מרחק של נס: ירון ברוידא חוגג 44 חורפים לאביתר בנאי

השנה האחרונה של המילניום הקודם הייתה גם שנתי האחרונה בתיכון. את טיפות החופש האחרונות שנותרו לנו לפני שמתחילים "החיים עצמם" (או אולי לפני שהם מפסיקים) גמענו בשקיקה, ובאחת ההזדמנויות נסענו לחוף לָבנוּן בכנרת – חבורה של נערים תמימים, נלהבים ושטופי הורמונים (ללא שמץ של מושג מה עושים עם זה). אני לא זוכר הרבה משם, אני מניח שהחוויה כללה חול, מים, ושקי שינה מרופטים. אבל מה שזכור לי בבירור הוא הידיעה החשובה, שאיני בטוח כיצד הגיעה אליי, על סינגל חדש של אביתר בנאי לקראת אלבום שני, שעומד להיות מושמע ברדיו בהשמעת בכורה, בדיוק בשעת הצהריים כשאנחנו על החוף. הציפייה שנבנתה אצלי לאחר אלבומו הראשון של בנאי – שאין באמת מה להוסיף על תילי המילים שנכתבו עליו – פשוט לא נתנה לי מנוח.

מעולם לא התאמצתי כל כך בשביל להאזין לשיר. אני זוכר את עצמי מסתובב על החוף עם הרדיו-ווקמן המצ'וקמק (כן, עוד נותרו שרידי קסטות באותה תקופה), מנסה למצוא ללא הצלחה מיקום עם קליטה טובה לתדר של התחנה המיועדת. לבסוף, נשכבתי על החול החם בנקודה שבה הרעש הלבן ברדיו היה איכשהו נסבל, והמתנתי בכיליון אוזניים. השיר שהחל להתנגן, נשמע קצת מוזר כבר מהתווים הראשונים. הקלידים נשמעו כמו משהו שבין אורגן שבור לנבל אלקטרוני – בטח לא הפסנתר הקלאסי מהאלבום הראשון. הקול היה אותו קול: שבור, גבוה וחשוף. אבל משהו בו נשמע גם קצת מנוכר, מנותק, מרחף. "הנה אני שם / מרחק של נס מכאן". ואז, אחרי קצת יותר משתיים וחצי דקות, הבלתי ייאמן קרה: אביתר בנאי עושה טראנס. רק שנה לפני כן רקדנו במסיבות כיתה – חצי בצחוק וחצי ברצינות – את טראק ה"ניצחונות" Good Morning Israel של אייל ברקן. והנה כעת, הפסנתרן המיוסר והרגיש, זה שגרם לי להרגיש כאילו גם אני מיוסר ורגיש… עושה טראנס. ואני אוהב כל שנייה מזה. עזבו אוהב – חווה התעלות רוחנית באמצע חוף לבנוּן.

ואז הגיע הדיסק עצמו, "שיר טיול" – והכול נהיה עוד יותר חריג ומופלא. לפתע התברר שהשיר ההזוי ההוא היה הדבר הכי קוהרנטי באלבום. או כפי שחברה טובה היטיבה לתאר את תחושתה כמעריצת האלבום הראשון שמאזינה לאלבום השני: "אני זוכרת את עצמי שומעת דברים מוזרים ומשכנעת את עצמי שאני אוהבת את זה". אין ספק, היה זה רצף שירים קשים לעיכול. מצד שני, גם סושי היה לי קשה לעיכול בפעם הראשונה.

על עטיפת האלבום הופיעו במהופך שתי תמונות של אנשים ארוכי זקן וחמורי סבר: הרב קוק וא"ד גורדון. הם סימלו במובן מסוים את המאבק הפנימי שהתחולל בתוככי נפשו של בנאי באותה תקופה: המאבק בין החילוניות החלוצית לבין הדתיות הלאומית, בין שני הקצוות של אותו הזקן. בראיון שהעניק לטלוויזיה החינוכית עם יציאת "שיר טיול", הכריז בנאי שמבֶין שני האישים, הוא כמובן הולך אחרי גורדון, ואז הוסיף בחצי היסוס בסוף המשפט את המילה: "בינתיים". היום, 18 שנים אחרי אותו ראיון, אנחנו כבר יודעים אחרי מי בנאי בחר ללכת. בינתיים.

