להעביר הלאה את האנרגיה של הפוסט פאנק: ראיון עם ג'ורג' מיטשל, סולן ה-Eagulls, לקראת ההופעה בארץ

כשנכנסים לאתר של להקת האיגולס, נתקלים בתמונה של בלוק דירות, מהסוג המשמש לדיור ציבורי, על רקע שמים אפורים. הדימוי הינו מינימליסטי, קודר ומשדר קצת ניכור מול הקהל, כאילו הוא אומר, שהוא לא מפחד לאתגר אותו; אנחנו לא בעניין של בולשיט פה. בכך, הלהקה הצליחה היטב להעביר את הכוונות שלה, כיוון שכבר כשהתחלתי לעבור על מידע עליה, ראיתי שהנושא של אותנטיות מעסיק אותה ובא לידי ביטוי במחשבה שמושקעת מאחורי המוזיקה. זה דבר צפוי למדי כשמדובר בלהקה שמוצמדת לה התווית של Post Punk Revival, כלומר כזו שנתפסת כמנסה לשחזר צליל קיים במקום להמציא אותו מחדש (כפי שציינתי בסקירתי עליה). זו מחויבות שהצליחה גם לעבור בשיחה שניהלתי עם סולן הלהקה ג'ורג' מיטשל, מצד אחד חיבור למורשת ולמה שנעשה בעבר, ומצד שני רצון להכניס חיים ואנרגיות שהן ייחודיות לעשייה העכשווית. אחרי קצת סמול טוק, התחלתי בשאלה הראשונה, על אלבומם השני והחדש – Ullages.

מה תוכל להגיד לי על התהליך מאחורי יצירת האלבום החדש (שאת משמעות שמו, האוויר שנשאר בחבית יין, אני מודה שהייתי צריכה לבדוק בגוגל)? קראתי שהוא הוקלט בכנסיה, יחד עם המפיק מאט פיל, שפעיל כמו הלהקה בעיר לידס. האם זה היה חשוב עבורך להישאר בלידס, שקצת רחוקה מהמרכז של תעשיית המוזיקה בלונדון?
"כן, רצינו להישאר קרוב לבית, זאת אומרת שאנחנו מרגישים יותר יצירתיים כשאנחנו שם. מאט פיל היה גם המפיק שלנו באלבום הראשון, הוא בנה סטודיו יחד עם חברים בתוך כנסייה קתולית נטושה שהם מצאו בשוק הנדל"ן, ושם הקלטנו את האלבום השני".

זה נשמע כמו סידור טוב. כפי שציינת, אתם רואים את עצמכם כיוצרים עם סאונד מאוד מקומי, גם בראיונות קודמים ציינת שאתה רואה את עצמך כיוצר מוזיקה מאוד בריטית. מצד שני, הצליל הזה, תקרא לזה פוסט פאנק או מוזיקת גיטרות אנגלית, הוא התפשט בעולם וגם הגיע לכאן, לישראל. האם בטיולים שלכם מחוץ לאנגליה אתם מוצאים שאנשים מתחברים למוזיקה באותה צורה שמתחברים אליה בבריטניה?
"אני והלהקה ניגנו בכל העולם, ואנשים מתחברים אל המוזיקה שלנו. בגלל תרבות מוזיקלית, היסטוריה של הרוק'נרול שהיא מאוד קשורה לתרבות בריטית, אנגלופליה, אני חושב שיש לנו את האסתטיקה הבריטית שאנשים נוטים לאהוב, מה שאני מוצא קצת מוזר, אבל זה נחמד שאנשים נהנים ממנה ואנחנו ברי מזל שזה סוג המוזיקה שאנשים אוהבים לשמוע ושאנחנו אוהבים ליצור".

אם לדבר על ההתפשטות של פוסט פאנק מחוץ לאנגליה, אז לא מזמן קראתי באיזשהו ראיון עם להקה מקליפורניה שאת שמה אני לא זוכרת, שהסיבה שהם אוהבים מוזיקת פוסט פאנק משנות ה-80 זה שהיא יותר מעורבת פוליטית, היא מדברת על החברה, וזה למה הם מוצאים את המוזיקה הזו מעוררת השראה ורלוונטית גם כיום. אני משערת שזאת תחושה שאתה מסוגל להתחבר אליה, כיוון שבחרתם לעשות קאברים ללהקות מאותה תקופה וסגנון דוגמת "קילינג ג'וק". אז האם תוכל להרחיב מה על מה שמושך אותך אל המוזיקה הזו, האם זו האסתטיקה, הנושאים, ראיית העולם?
"בשבילי, ובשביל כל הלהקה, זו הייתה האנרגיה, משהו שהם העבירו במוזיקה שלהם. גם באיכות הסאונד, אני מעדיף את הסאונד האנלוגי מאז בהשוואה לסאונד הדיגיטלי, היותר מעובד. הם השתמשו בכל מיני סוגים של ציוד מגניב, אני מעדיף את הסאונד הזה. מעולם לא הרגשנו שאנחנו מאוד מעורבים פוליטית, לא אני ולא הלהקה. זה לא צד שמאוד מעורר השראה עבורנו. הדרייב והכוח של קילינג ג'וק היו השפעה ממש מאסיבית על האלבום הראשון שלנו, בוודאי".

