טקס התבגרות: מורדי קליין ראה את אביב גדג' משיק אלבום חדש בבארבי

אביב גדג'. צילום: עודד נתן (מתוך אלבום הלייב)

אביב גדג'. צילום: עודד נתן (מתוך אלבום הלייב)

הדבר הראשון שהפתיע אותי בהופעה של אביב גדג' היתה המהירות בה נבנה המומנטום המתאים כדי שהקהל ירשה לעצמו לשקוע בשירים, לשחרר שליטה ולהיות מובל על-ידי אחד היוצרים המרתקים שפועלים היום בארץ. בדרך כלל לוקח קצת זמן, אולי אפילו הופעת חימום שתבנה את האווירה, אבל אתמול לא היה בכך שום צורך בגלל שהציפייה בקהל נבנתה כבר במשך חודשים רבים. הרי הרוב השולט במועדון הבארבי היו תומכי הדסטארט, כאלה שכמו שאביב ציין בהמשך ההופעה, הם אלה שנתנו לו את הגב והבטחון שיש עדיין מי שרוצה לשמוע אותו, ושמה שיש לו להגיד מספיק מעניין.

ההופעה נפתחה ב'פקח את עיניך' ומיד אחר כך המשיכה לשיר 'כאבי גדילה', "הלהיט" של האלבום החדש, שם כבר הורגשה בבירור תחושת האחדות בין הקהל למוזיקאים על הבמה. שורה אחת ספציפית בשיר סיפקה מעין תקציר של הערב כולו: "לא מלמדים אותנו איך לאלף געגועים, מלמדים אותנו איך להעמיד פנים". מחלת ההדחקה שהשתלטה על כל חלקה טובה היום תומצתה ביד אומן למילים בודדות. בעולם שאין בו זמן לעצור ולחשוב, להתעכב רגע ולהסתכל פנימה, עומד על הבמה אדם בוגר ושואל שאלות של ילד. לא במובן הנאיבי אלא דרך עיניים תמהות שמסרבות להיעצם לנוכח הכאוס בעולם. אותה התעקשות להמשיך ולתת מקום לרגשות ומחשבות שהיה הרבה יותר נוח להשתיק אותן היא כנראה ההסבר הבולט ביותר לכך שגם יותר מעשור אחרי שאלג'יר חדלה מפעילות, עדיין אפשר למתוח קו מחבר ומובהק בין השירים הזועמים של אז לשירים של היום, דבר לא מובן בכלל כשמשווים את המקום בחיים בו גדג' היה אז לעומת המצב היום. לאורך הערב, שמן הסתם הוקדש ברובו לאלבום החדש "שרף אורנים", נשזרו שירים משני אלבומי הסולו הקודמים של גדג' וגם מתקופת אלג'יר. כמובן שהחוט המקשר בין השירים עזר להופעה להיות מהודקת ברמה שהתרגלנו לקבל רק מהופעות חו"ל, אבל לא רק; כדי שההפקה העשירה באלבום החדש תעבוד ביחד עם השירים העירומים יותר של אלג'יר בוצעו התאמות ועיבודים חדשים ששילבו בצורה מופתית כלי מיתר, הקשה ונשיפה בדרך שאיכשהו הצליחה להוסיף למקור בלי לגרוע ממנו דבר.

זה גם המקום להצדיע לכל מי שלקחו חלק בארגון המופע ולהודות להם על ערב שנתן כבוד עצום לרוקנרול. לי באופן אישי עלו אסוציאציות מהערב עם הענקת פרס נובל לספרות לבוב דילן, מכיוון שבשני המקרים ישנה אמירה ברורה שלא רק אנשים עם חליפות מעונבות ותארים מפוצצים זכאים להכרה רחבה. אמש בבארבי הוכח שיש כבוד והערכה לרוקנרול גם בארץ. החל משורת נגני העל שליוו את גדג', דרך הסאונד המעולה (למעט רגעים ספורים) והתאורה המשובחת וכלה בקהל הנאמן, כולם נתנו המון ריספקט לערב של זיכוך ואמת. אפשר להמשיך ולנתח שיר שיר כמו שעושים בדרך כלל בביקורות של הופעות אבל בעיני הדבר החשוב שנשאר מהערב זו תקווה לנוכח המראה של אלף אנשים שמילאו את המקום ונתנו לטקסטים לא קלים לגעת בהם, לערער אותם. אלף איש שבחרו להסתכל ולא לעצום עיניים. נדמה שעם הזמן אביב גדג' לומד איך לאלף לא רק געגועים אלא גם את שאר הדברים שנוגעים בו, את התהיות הקיומיות והספקות לגבי אהבה, את חוסר הטעם שבהכל, ולצד זה להכיל גם את היופי שבדברים.

גדג' לומד לאלף, אך לא להסתיר, לא לשקר. והעובדה שההופעה הזו התקיימה, שהאלבום הזה יצא לעולם מוכיחה שהוא לא לבד. הכותרת של הערב היתה מופע השקה, אך מבחינתי מדובר היה בטקס התבגרות שמוכיח שאפשר לעשות את זה בלי למות מבפנים. לנו נשאר רק להודות על כך שיש מי שמסוגל לתרגם את כל האמת הזו כדי שגם אנחנו נוכל לקחת בה חלק.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0