ויסוצקי, תרגום ואדפטציה: ציפי פישר שוחחה עם שמואל זלצר לכבוד השקת אלבומו החדש

שמואל זלצר, כמוני, גדל בירושלים, אבל בניגוד אלי, הוא לא נולד בה: הוא עלה לארץ בגיל שש, מטשקנט, שבאוזבקיסטן. הוא עכשיו מוציא את "שירי ברזל", "מין מיני אלבום" כפי שהוא הגדיר, אלבום של שבעה שירים, שהולך להיות חלק מטרילוגיה - הראשון מוקדש לולדימיר ויסוצקי, השני יהיה מוקדש לרוק'נרול רוסי של שנות השמונים והתשעים והשלישי יהיה מוקדש לזמרות. ישבנו לדבר על מה הביא אותו להרים פרויקט כזה מקיף, על סוגיות של תרגום והוויה של ישראלים עם רקע רוסי, ועל איך זה לנגן עם יצחק קלפטר

צילום: Gaya's Photos

צילום: Gaya's Photos

מה המניע שלך להתמקדות בקאברים לשירים ישנים ברוסית – האם זה בשביל הנוסטלגיה?
"זה לא ממש בשביל הנוסטלגיה. אני עושה את זה פשוט כי אני ממש אוהב את השירים האלה, בשבילי אלה שירים ממש טובים, אבל מבלי להתכוון לזה בכלל, זה מעורר באנשים אסוציאציות מהחיים שלהם, משם (בריה"מ) וגם מהבית, כשאני שר שירים מתקופת מלחמת העולם, בשבילי זה שיר נהדר שאני זוכר שסבתא שלי שרה לי אותו כשהייתי קטן, אבל בשביל אנשים אחרים, נגיד איזו סבתא, זה השיר שבעלה חזר איתו מהמלחמה, כן? זה שיר שמסמל תקופה, ונגיד כשאני שר ויסוצקי, אני לא מכיר את הקונטקסט, אבל יש אנשים שכן חוו את הקונטקסט הזה, חוו את סתימת הפיות, הם יודעים על בשרם על מה זה מדבר. זה סוג אחר של הבנה".

גיליתי שיש כבר שני אלבומים של ויסוצקי בעברית
"נכון, יש את האלבום של ארקדי דוכין "רוצה ויהיה", השיר "טמבל" בא משם".
ויש את של ליאור ייני
"ליאור ייני מחיפה, הוא מבוגר יותר וכל המשפחה שלו משתתפת בפרויקט הזה. ויסוצקי זו קלאסיקה, הוא כבר מוכר בישראל משנות השבעים, העולים שהגיעו אז מברית המועצות הביאו אותו איתם, אז כשדוכין תרגם אותו ב-88' זה היה על קרקע פורייה".

אני חושבת שויקטור צוי (מוזיקאי רוסי שהקים את להקת קינו, פעיל בשנות השמונים בעיקר) פחות מוכר בישראל
"שם הוא לא פחות מוכר, פה הוא אכן הרבה פחות מוכר".

אז איך אתה מנגיש אותו לישראלים?
"תראי, הוא כמו היפ הופ, הוא מדבר במילים מאוד פשוטות על אמיתות מאוד עמוקות. השירים שלו, במיוחד מתחילת הקריירה שלו לפני שהוא נהיה מאוד פוליטי, מדברים על חברות, על חוסר רצון ללכת לעבודה, למשל יש לו שיר "אני בטלן אמא". יש לו שיר אחר "כבר עשרה לתשע, אני בחיים לא אספיק להגיע בזמן לעבודה, אבל יש לי פה ארוחת בוקר טעימה" ".

אבל גם שם זה גם סוג של מסר חתרני, לא לרצות לעבוד כש"הדת" הקומוניסטית היא לקדש את העבודה, לא?
"כן, כן, ואז הוא נהיה מאוד פוליטי, ויש שירי אהבה שהולכים לכיוון של שירי מרד, לציפייה לשינוי. ואני יכול להפשיט אותם מהקונטקסט ואני יכול לקבל מהם מסר אוניברסלי, זה משהו שאני מנסה לעשות, אני אפילו עושה את זה כמעט במפגיע. דיברתי עם ריטה קוגן (משוררת שמופיעה יחד עם זלצר), היה שם חרוז "מכולת, ויין זול" והיא אומרת "לא שמואל, זה מרכול, ויין זול" ואני עונה לה "אני יודע, זה נכון, אבל מרכול זו כבר לא מילה שמשתמשים בה… ואני רוצה שהשפה תהיה כאן ועכשיו. בשפה שאני מדבר אותה".