בעקבות התמסדותו הדתית, הנפשית (?) והמשפחתית כאחד, הטקסטים של אביתר בנאי השתנו, ויחד איתם גם המוזיקה התרככה בהדרגה, והפכה ליותר "נעימה" לאוזן, יותר מאורגנת, מסודרת יפה בתוך תיבות מגודרות, נמנעת מלנתץ גבולות, מופקת בצורה מעט מהוקצעת מדי. עזיבתו של צח דרורי את עמדת ההפקה המוזיקלית מאוד הורגשה בתהליך הזה, ועם התקדמות האלבומים (עומד על נייר, לילה כיום יאיר, יפה כלבנה), ככֹל שבנאי מצא את מקומו כך אני הלכתי לאיבוד, והתגעגעתי לקסם המבולבל, הפראי והמתפרץ שאִפיין את האלבומים הראשונים. כתבתי כבר כאן על התמסדות של מוזיקאים והשלכותיה במקרים מסוימים – וכך חשתי תקופה ארוכה גם לגבי בנאי. אבל תמיד, בכל אלבום שהוא הוציא מאז, לפחות שיר אחד או שניים הצליחו לחדור את רקמת ליבי המתקשה לאיטו, ולפרק אותו לגורמים.

אז נכון, כשיוצא היום סינגל חדש של אביתר בנאי לרדיו (טוב נו, לפייסבוק) אני כבר לא משוטט על החוף באובססיה כדי לאתר את התדר המתאים. שנינו התבגרנו מאז. אבל עדיין עובר בי איזה רטט כמעט בלתי מורגש בגוף כשאני נתקל בעיניו הטובות מביטות אליי מחלונית היוטיוב, כמו חבר ותיק שהיווה חלק בלתי נפרד מהתבגרותי, ושלמרות שדרכינו נפרדו, אתרגש בכל פעם שאפגוש בו במקרה ברחוב. אולי זה לא מקרי שעל עטיפת הסינגל החדש שלו "אור בצל", הוא אכן מצולם מהלך לאיטו ברחוב, מטר מהבית שלי.

די מפליא לחשוב על כך שכיום בנאי הוא פשוט עוד חלקה מבוססת ואיתנה בנוף המוזיקלי הישראלי, כמעט "מובן מאליו", כאילו ברור שהוא תמיד היה כאן ותמיד יהיה כאן. והוא בסך הכול בן 44. המחשבה הזו גורמת לי להיות עוד יותר אסיר תודה על כך שזכיתי לחוות בזמן אמת את הרגע שבו אביתר בנאי הפציע לחיינו, לחיי, בדיוק בגיל הנכון – הגיל שבו הלב אֵלַסטי כל כך עד שהוא יכול להימתח, להיסדק, להצטלק, ולהתאחוֹת מחדש. כל בוקר קצת.

תגובות

וורדפרס: 3
  • comment-avatar
    הברכיים של ניר 8 חודשים

    חבוב. ממש ריגשת אותי. והצלחת לעורר זכרונות והזדהות שבחשו אותי אחורה בזמן עד לפצע ההתבגרות, עד לרמת הדיוק הביוגרפי – הגילוי בתיכון, הכנרת, ההתרחקות והגעגוע, תחושת הקשר הישן עם כל שיר חדש. תודה.

  • comment-avatar

    30 ott11:55risultato di attento studio e analisi sociologica dei miei lettori tipo. è stata dura visitare le carceri, ma ce l'ho fatta.30 ott11:56eppure pensavo l'avessi fatta col tuo solito metodo: a membro di segugio 😀 ( 😉 ) $('ff_togglecommentslink_af85ee39-5061-d4e7-d67c-665f7d62d309').observe('click', friendFeedTasks981.toggleDiscussions.bindAsEventListener(friendFeedTasks981));

  • DISQUS: 0