הנסיך הפרסי: ניצן אנגלברג ישבה לשיחה עם שקל לקראת צאת אלבומו החדש

שקל. צילום: Victor MuperPhoto

שקל. צילום: Victor MuperPhoto

כששקל (אייל דוידי), שידוע בעיקר בעבודתו כמפיק וכביטמייקר (של נצ'י נצ' ואחרים) הודיע על כוונתו להוציא אלבום סולו, הייתי קצת מופתעת ובעיקר מאוד מסוקרנת. מצד אחד, זה ברור שלמפיק שהוא גם יוצר בפני עצמו, יש גם ביטים וסקיצות בהם עוד לא השתמש ולא ראו אור מעולם, אבל בכל זאת תמיד מעניין אותי לדעת מה מוביל מוזיקאים שעבדו במשך שנים עם הרכבים או מוזיקאים אחרים להוציא לפתע אלבום סולו ראשון. מסתבר שבשביל שקל זה לא היה כל כך פתאומי. למעשה, אפשר להגיד שעבר שבעה מדורי גיהינום כדי להוציא את "רדיו ג'ונאם", אלבום הסולו הראשון שלו שייצא לאוויר העולם בקרוב מאוד. מעט לפני צאת האלבום, זכיתי לשוחח עם שקל על כל מדורי הגיהינום האלה, על תהליך היצירה והעבודה הקשה על האלבום שתביא לצאתו המיוחל.

מאיפה בא שם האלבום, "רדיו ג'ונאם"?
"ג׳ונאם" זה כינוי בפרסית שאומר ״נשמתי״. זה כינוי מגניב שאפשר לקרוא בו לכל אחד וככה גם קראו לי עד לא מזמן בחבר׳ה. זה כינוי שרציתי לספח לעצמי, רציתי לתת גוון פרסי לאלבום הזה, למרות שהוא לא כולו פרסית, אבל רציתי לגבש את הזהות הזאת. ״רדיו״ בא מהמקום שלא רק אני שר באלבום. יש שירים שהם שלי בלבד ויש שירים שאנשים אחרים שרים, זה סוג של עידן רייכל של ההיפ הופ, אז בגלל זה הוא הרגיש לי כמו רדיו, בגלל שיש כל כך הרבה ז׳אנרים והשפה המוזיקלית של האלבום מגוונת. יש גם הקלטות של תכניות רדיו פרסיות משנות ה-60. זה לא נשמע כאילו מחליפים בין תחנות רדיו, אבל זה כן נעצר, נחתך ואז מתחילים להתנגן דברים אחרים".

מתי הבנת שאתה רוצה להוציא אלבום סולו תחת השם שלך?
"הבנתי את זה ממש מזמן, לפחות לפני שלוש שנים, אפילו ארבע שנים. כשעבדתי עם נצ׳י, ככל שעבדתי איתו יותר, הבנתי יותר שאני רוצה להוציא את הטקסטים שלי ולגבש את הזהות שלי בתור אמן שמוציא ראפ ישראלי. הייתי הולך ברחוב והיו עולות לי שורות, היו לי רעיונות לשירים. תמיד היה לי חלום שיהיה לי אלבום ראפ בעברית. הייתי קצת בהפסקה ממוזיקה לשנה-שנה וחצי, וכשהתחלתי שוב ליצור, החלטתי שקודם כל אני אוציא אלבום ביטים. השמעתי כמה ביטים לטונה והוא אמר לי, ״עזוב, אחי, שים אנשים על הביטים, זה יגיע לקהל יותר גדול״. הבאתי אנשים, שמתי אותם על שירים ואז כבר התחלתי להרגיש שאני רוצה לשים את הדברים שלי בחוץ. כתבתי ועשיתי ביטים לעצמי. יש שלושה-ארבעה שירים שאני שר בהם באלבום ואת השאר מבצעים חבר'ה אחרים. זה סוג של מיש-מש".

