נעה סגל. צילום: דין אהרוני
נעה סגל פעילה כבר הרבה זמן בסצנת המוזיקה (בין השאר במארש דונדורמה, יס מא'ם ונוריה), אבל כמו הרבה מתופפים, השם שלה לא היה ממש מוכר לי. תקראו לזה תסמונת רינגו סטאר אם בא לכם. לאחרונה נעה הוציאה סינגל שלכד את תשומת ליבי, וגרם לי להסתקרן לגבי הרקע שלו. עוד יותר שמחתי לשמוע שהשיר החדש שלה הוא בהפקתו של יהוא ירון, יוצר ונגן שאני מאוד מעריכה (שגם ראיתי מנגן הרבה פעמים, לבד או כשהוא בלהקת הליווי של יוצרים כמו רות דולורס וייס ואביב גדג'), ומבחינתי זו כבר חותמת של איכות לפרויקט. בשיחה עם נעה התברר שאכן למרות שמדובר באלבום סולו ראשון, מדובר בתהליך שעבר הבשלה משמעותית, ושהסינגל ההוא אינו יציאה חד פעמית מוצלחת, אלא כנראה הסנונית הראשונה מתוך אלבום ששווה להטות לו את האוזן.
ברכותיי, סיימת ישורת אחרונה של קמפיין הדסטארט. איך זה מרגיש? האם לקראת הסוף זה היה מלחיץ?
"זה היה מלחיץ לכל אורך הדרך, כלומר זה נע בין המון התרגשות ושמחה ללחץ. שמחתי שהצלחתי לגעת בהרבה אנשים, דרך פייסבוק, בין השאר. שמחתי לראות תומכים שהם גם מחוץ למעגל של אנשים שאני מכירה, אנשים זרים".
אין הרבה סולניות שמנגנות גם התופים. הזמרת הכי מוכרת הייתה קארן קארפנטר, ואני גם צפיתי בהופעה במימי פארקר, הסולנית של Low שגם מנגנת בתופים, אבל סגנון הנגינה שלהן הוא יחסית שקט. בניגוד לשאר הנגנים את נייחת, איך זה משפיע על התקשורת בינך לשאר הלהקה?
"למזלי יש לי נגנים מאוד קשובים ומאוד רגישים, הם ממש איתי, אני לא צריכה להשתמש יותר מדי בגוף שלי. מבחינתי זה יתרון לשבת מאחורי התופים, אני לא צריכה לחשוב מה לעשות עם עצמי".
אם את מציינת את הנגנים שאתך, אז כמה זמן את למעשה מנגנת איתם? ואיך נוצר הקשר עם המפיק, יהוא ירון?
"ניגנתי יחד עם יובל שנהר בהרכב סקא "אף על פי כן", ומאוד אהבתי את הנגינה והגישה שלו. את גיא גולדשטיין אני מכירה מהתיכון, כל החיים ניגנו ביחד, ואנחנו חברים טובים, הלכנו בקווים מקבילים כל החיים. חיפשתי מפיק שיכול ללוות אותנו בתהליך הזה, כשכבר התגבש ההרכב, והוא הופיע בהופעת יומהולדת ללבונטין, פנינו אליו ויצא שהוא כבר שמע עלינו ומאוד התחבר".
המוזיקה שלך קצת מזכירה לי מוזיקה של יוצרות שאני אוהבת בארץ כמו שירלי קונס וטל פוגל, בכך שהיא מאוד אישית, ועוסקת ביחסים בינך לעולם. יש יוצרים ישראלים או מחו"ל שאת מתחברת אליהם?
"אני שמחה שציינתי את המוזיקאיות האלה כי הן באמת יוצרות מוזיקה שאני שמחה להיות מושווה אליה. אני אוהבת דברים די מגוונים, זה נהיה ממוצע של סך הדברים שאני מאזינה להם. בישראלי יש את להקת Tigris, גם יש השפעה רבה של סינגר סונגרייטריים כמו לאונרד כהן וטום וויטס על הכתיבה שלי".
הלהקה הכי מוכרת שניגת איתה היא "מארש דונדורמה", אבל סיקרן אותי שאת גם מנגנת עם להקת כליזמר כל נשית, MAZL GIRLS. מאיפה זה בא, הנגינה בז'אנר כל כך שונה?
"באמת הגעתי לזה מתוך "מארש דונדורמה" שמנגנים בכל כך הרבה סגנונות, ומשם הגעתי לנגינת כליזמר. כל מה שאני שומעת נכנס לתוכי ומשפיע, הבסיס הוא עדיין רוק, אבל שומעים השפעות מכל מיני מקומות".
מאיפה בא הרעיון של לקחת את התחפושת של מקס מספרו הנהדר של מוריס סנדק, "ארץ יצורי הפרא"? ואיך זה מתכתב עם השירים שלך?
"זו דמות שתמיד התחברתי אליה, גם כתבתי עליה שיר".
אז באמת אם אנחנו מדברות על נושאי השירים, הרבה מהשירים מדברים על למצוא איזון, שקט פנימי. יש שם ציטוט בשיר: "להרגיש נח עם הגוף, לא להילחם". אז זה קצת מתנגש עם הרעיון של הפראות והשחרור, סקס סמים ורוק'נרול. מצד שני כן לפעמים יש להקות שבאלבומים יותר מאוחרים מדברות על הצד היותר רגוע, כמו רדיוהד עם שירים כמו Everything in its right place. אז האם את פשוט דילגת על הקטע הפרוע והצעיר ישר לכיוון הבוגר והמיושב?
"אני חושבת שתמיד יש בי את הקצוות האלה, יש לי שירים שהם יותר על הסערה המרד, ובעיטות הרוקנ'רול, ואני גם נעה משם לרצון למצוא את השקט והשלווה. אני מנסה למצוא את השקט והשלווה. אני מנסה למצוא איזון בין שני הקצוות, זה משהו שמשותף להרבה אנשים, כשהם מחפשים את השקטף ודווקא כשהם מגיעים אליו הם רוצים להתמרד".
ואכן, יש משהו מאוד אוניברסלי ברגשות שנעה מעלה, שכל אחד יכול להתחבר אליו. אפשר למצוא בהן שובבות ילדית, תובנות חיים וגם קצת רומנטיקה. אני חושבת שכפי שסגל ציינה, מגוון הלהקות בהן היא ניגנה משתקף בכך שאפשר למצוא קצת מכל דבר במוזיקה שלה.
נראה שיש למה לצפות להופעת ההשקה ב-18 במרץ בתאטרון תמונע.
COMMENTS