אז בדיוק עמדתי לשאול אותך, איך זה לתרגם את השירים? זה מעניין אותי כי אני גם עוסקת בנושא הזה, בתור מתרגמת וגם עובדת בהוצאה לאור. אני מודה שפחדתי להתעסק עם תרגום שירים, כי זה להתעסק עם חריזה ומשקל
"זה מפחיד אש. אני ניגש בחרדת קודש, זה מפחיד להתעסק עם כאלה דברים".

האם אתה נעזר בריטה, או בעוד אנשים כמוה?
"הכרנו לפני כשנתיים, לא מזמן, ולתרגם התחלתי בגיל שש עשרה. מנחים אותי שני דברים בתרגום: הדבר האחד – שיהיה אפשר לשיר את זה. בצורה הכי בנאלית, שאפשר יהיה לקחת גיטרה, ושאת תרגישי את מה שאני מרגיש כשאני שומע את זה במקור, הדבר הזה מפנה מהדרך הרבה דברים שטהרנים יכולים מאוד להתעצבן עליהם. יש הרבה מתרגמים של ויסוצקי ושל אחרים, שמקדשים את המקור, על פני החוויה. זו לא הגישה שלי. בהתחלה הייתי מתרגם מלא שירים בתפזורת, בגיל שש עשרה כזה, אבל נכנסתי לזה ממש כשקלטתי כמה תרגומים יש, אני לא אגיד שהם גרועים, אבל הם נכונים מדי, אקדמיים, ומחמיצים את החוויה. במיוחד בשירה, שבה לכל מילה יש משקל, תרתי משמע. אני אגיד לך יותר מזה, אני שואל – אם המשורר המקורי, בשביל להביא את החוויה, האם הוא היה מוכן לשנות מילה אחת כדי לעשות את זה יותר טוב?".
כן, בטח
"אז אני עושה אדפטציה, בשפה אחרת. בשביל לשמור על החוויה, אני צריך לשנות מילה, או את המיקום הגיאוגרפי של השיר, או לחן, או איזשהו מוטיב, בשביל שהחוויה תישמר, בשביל שהמסר יעבור, אז זה מקדש את זה מבחינתי. ויש בזה מן הסתם בעייתיות, ואני אומר את זה, אני הופך את השירים האלה לשלי. כלומר, אני אומר על כל במה שהשירים לא שלי, אבל עדיין, לפעמים הגרסה שלי מתרחקת מהמקור".

בתור מישהו שפעיל בסצנה של "דור 1.5", קהילה של יוצרים עם רקע רוסי, אתה סוג של משמש כשגריר בין הישראלים ל"רוסים", מישהו שנמצא באמצע
"זו קבוצה מאוד מעניינת. כששאלתי את אבא שלי :"איך יכול להיות, שאנחנו קמנו והתחלנו לדבר, פתאום?" וזה בא עם כל הקישקעס בחוץ, עם כל מה שהקהילה שלנו יודעת להדחיק. ואבא שלי אמר, "תראה, אנחנו הדור", הדור של ההורים, "עבדנו ולקח לנו עשרים שנה לחזור לרמה הסוציו אקונומית של מה שהיה לפני העלייה. לאף אחד לא היה זמן או כוח להתחיל להתפייט. אתם יכולים לדבר, ובמובן מסוים גם לדבר בשבילנו". ומה שמאוד מעניין זו הקשת הגדולה של החוויות, כגודל העלייה, כך גודל החוויות, השוני ביניהן".
טשקנט זו לא סנט פטרסבורג, וסנט פטרסבורג זו לא מוסקבה
"נכון. הרגשתי את זה בחריפות במופע שערכנו השנה שעברה לכבוד יום הניצחון על גרמניה הנאצית. היו לנו שמונה או תשעה אמנים, וכל אחד מאיתנו סיפר את הסיפור של המשפחה שלו, והיתה פשוט קשת גדולה של חוויות, ממאסר ועד לשבי, אנשים שהיו בצבא האדום שפשוט השתגעו, השתבשה עליהם דעתם במהלך המלחמה. אני גיליתי שסבא שלי הגיע עד לברלין. כשאני הייתי בטוח שהגיע עד לפראג עם הצבא, פשפשתי במדליות שלו וגיליתי מדליות שהוא קיבל עבור שחרור פראג וכיבוש ברלין".

