אפל יותר: אלקנה כהן ושי גולן על האלבום האחרון של לאונרד כהן

הבנו שהוא כותב על מוות, לא קלטנו כמה המוות קרוב וודאי. הנחנו שאדם בן 82, שלא כל חייו ניהל אורח חיים בריא במיוחד, לא יהיה כאן לנצח, ובכל זאת קיבלנו את הנוכחות שלו איתנו כמובנת מאליה. לפני שנתיים התפעלנו מהעובדה שהוא בכלל הוציא אלבום חדש (ואחריו שני אלבומי הופעה), ועכשיו אנחנו בהלם מהעובדה שהאלבום הזה הוא מכתב הפרידה שלו מאיתנו, ושהפזמון "יתגדל ויתקדש שמיה רבה, הנני הנני", הוא לא רק מילים ריקות.

dakeerphoto

שי:
למרות הרמזים המטרימים באלבום הזה ולמרות שהאזנתי לו די הרבה בשבועיים בערך שהיו בין יציאת האלבום לבין העזיבה של לאונרד כהן, המוות שלו תפס אותי לגמרי בהפתעה, ובאמת הכניס אותי לאבל. עם זאת, אני שמח על ההזדמנות שהייתה לו ולנו כקהל להתוודע מחדש למוזיקאי והאמן האדיר הזה, גם בתקופה המאוחרת הזו של חייו, למרות שזה קרה בנסיבות לא הכי משמחות.
אולי שווה לתת פה תקציר הפרקים הקודמים:
בתחילת 2008, כהן מצא את עצמו כמעט ללא חסכונות. המיליונים שהיו אמורים להיות לו נגנבו ממנו. המאבק המשפטי שניהל בעקבות זה מול המנהלת האישית שלו שהייתה אחראית לגניבה נפסק לטובתו, אבל למנהלת לא הייתה כוונה לשלם את הכסף. וכך, כמעט בלית ברירה הוא פצח במסע הופעות, שרבים חשבו שיהיה שירת הברבור שלו. בסופו של דבר, זה היה הרבה יותר מזה.

אלקנה:
יש באמת משהו מיוחד בדרך שבה לאונרד כהן בחר לחיות את חייו כאיש זקן. הרבה מהשירים שלו באלבומים האחרונים (החל מ"Old Ideas" שיצא ב-2012) עוסקים בהכנות לסיום החיים, בסיכום של מה שעבר עליו עד עכשיו ובהשלמה עם כל מה שעומד לעבור. האלבום האחרון, "Popular Problems", הציג אותו כמורה זן זקן שמשתף את הפילוסופיה שלו בשלווה גדולה, ורק עם מי שבאמת מוכן להקשיב. באלבום הנוכחי, הוא הופך לרבי זקן, סוג של מקובל או אדמו"ר, שיושב על הכורסה ומדבר בלחש כזה שרק ההחסידים יכולים לשמוע אותו. בסינגל הראשון שיצא (הנושא את שם האלבום), כהן משתמש בביטוי התנ"כי והטעון "הנני"- ביטוי שנאמר על ידי אברהם אבינו לפני עקידת יצחק, ע"י יוסף לפני שהלך לפגוש את אחיו, ע"י ישעיהו הנביא ועוד. ומה"הנני" הזה, נגזרת המשמעות של כל האלבום המיוחד הזה.

שי:
כן, באופן מעניין לאונרד כהן חזר במלוא הכוח לשורשים היהודיים שלו באלבום הזה. המקהלה והחזן ששרים ברקע הם מבית הכנסת "שער השמיים" במונטריאול. שבמקרה או לא, זהו בית הכנסת שבו לאונרד כהן עלה לתורה. בכלל, המון יהדות יש בשיר הזה – מעבר ל"הנני" יש שורה בפזמון: "Magnified, sanctified, be thy holy name", שזה פשוט תרגום חופשי של"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא". אבל המשפט שתפס אותי הכי הרבה בשיר זה השם שלו. זה משפט מוזר קצת, מי רוצה את זה אפל יותר? ואת מה בדיוק הוא רוצה אפל יותר? בפעם הראשונה ששמעתי את השיר חשבתי שהוא מדבר אלינו, אל הקהל. שאולי זו אמירה על תרבות הרייטינג ועל שחיקת הרגש. אחרי התעמקות הבנתי שהוא מדבר אל אלוהים, תהיתי מה הכוונה שאלוהים רוצה את זה אפל יותר? אבל נראה לי שעכשיו הכוונה ברורה.