התכוונתי לכך שאנשים נוטים להתלונן על סוג המוזיקה הזו שהיא דיכאונית, וכשמדברים על שנות ה-80 מדברים בדרך כלל על השפעה של ת'אצ'ריזם ומיתון כלכלי על המוזיקה, אני מנחשת…
"עם המילים שלי זה יותר… זה לא סוג של משהו פוליטי, כלומר, בסופו של דבר הכל פוליטי, אי אפשר ללכת ברחוב מבלי להגיד משהו פוליטי, אבל זה משהו יותר בגישה החברתית, אני נוטה לכתוב על מה שאני מרגיש, ואיך שזה משפיע על המצב הנפשי שלי, זה מה שאני מביע במילים שלי".

אני פחות מדברת על "פוליטי" שמתבטא בסיסמאות בסגנון של "מנהיג מסוים לשלטון" או "תעצרו את הברקזיט" (היציאה מהאיחוד האירופאי, סוגיה פוליטית מאוד חמה כרגע באנגליה), אלא יותר על הרגשות של האנשים מהמצב, הם הרגישו תחושות שליליות מהמצב הקיים
"כן, וודאי, העולם שאנחנו חיים בו שינה את איך שאני חושב, ומרגיש, זה מה שעובר בסאונד. אני יכול להבין שאנשים יחשבו שהמוזיקה שלנו מדכאת, כי אנחנו חיים בעולם מדכא, וזה משהו שגם הועבר אלי, ועובר ממני למוזיקה שלי. יש היבטים דומים, אנחנו מנסים את זה, ואז מנסים לראות, האם זה עובר במוזיקה. מי יודע, מי יודע אם אנשים באמת מקבלים מהמוזיקה את מה שהתכוונו אליו?".

נלך קצת אחורנית: האלבום הראשון שלכם התקבל היטב, זה איפשר לכם להגדיל את החשיפה בטורים תוך חימום להקות שאצלנו על "הסיפון" של קולומבוס מאוד אוהבים, כמו פרנץ פרדינדד, או אייסאייג' (ואנחנו גם כמובן אוהבים את פרויקט הסולו של סולן אייסאייג', Marching Church). האם יש לך סיפורים מהחוויות שצברתם בדרך עם הלהקות האלה או בפסטיבלים הגדולים?
"בפעם הראשונה שניגנו לייב עם אייסאייג' היינו די צעירים, הם שתו איתנו בדרך".
אנשים מסקנדנביה יודעים לשתות, כך שמעתי.
"כן, נכון, הם מקופנהאגן".

אוקיי, זה נושא שהוא עניין אישי שלי, כיוון שלא מזמן כתבתי למגזין המודפס כתבה על סולנים שאינם מנגנים בכלי מוזיקלי. האם אי פעם נשאלת על כך? זה יחסית נדיר לראות זמר גבר בלהקה שלא מנגן.
"לא, לא ממש, אבל אני משער שזה בגלל שאני גבר, אני יכול להימנע מיחס כזה, אני בטוח שלו הייתי אישה שרק שרה, אז במקום כזה היא הייתה מקבלת הערות נבזיות על כך, לצערנו זה קורה הרבה בתעשיית המוזיקה. לא ממש שמו לב לזה שזה יוצא דופן. לפני שהקמתי את הלהקה כן ניגנתי בכלים מוזיקליים, אבל אני התקבלתי ללהקה בתור סולן, זה התפקיד שלי. זה גם התפקיד שלי לכתוב את המילים".
טוב לדעת, כיוון שלא היית בטוחה מי כותב את המילים כי כל הלהקה מקבלת עליהם קרדיט. על מה ניגנת לפני שהצטרפת?
"בעיקר גיטרת בס, גם קלידים וגיטרה. כשהקמתי את הלהקה רק רציתי לשיר".

זה בהחלט נותן לך יותר חופש תנועה, אתה יכול לרוץ על הבמה… אני מאוד התרשמתי מהאנרגיות, כפי שציינת, שאתם מעבירים בהופעה החיה, אני בטוחה שזה הולך להיות ממש טוב
"כן, בהופעה אני נוטה פשוט לעצום את העיניים וללכת עם מה שיש לי".
זה מעולה שעל זה משלמים לך! תודה רבה, ונתראה…

זו הייתה שיחה מאירת עיניים על ההשפעות והמוטיבציה מאחורי המוזיקה של ה-Eagulls. קיבלתי רושם שהם ניגשים למוזיקה נטולי משוא פנים, מה שנקרא באנגליה Local Lads, צעירים מעיר שהיא קצת בפריפריה, שלא הסתנוורו מהאורות הבוהקים של תעשיית מוזיקה צינית. לכן הם הצליחו להתבלט בשנה שהכילה הרבה להקות שמתכתבות עם אותו סאונד, כמשהו מרענן ומעורר השראה, ואני שמחה שלמרות שקצת הקשתי על מיטשל הצלחנו להגיע לתובנות מעניינות על הקשר בין האישי לפוליטי, והאוניברסליות של הסאונד הבריטי.

תודה ל-Zuzz Agency שמביאים דברים רלוונטיים ומעולים בתחום הרוק, ונתראה בתמונע ב-13 לפברואר!

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0