"מה שנחמד בכל העניין הזה של דור 1.5 זה שגילינו קהילה, נהיינו קבוצה. כל מיני אנשים שלאו דווקא התחברו לכל הדבר הזה של תרבות רוסית, זה כאילו אנשים כאלה גילו אחד את השני, אנשים שהם קודם כל ישראלים ואחר כך עולים".

אז האלבום הזה קצת יותר מושקע מבחינה הפקתית מהאלבום הראשון שלך. האם התהליך עליו היה שונה?
"האלבום הראשון היה מאוד תרפיוטי. נכנסתי אז לאולפן ולא ידעתי מה אני רוצה. אפילו שאל אותי הטכנאי: בשביל מה אתה מקליט את זה? ולא ידעתי מה לענות. הקלטתי באולפני סאונדוויל שבגבעת שאול בבניין שעל שמו נקראה הלהקה 3-33. הפעם זה היה יותר מחושב, נכנסתי לאולפן עם איזשהו רעיון כללי, אבל אלתרתי כל הזמן, ניגנתי את כל הכלים, הבאתי את כל הבית לאולפן – מנדולינות, כלי הקשה, קסטנייטות, באס. אז זה כן מחושב, אבל לא עד הסוף".

"זה הגיע לרמה כזאת שמקגייור, זה שהקליט אותי, אמר לי "יש לי אחלה ביט לזה, משהו רגאיי" אז אמרתי לו "אוקיי, אתה תרד על התופים, ואני אלחץ על הרקורדר, אז הוא ניגן שם תופים בשני שירים, כמו ב"ג'ירף ואנטילופה". חבר מברלין שמע את השיר הזה, ומאוד התקשנו עם המיקסים שלו, והוא אמר לי "אני מת לעשות לך את המיקסינג לזה". אמרתי לו שאנחנו חושבים לקבור אותו. הוא הוסיף את הקלידים, וזה יצא הכי טוב. זה הכי כיף, להרים את זה ולשלוח הלאה".

מאיפה אתה יודע לנגן על כל הכלים האלה?
"לימדתי את עצמי, אבא שלי יודע לנגן בגיטרה ובפסנתר, ושלחו אותי שנתיים למורים בפסנתר וגיטרה. לי נתנו חופש לבחור, לא כמו בדור שלהם שזה היה מאוד שיטתי".

ראיתי שאתה מנגן עם כל מיני הרכבים, למשל היה משהו עם יצחק קלפטר?
"אני חיממתי את ירון אמיתי הגאון, והוא זה שהביא את קלפטר להתארח, אבל אני מנגן קבוע עם נועה שמר, ועם הסלון של אלייב לא ממזמן".
הכי רוסי אסייתי שיש!
"הם מאזרבייג'ן, שזה סמוך לאוזבקיסטן, איפה שנולדתי. החלטתי באופן מודע ללמוד מוזיקה על הבמה, בחדרי החזרות וחדרי ההקלטות. אני לא רוצה עכשיו לכתת רגליים, בשביל לקבל נייר, אסמכתא שאתה יודע מוזיקה. אני רוצה ללמוד דרך עשייה, זה לא נגמר אף פעם. אני לומד הרמוניה, ג'אז, לשיר בסגנון כזה או אחר. להיפגש עם מוזיקאים כמו קלפטר, זה כיף גדול, אני לא הצלחתי להוציא מילה מהפה חצי שעה ראשונה איתו".

אז אמרת שיש גם משהו בתכנון – החלק השני כבר בדרך, והחלק השלישי עדיין בתהליכי גיבוש, נכון?
"אי אפשר להגיד הרבה על זה, כי אני במגעים מול זמרות, אני רוצה שיהיו שם דיוות, אפשר להגיד שבטוח תהיה שם אלכס ריף וגם נועה שמר".
אני פמניסטית, אז אני בעד
"אני גדלתי על שירה גברית, זה לא בסיסטם שלי שירה נשית. אז זה סוג של תיקון מבחינתי. אני אוהב דיוות כמו מרינה מקסימילאין בלומין, איזה קול ענק".

סיימתי את הראיון עם הרבה סקרנות לא רק לגבי האלבום הנוכחי, אלא גם לגבי הפרוייקט השלם, לו אני מצפה מאוד.

שמואל זלצר ישיק את האלבום ב-13 בדצמבר בצוללת הצהובה, ואם אתם מאזור המרכז, תוכלו גם להגיע להופעת ההשקה התל אביבית שבוע מאוחר יותר, ב-20 בחודש.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0