אלקנה:
בשנים האחרונות כהן "מרשה לעצמו" לנהל שיח די פתוח עם אלוהים, שבו הוא לא חושש גם להאשים אותו – אולי הוא אומר לו שאנחנו, בני האדם, מנסים להיות טובים, ורק "בגללו" העולם אפל יותר, קשה יותר? שאלה מעניינת.
אני רוצה להתייחס רגע לחלק פחות אפל באלבום הזה: "Travelling Light" – במין שילוב משונה בין כינור כלייזמרי לגיטרת פלמנקו, כהן נותן דין וחשבון על החיים שלו, אבל כזה שלא מתנצל: הגיע הזמן לסגור, אמנם עשיתי כמה טעויות, אבל לא הכל היה כל כך נורא. לפחות ידעתי לנגן בגיטרה (גם הביטוי שהוא משתמש בו "Mean Guitar" הוא חריג, סלנגי ולא תואם את המשלב הגבוה של כהן בד"כ (לי הוא הזכיר מיד את "Welcome To the Machine" של פינק פלויד, אבל אולי זה רק אני).
מוזיקלית, האלבום הזה ממשיך את הקו של הקודם: הפקה רזה מאוד, שקטה, וכהן לא ממש שר אלא יותר מדקלם ונותן למאזין "לנחש" את המלודיה בעצמו. מעניין אם זה רק מסימני הגיל, או שיש כאן אמירה אמנותית מעבר לזה?

שי:
דווקא מוזיקלית, האלבום הזה יותר מזכיר לי את "Old Ideas", האלבום הראשון שכהן הוציא מאז החזרה לבמה. העיבודים פה יותר עשירים מהאלבום הקודם, פחות אלקטרוניים. הביטוי "Travelling Light" מעניין בהקשר המורבידי שאופף את האלבום הזה. השיר הזה גרם לי לתהות אם הוא תכנן את טקס הלוויה שלו, עוד לפני שהודיעו שהוא נפטר. האם בשיר הזה הוא אומר שהוא מתכוון לצאת למסע האחרון הזה בלי הרבה משקל או משא, לא פיזי ולא רגשי? אם כן, יש בזה משהו מעודד.
ה"לה לה לה" שבתחילת השיר ממש הזכיר לי את ה"לה לה לה" של "Dance Me To The End Of Love", אתה חושב שזה מכוון?

עוד בעניין של שירים שמזכירים שירים אחרים, נחזור אחורה קצת לשיר השני – "Treaty".
יש קטע בשיר הזה שמבחינת הלחן נשמע כאילו כהן גנב מעצמו – הקטע שבו הוא שר "Ah, they're dancing in the street — it's Jubilee" ממש נשמע זהה בלחן ל"Ring the bells that still can ring" מהשיר "Anthem" (מתוך "The Future").

השיר עצמו מפוצץ באזכורים דתיים לכל מיני דתות, אני זיהיתי נצרות ויהדות, אבל יש מצב שיש פה גם בודהיזם. בכל מקרה ההתייחסות פה ליהדות היא אמביוולנטית, מה שלא מפתיע בהקשר של לאונרד כהן.  יש אזכור ל"Jubilee" – שנת היובל שבה משתחררים כל העבדים. יש אזכור ל-Treaty שאני מבין את זה כברית בין הבתרים. אבל כהן אומר שאין ברית כזאת, הלוואי שהייתה. מה גם שאם אנחנו בשנת היובל, אז אין עבדים, ולכן הפנייה פה לאלוהים לא באה ממקום נחות, אלא הוא פונה לאלוהים כשווה לו במעמד.

אלקנה:
אין ספק שלאונרד כהן שבילה שנים ארוכות במנזר בודהיסטי בלוס אנג'לס, הצליח להכניס בודהיזם, יהדות וגם נצרות לקלחת אחת קסומה ומרתקת. יש גם משפחתיות כאן – מי שהפיק את האלבום, הוא הבן שלו, אדם כהן. שבפעם הראשונה לוקח חלק בעבודה היצירתית של אביו.

שי:
עוד קטע שתפסתי באופן אחר לגמרי אחרי שנודע לי על מותו של לאונרד כהן זה הקטע שסוגר את האלבום, שהוא Reprise של Treaty. הקטע מתחיל בחטיבת מיתרים שמנגנת את הנעימה של Treaty באיטיות. פתאום זה נשמע לי כמו תזמורת לוויות, שמנגנת רקוויאם. ונראה שזה מאוד הולם את הסיטואציה. אבל אז פתאום קולו העמוק של לאונרד חוזר להדהד, כמו מעבר לקבר, או כמו הקטע הזה בסרט שאנשים נזכרים באותו אדם יקר שהם איבדו לא ישוב:

I wish there was a treaty we could sign
It's over now, the water and the wine
We were broken then but now we're borderline
And I wish there was a treaty, I wish there was a treaty between your love and mine

וזה שוב גורם לי להעריך את האמן הזה, שתמיד ידע לשלב בין היושר האמנותי שלו, לבין החיבה והאהבה לקהל. ארבעת המשפטים האלה בסוף האלבום הם מתנה, כמו שהאלבום עצמו הוא מתנה. אלבום שהוא הקליט תוך מאמץ פיזי לא פשוט לגילו ובסיוע מגוייס של הבן שלו, שהקים אולפן הקלטות בסלון של אביו. הכל בשביל להעניק לנו את מתנת הפרידה הזו, שהיא הייתה גם מתנה בשבילו. וכמו תחושת האינטימיות שהוא הצליח ליצור עם עשרות אלפי אנשים בקהל ברמת-גן, כך גם פה. זמר נודד אמיתי עד רגעיו האחרונים.

leonard_cohen_4_2013

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0