איך ניגשת להקליט את השירים ולהתחיל לעבוד על האלבום?
"זה היה מאוד פריסטייל, הייתי עם ראש פתוח. פשוט אמרתי מה שיהיה יהיה, מה שזורם, בכל שפה, זה לא משנה. מאוד נהניתי משיתופי הפעולה באלבום הזה, זה היה מגניב לשבת עם עוד אמן ולהגיד, "יאללה, מה עושים?" אביגיל קובארי, מוזיקאית מדהימה שגם הייתה בת הזוג שלי במשך שנה, משתתפת באלבום ועזרה לי מאוד להפיק אותו, לקחת החלטות ולהגיד לי מה מגניב ומה לא לאורך כל העבודה. הכרנו וידענו ששנינו רוצים לעשות מוזיקה. התיישבנו יום אחד ואמרתי, "יאללה, בואי נעשה איזה משהו, יש לי איזו סקיצה". הבאתי לה את הביט וביקשתי שתכתוב על היחסים שיש בינינו, ועדיין לא היינו ביחד אבל היה בינינו משהו. היא הלכה וכתבה דברים ופתאום היא מקריאה טקסט שלם על דברים שהיא לא אמרה לי אפילו, אבל היא מרגישה. זו הייתה חוויה של ניסוי".
שקל ממשיך לפרט לגבי דוגמה נוספת של חווית הניסוי הזו שהניבה תוצאות מוצלחות: "השיר "חיה בסרט" של סימה נון הוא שיר שהתחיל באנגלית בכלל לפני זה. הכרתי את סימה בתור ראפרית ששרה באנגלית, וזה מה שהיא ידעה לעשות מבחינתי. כשהאלבום כבר היה כמעט גמור אמרתי לה, "תשמעי, אני ממש רוצה שנשכתב את השיר הזה לעברית". זה אחד הדברים שגם גרמו לאלבום להידחות. ואז הסתבר שבעברית היא פשוט מדהימה והיא לא ידעה את זה. עצם זה שרק אמרתי לה לכתוב בעברית פתאום העיף אותה".

מאיפה באה ההחלטה לשנות את השיר לעברית?
"רציתי שהאלבום יהיה קצת יותר אחיד, למרות שיש שם שיר אחד באנגלית. הרגשתי ש"חיה בסרט" יכול לתת הרבה יותר מכה אם הוא יהיה בעברית, ומסתבר שצדקתי, כי שמענו את השיר באנגלית לא מזמן והוא לא משהו יחסית לזה".

בעבר ריפרפת קצת עם ההרכב שלקחת בו חלק, פרודוקס, אבל זו ממש לא הייתה עיקר העבודה. איך זה היה לחזור לעשות ראפ ולהתרכז בזה?
"זה היה מאתגר מאוד בתור התחלה, אבל זה הרגיש נורא נכון וגם היה משהו שרציתי לעשות כבר המון זמן. בהתחלה לא כל כך האמנתי בעצמי ולא הבנתי איך אני מוציא טקסטים, כי כל הזמן היו עולות לי שורות והייתי כותב אותן, אבל לא באמת מגבש אותן לשיר. כשבאמת התיישבתי והתחלתי לגבש שורות או בתים שלמים אחרי שהכרחתי את עצמי לשבת, פתאום התחלתי להרגיש שאני מתחיל להבין מה היא כתיבה ומה זה לכתוב שיר. בצעירותי כן הייתי כותב שירים, התחלתי בתור ראפר בעיקרון. כשהייתי בן 14 התחלתי לעשות ראפ ואז אחרי כמה זמן הורדתי תכנות של מוזיקה והתחלתי לעשות ביטים. עם הזמן התחלתי להתמקד יותר בביטים ופחות בראפ. בפרודוקס תמיד היו לי ורסים, תמיד היו לי דברים, אבל תמיד הייתי יותר המפיק ויותר בכיוון הזה".

