ישראלית לא פחות מעניינת וחדשנית ממיצקי.