נאמנות גבוהה: מחשבות בעקבות "Remember Us To Life" של רג'ינה ספקטור

האלבום החדש של רג'ינה ספקטור הוביל את ירון ברוידא לתהיות על אושר כמנָוֵון יצירתיות, על מערכות היחסים שלנו עם המוזיקאים האהובים עלינו, ועל מה קורה כשמשהו משתבש בדרך

regina_spektor_2012-02-24_001

כמעט חודשיים לקחו לי להעז לשבת ולכתוב על "Remember Us To Life", אלבומה השביעי של רג'ינה ספקטור. אני מניח שכל מי שכותב על מוזיקה נתקל בדילמה הזו: מה קורה כשהמוזיקאית האהובה עליך בעולם מוציאה אלבום שהוא, איך לומר, קצת בינוני? האם לעמוד בפינה ולהחריש לעד? או שמא לומר את שעל לבך ולהסתכן ביצירת תחושת "אנטי" בלתי מוצדקת בקרב הקוראים? הרי אני כבר שנים מסתובב בעולם כמיסיונר נודניק של רג'ינה ספקטור, שולח אנשים שמכירים אותה רק דרך שיר הנושא של "כתום זה השחור החדש" או דרך "Fidelity" לשמוע את החומרים המוקדמים שלה. לעזאזל, אפילו כתבתי עליה סמינר שלם באוניברסיטה. איך אוכל להעלות על הכתב משהו שלילי עליה?! אז זהו, שדווקא בגלל כל האמור כאן אני יכול. זה קצת כמו להגיד לחבר הכי טוב שלך שיש לו לכלוך בשיניים – דווקא בזכות האהבה והאמון ביניכם, אתה רשאי להעיר לו על הפגמים בפתחון לב.

אז לפני הכול, הצעה לניסוי קטן: בפעם הבאה שמוזיקאי שאתם ממש אוהבים מוציא אלבום שנשמע לכם טיפה מרוכך מדי, חסר אדג', ובאופן כללי פחות דוקר בלב ממה שהייתם מצפים – גשו לברר האם הוא התחתן או הפך להיות הורה לאחרונה; במקרים רבים תגלו שאחת מהתשובות חיובית. חלפו ארבע שנים מאז אלבומה הקודם והחביב של רג'ינה ספקטור (What We Saw From The Cheap Seats), והרבה יותר שנים מאז אלבומיה הראשונים והמופתיים (11:11, Songs, Soviet Kitsch), ובינתיים היא הפכה לאם גאה ומאושרת. כידוע, אושר נוטה לרכך אנשים, ומה לעשות שרובנו מעדיפים את האמנים שלנו בודדים, סובלים ומיוסרים (כך אני לפחות).

מה שקרה לי עם ספקטור, קרה לי עם מוזיקאים אחרים בשנים האחרונות (דוגמה אחת שעולה לי היא רד הוט צ'ילי פפרס המדושנים מעושר ומעצמם): עם כל אלבום נוסף שהם מוציאים, כמות השירים שאני מדלג עליהם במהלך ההאזנה גדלה. אבל – בניגוד לאמנים אחרים, שאת חלקם נטשתי בדרך, לרג'ינה אני מחויב בכל נימי נפשי, ואשאר נאמן לה באש ובמים (גם אם המים לפעמים קצת פושרים). כי אני חייב לה. במובן מסוים, היא החזירה לי את האמון בכוחה של המוזיקה לחדש ולרגש, בתקופה שבה חשבתי שזה כבר לא יכול לקרות לי, אי שם במהלך השירות הצבאי שלי. אבל זה נושא לפוסט אחר.

אז נתחיל מהחדשות הרעות: "Remember Us To Life" הוא כנראה אלבומה החלש ביותר של רג'ינה ספקטור – מה שמוביל אותי מיד לחדשות הטובות: גם אלבום חלש של רג'ינה ספקטור הוא אלבום טוב. על אף שחלק מהקטעים נשמעים כאילו נועדו לתפקד כפזמוני ילדים מתקתקים לתינוקה הטרי, הם עדיין פזמוני ילדים מאוד "ספקטוריים" – משמע, בעלי טקסטים שהם לעיתים מטרידים, לעיתים ציניים, לעיתים מדכאים, ותמיד מעניינים. לדוגמה, השיר "Bleeding Heart", שאני מדמיין שנכתב חצי לעצמה כילדה יהודייה רוסיה אבודה בברונקס (כפי שמעידות תמונות הילדוּת המביכות בקליפ), וחצי לילד שלה, כמעין שיר הכנה לעולם האכזר שמצפה לו.