ולא רצית גם להיות בקדמת הבמה בנוסף להפקה?
"תמיד הרגשתי שיש לי נוכחות על הבמה, בין אם בפרודוקס ובין אם לא. בזמן שהייתי בפרודוקס הייתה לי קריירת דאבסטפ. הפקתי קטעים שמדברים בעד עצמם ולא יצריך שירפרפו עליהם או ישירו עליהם. הלכתי לתקלט וטסתי לחו״ל, היו לי מעריצים בחו״ל וזו הייתה תקופה משוגעת שבה הייתי במרכז של הכול. בגלל זה תמיד הרגשתי שיש לי מקום במרכז הבמה. הייתה לי את הקריירה המוזיקלית שלי שבה מעריכים אותי בתור מפיק, שזה מה שרציתי בסופו של דבר, אבל תמיד היה לי בלב את המקום בו אני רוצה להוציא אלבום עם רגש, עם צחוקים, עם שטויות, וזה היה במעטפת הזאת של פרודוקס בהתחלה ואז בעבודה עם נצ׳י. אחר כך זה התחיל לתת לי הרגשה כזו של, וואללה, אני יכול לעשות את זה. חבל שזה קרה איזה שש שנים אחרי, אבל זה קורה, זה מתחיל לקרות, זה מתהווה עכשיו".

איך הגעת לתחום של הביטמייקינג והתחלת להתעניין בהיפ הופ באופן כללי?
"הייתי ילד בלי מחשב כשהייתי קטן וברגע שקנו לי מחשב כשהתבגרתי טיפה, בגיל 12-13, אז התחלתי פשוט לעשות הכול. הורדתי תכנות של עיצוב גרפי, של תלת מימד ודברים אחרים. מוזיקה הייתה משהו שתמיד אהבתי. מאוד אהבתי מייקל ג'קסון, פרודיג'י, ואיכשהו התגלגלתי להוריד גם תכנות של מוזיקה וזה מה שנשאר לי הכי הרבה, פשוט נדבקתי לזה. בנוסף, הייתי ילד לא מקובל כל כך, הייתי בעולם שלי עם החברים שלי, עושה את השטויות שלי. הייתי שומר את עצמי לעצמי, וזה בא לידי ביטוי גם במוזיקה כי פשוט הייתי כותב על כל מה שתסכל אותי ואז הייתי מפיק קטעים שמתאימים. השירים האלה אף פעם לא יצאו, יש לי מלא שירים ומלא סקיצות ישנות של ביטים ששום דבר מהם לא יצא, אבל זה היה העולם שלי עם עצמי וזה היה כיף לחיות ב"זון" הזה. הייתה תקופה ארוכה מאוד שהייתי בסצנה של חבר'ה בג'י ספוט, אבל אף פעם לא הוצאתי שירים שלי, זה היה תמיד עם חבר'ה, תמיד הייתי מפיק ועושה את הביטים וזו הייתה הדרך שלי להיכנס לתחום הזה של הפקת ביטים".

לקח לך הרבה זמן להוציא את החומרים של האלבום החדש החוצה?
"כן, זה היה תהליך ארוך וכואב מאוד".

למה?
"לפני שנתיים וקצת חוויתי פרידה מאוד קשה וכואבת ממערכת יחסים שלקחה ממני הרבה. הייתה לי חברה מאיטליה ואז עברתי לגור שם. איכשהו התמסמסה לי עשיית המוזיקה, כי רציתי רק להיות איתה ולא לעשות כלום. התחלתי לחפש את עצמי, התחלתי ללמוד עיצוב, הלכתי לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות מוזרות למיניהן והפסקתי לעשות מוזיקה. כשחזרתי לעשייה היה לי ברור שאני רוצה להוציא חומר מקורי שלי ולשים את עצמי עכשיו בקדמת הבמה. רציתי להוציא דברים החוצה מהר וזו הייתה הטעות שלי, כי הייתי ממש לא טוב כשחזרתי לעשות מוזיקה, ניסיתי באמת ליצור בכוח. אמרתי, "יאללה, מהר, אני אעשה את זה ואוציא אלבום סולו", בזמן שאני מתחיל לחזור לכתיבה וליצור דברים טובים. בקיץ שעבר החלטתי שהאלבום הזה יוצא בחורף ויהי מה. החורף הגיע והאלבום לא היה מוכן, אז התחלתי להיכנס ללחץ מאוד גדול, ואז קרה שהמחשב שלי פתאום קרס, ובאותו זמן בדירה הקודמת שלי התחילו בתמ"א והיינו צריכים תוך שבועיים למצוא דירה חדשה ולעוף משם. גם הדירה הלכה, גם המחשב הלך, הכול בבת אחת. הבנתי שהאלבום לא יוצא ואני לא רוצה להיכנס עכשיו ללחץ של עבודה על ההוצאה שלו. כשהגעתי לדירה שאני גר בה עכשיו, היה לי את האלבום ביד ולא היה לי חשק לעשות כלום. לא רציתי לעשות את האלבום, לא רציתי לעשות שום דבר, למרות שהרבה ממנו היה כבר מוכן. בשנה האחרונה מה שלקח כל הזמן הזה, הייתה העבודה על המיקסים עצמם, שלא אמורים לקחת שנה. לקח המון זמן להבין איך אני רוצה לצאת, בתור מה אני רוצה לצאת, לאכול כאפות, לא להוציא את האלבום, כן להוציא את האלבום. הייתה שנה מאוד, מאוד, מאוד קשה שבה אכלתי המון, המון כאפות".

מאיזו בחינה "כאפות"?
"זה בא ממקום שעשיתי הרבה בשביל שהאלבום ייצא וזה לא קרה בגלל שקרו כל מיני דברים שעצרו אותי. הייתי במקום שיצא לי החשק להוציא את זה, זה היה נראה לי לא שלם כל כך, חלק מהמילים לא כתובות טוב, חשבתי שצריך לשבת על המילים וללטש אותן, שצריך לשבת על המיקסים וללטש אותם. נשארה מלא עבודה ולא היה לי כוח, זה היה העניין. כבר לא היה לי את החזון הזה, לא היה לי את הרעב, המוטיבציה ירדה, ופתאום אני מוצא את עצמי מנוון, ואומר לעצמי "וואי, החורף הזה נעלם והאלבום הזה ייצא בקיץ וזה ייקח עוד מלא זמן". וזהו, הזמן חלף, המיקסים כבר התחילו לקרות, השירים כבר התחילו להתגבש בין אם אני רוצה בזה או לא רוצה בזה, האלבום כבר קרה לי מול העיניים".

מה היה שונה בתהליך ההפקה של האלבום הזה לבין תהליכי הפקה של אלבומים אחרים שגם בהם היית מעורב ב-100%?
"אני חושב שהשוני הכי גדול היה שעשיתי את כולו לבד אצלי בבית. באלבומים אחרים שלקחתי בהם חלק, הלכתי לאולפנים אחרים וקיבלתי טקסטים שכבר נכתבו מראש על ידי האמן ולא באמת עבדתי על הטקסטים עצמם. אני חושב שבאלבום הזה עבדתי המון על הטקסטים. כל הזמן שכתבתי אותם, גם את הטקסטים שלי וגם של אמנים אחרים שעבדתי איתם. העובדה הזאת שעבדתי לבד על אלבום היא משהו שטירף אותי, זה שיגע אותי קצת, זה אחד הדברים שהוציאו אותי מדעתי וגרמו לאלבום להידחות".
לדבריו, העבודה הכמעט לגמרי יחידנית על האלבום הולידה אלבום המשקף לחלוטין את העולם הפרטי של שקל. למרות זאת, הוא אומר, "למדתי לפעם הבאה לעבוד עם עוד מישהו על אלבום ולא רק לבד. זה נראה לי האתגר הכי גדול שאני לא אחזור עליו שוב, לא ככה."

ספר על הקליפ החדש לשיר "מילאנו"
"היה לי תסריט לקליפ הזה כשהייתי בחו"ל. השיר מדבר על הפרידה מהאיטלקיה ההיא ועל התקופה של הפרידה, של הבלבלות האלה שהיו כשהבנתי בדיוק שזה נגמר ולא הבנתי מה הולך לקרות, האם זה הולך לקרות, לא ידעתי מה קורה איתי. הקליפ הזה עלה לי כששנה אחרי הפרידה הייתי בסלובקיה במופע עם סולג'יי בפסטיבל מסוים, ראיתי בניינים אירופיים ונזכרתי בזמן שהייתי גר במילאנו בשבילה. פתאום עלה לי התסריט של הקליפ הזה בראש, ושנה אחרי זה התיישבנו להתחיל לבצע את זה".