הקטעים הטובים באלבום, הם אלה שספקטור מתגלה בהם שוב כמספרת הסיפורים המחוננת שתמיד הייתה – כזו שמכניסה את המאזין לעולם לא מוכר, שחוסר ההיגיון בו מצליח איכשהו לשמור על היגיון מוזר. למשל, "Grand Hotel" שמספר על בית מלון מיוחד, שתחתיו יש מנהרה המובילה היישר לגיהנום. מדי לילה, עולות הרוחות מן השאול כדי ליהנות משירותי המלון, לרקוד ברחבה, ולהשתעשע בין הסדינים המהודרים – להרגיש שוב כמו בני אדם. בצירוף הלחן שכאילו יצא מתוך פסקול של דיסני, קשה שלא לדמיין את הדמויות בשיר קמות לתחייה. בכלל, לשירים רבים באלבום יש אווירה פסקולית, שקשורה בין היתר בשימוש המאסיבי בכלי מיתר, ולעיתים בתזמורת שלמה.

באופן מוזר, בעוד השיר שמתרחש בגיהינום גרם לי להתרכך ולהזדהות עם שדים ורוחות שטניות, דווקא השיר שמתרחש בגן-עדן הצליח לערער ולעורר תחושות כעס. ככה זה בעולם של ספקטור – הגיהנום יכול להיות מקום של חמלה, וגן העדן יכול להיות מרחב מסוכן ומאיים. בקטע הטעון חברתית ופוליטית, "The Trapper And The Furrier" (הצייד והפרוון), מתוארות סיטואציות מטרידות ביותר, שמקבלות נופך אף יותר מטלטל כשהן מתוארות מפיה של אמא טרייה:

"The trapper and the furrier went walking through paradise
And all the animals lay clawless and toothless before them
And all the mothers stepped away from their babies
"Leaving them open and easy to handle

בשיר הזה, שיותר מכל שירי האלבום הכי מייצג את "ספקטור של פעם", קולה מוכיח שוב את יכולתו לבטא מנעד רגשות באמצעות ניואנסים קטנטנים וכמעט בלתי מורגשים. תשמעו איך שבסוף כל פזמון היא זועקת בצורה טיפה שונה את אותן המילים: "More, More, More, More!" – פעם בשֶבר, פעם בזעם, פעם בייאוש, פעם במחאה. ואולי אני רק מדמיין את זה.

"Sellers Of Flowers" הדרמטי, משלב מאפיינים של לחנים קלאסיים ונעימות רוסיות (שני אלמנטים שחוזרים פעמים רבות ביצירתה של ספקטור), יחד עם עיבוד תזמורתי מרחף שיוצר מעין אגדת חורף קסומה ומסתורית. כשאני מאזין לקטע הזה, מיד עולות לי קונוטציות לסרטים כמו "המספריים של אדוארד" או "הסיוט שלפני חג המולד". אווירה פסקולית, כבר אמרתי?

עיבוד הפסנתר המהדהד והמרוחק של "Obsolete" תואם את הטקסט, ומצליח להיות מלנכולי וקיטשי בו זמנית – כמו משהו שריצ'ארד קליידרמן היה מלחין אם הוא היה נופל לדיכאון קליני. ואם אנחנו כבר ברפרנסים, אז הלחן היפהפה של הקטע השמיני באלבום, "Tornadoland", היה יכול בקלות להיכתב ע"י פול מקרטני. גם כאן, ספקטור מדגימה את האירוניה העוקצנית המזוהה עִמה, כשהיא שרה על רקע מלודיה חמודה וקלילה את המילים הקשות, הכמעט לעגניות: "It’s everybody's moment, except yours".

הקטע הכי פ'אנקי וכיפי באלבום הוא ללא ספק "$Small Bill", שבו ספקטור משחקת על הגבול שבין שירה לבין ראפ, דבר שהתנסתה בו גם באלבומיה הראשונים. תכלס, האלבום כולו שווה גם אם רק בשביל לשמוע את ספקטור הוגה בדרכה המגושמת ושובת הלב את צמד המילים "קוקה-קולה":

אז אחרי הקדמה כל-כך נגטיבית, בסופו של דבר דווקא מצאתי לא מעט יופי באלבום הזה. מוזר מה שאהבה עושה לבן אדם.

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar
    אלדדד 2 שנים

    ירון, אתה אשף של מילים

  • DISQUS: 0