מה בא קודם, ביטים או טקסט?
"אצל כל אחד זה שונה, אבל אצלי זה לחלוטין היה ביטים. הרבה יותר קל לי לעשות ביטים מאשר לכתוב שירים, יכולה לקחת לי שנה לכתוב שיר. ביט אני יכול לעשות מאוד מהר ואני גם מאוד מהר מבין מה אני רוצה ברגע שאני עובד על ביט. באלבום הזה ספציפית, המון מהביטים כבר היו קיימים הרבה לפני שהיו שירים, אבל לדוגמה הביט של "מילאנו" היה סקיצה של ביט ששכבה אצלי הרבה זמן ואז יום אחד כשעברתי על ביטים שלי שהיו עם אבק עליהם, מצאתי את זה ואמרתי, "וואו, זה מדהים" ואז ישר עלה לי הפזמון תוך שנייה, והבנתי על מה השיר הזה צריך להיכתב. הביט עצמו נתן לי את ההשראה לכתוב. וזה גם מה שקרה עם "באמא שלי כולם דפוקים" שהביט שלו היה מוכן ואמרנו, "אוקיי, על מה נשיר?" ואז זה הגיע".

מה באמת נתן לך השראה לכתוב את הטקסטים באלבום?
"יש שני שירים שמוקדשים לפרידה הזאת שישבה עליי, יש את "באמא שלי כולם דפוקים" שנכתב קצת אחרי מחאת יוצאי אתיופיה בשנה שעברה שגם היא נתנה השראה לכתיבה שלו, וגם אסור לשכוח את כל שאר האמנים שעבדתי איתם. האמנים שמשתתפים באלבום הגיעו אליי ותהו על מה לדבר ועל מה לשיר. אני רציתי שהם יחשבו בכיוון של מחשבות ופוביות או דברים שהם מצטערים עליהם או לא מצטערים עליהם, דברים שמכעיסים אותם, דברים שהם תוהים לגביהם, היה המון מזה. אני זוכר את כהן שבא אליי ולא ידע על מה לכתוב כשהביט כבר היה מוכן. הוא אמר לי, "מה, אני אכתוב שוב על בנות?" אני אומר לו, "לא, אחי, עזוב בנות. דמיין שאתה עכשיו בלילה במיטה ואתה לא מצליח לישון. על מה אתה חושב?" ואז נולד השיר".

איך אתה מחליט מה לסמפל ומתי מתוך כל העושר המוזיקלי הקיים?
"אני שומע שיר שהוא מגניב ואז אני חושב שזה יהיה מדהים לשים על זה תופים מסויימים וזה יהיה ביט מושלם. אני חושב שזו ראייה של מפיק, מרוב שאתה שומע מלא היפ הופ ומלא מוזיקה שהסימפולים בה יושבים טוב, ברגע שאתה שומע פתאום איזו מוזיקה ישנה, איזו מנגינה, אתה אומר, "זה מדהים, זה זה, אני חייב לשים על זה תופים ואת הבס הזה ואז לעשות מזה ביט". לפעמים זה קורה בלי שאני שם לב, לפעמים אני עובר על מלא מוזיקה, ויש איזה קטע של כנר פרסי שמנגן 20 דקות מאיזו תכנית רדיו ישנה, ומתוך זה אני שומע קטע של 4 שניות וחושב שזה ייצור ביט מדהים אם אני אשים את זה בלופ. זה קוסמות, זה פשוט לדעת ולהבין את מה שאתה אוהב, זה נראה לי העניין. אם אתה אוהב לשמוע ביטים שנשמעים באופן מסוים, אז תלך ותביא משהו שנשמע ככה. זה כמו שסלבדור דאלי אמר, "אם אתה לא מעתיק, אתה לא יוצר", ציטוט מתאים במקצת למה שאמרתי".

מה מתוכנן להופעת ההשקה?
"היא הולכת להתקיים בבארבי ב-1.2. זה יהיה מופע עם להקה וגם עם ביטים. אני הולך להביא טונות של אורחים, גם כאלה שלא התארחו באלבום. זה יהיה פסטיבל וקרנבל ולא יהיה מרוכז רק בי".

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0