Homeריאיוןהולכים להופעה

נשות ה-DIY: ראיון עם עדי ברוניקי, חצי מהצמד דף צ'ונקי, לקראת פסטיבל גרזן

צילום: גוני ריסקין

צילום: גוני ריסקין

הסינגל הראשון של דף צ'ונקי, "Shirley" פרץ אל חיי לפני מספר חודשים וכבש אותי כמו סערה, ולפיכך כששמעתי שנקרתה בפני הזדמנות לראיין אותן לקראת פסטיבל גרזן, ברור שקפצתי על המציאה. ראשית כל, אציין שהפסטיבל, שזו שנתו הראשונה בסך הכל, מצטיין בכיוון מעניין במיוחד, שילוב של להקות כאסחיסטיות כמו Häxxan ואלקטרוניקה אלטרנטיבית כמו Red Axes, שהם למעשה היוזמים של הפססטיבל, שקרוי עלך שם הלייבל של הצמד, גרזן.
דף צ'ונקי, יחד עם הילה רוח שאותה אני גם מאוד אוהבת, מזריקות נגיעה של רוק נשי לתערובת, וזה משמח אותי שגם בפסטיבל כזה עם מוזיקה רועשת בכללי ניתן למצוא מוזיקאיות. השנה הזו, יותר מכל שנה אחרת בזיכרוני, מאופיינת בריבוי פסטיבלי "אינדי" למיניהם, והיא מוכיחה שגם בתוך התחום הצפוף של מוזיקת שוליים יש מספיק גיוון כדי לאפשר לפסטיבלים קטנים יותר להתקיים לצד אלה המוכרים כמו אינדינגב ויערות מנשה, במיוחד פסטיבלים המתמקדים בז'אנרים ספציפיים כמו טקטוניקס שמוקדש לאוונגארד ושוטקה שריכז הופעות בעלות אופי בלקני-צועני.

ונחזור לדף צ'ונקי: דיברתי עם עדי ברוניקי, חצי מהצמד והגיטריסטית. האלבום הראשון שלהן, Farsh, הוא אלבום מפתיע ומרענן, שנע בין גראג' /סרף רוק עצבני, פולק-פאנק עגמומי, שאפשר לשמוע בו בעיקר אנגלית, אבל גם מדי פעם עברית ולטבית. עוד יותר מפתיע לגלות שמדובר בשתי צעירות שהיו בנות 18 כשהקליטו אותו, ושהדבר נעשה ללא ליווי מקצועי. זה פשוט אלבום שתופס בגרון ולא מרפה, ולאורך 30 ומשהו הדקות שבו אין נפילת מתח אחת, כמו האלבומים הראשונים של הפיקסיז או האלבום הראשון של פי ג'יי הארווי, Dry.

אתן מגיעות לפסטיבל גרזן אחרי שאתן סוגרות שנה מאז שהתחלתן להופיע, כולל הופעה באינדינגב. למרות שטכנית שנה זה לא הרבה זמן, מה בכל זאת אפשר להגיד בתור סיכום של תקופה?
"קודם כל, השנה הייתה מעל ומעבר לציפיות שלנו. גילינו הרבה דברים מדהימים שלא ידענו בכלל שהיו קיימים בארץ, סצנות של מוזיקה. הרגשנו, שגם מבלי לשנות את עצמנו, אנחנו מצליחות לחבר כל מיני קצוות שונות של אנשים. באים להופעות שלנו גם מהסצנה של האינדי, של רדיו הקצה וגם מהאנדרגראונד כמו "בצימר". גם הרגשנו שיש גיוס מאוד נרחב בתמיכה בלהקות של בנות, בפלטפורמות כמו התוכנית Riot! של ניצו פינקו, בקטע של אנטי שובניזם. מרגש שאנשים ממש חיכו לזה, זה ממש לא מה שאנחנו תיכננו, כי אנחנו לא בדיוק נופלות לקטגוריה של להקת ריוט גירלז. לי אישית היה מאוד קשה להתחבר בהתחלה לריוט גירלז כי זה ז'אנר שעוסק בנשיות, צריך לבוא מנקודה של זהות נשית בנויה, ואני עדיין עובדת על זה".

איך אתן חושבות שאנשים בישראל ניגשים אל המוזיקה שלכן, כשהיא לא בדיוק נשמעת כמו שום דבר שמישהו עושה פה – שילוב של כל מיני ז'אנרים שלכאורה לא מתחברים אחד עם השני?
"אני חושבת שבגלל זה קיבלנו הרבה תשומת לב, על זה שאנחנו "רוקדות על כל החתונות". לרוב זה מתבטא כשבאים לתאר אותנו משתמשים בז'אנרים הלא נכונים. שמעתי שמדברים על זה גם באופן שלילי, אבל לרוב לא".

מהי חלוקת התפקידים שלכן במהלך כתיבת השירים?
"בעיקרון אני כותבת את המילים ומלחינה על הגיטרה, ואז אני לוקחת את זה לתמי (קמינסקי) והיא מכניסה שינויים. זה יכול להיות לאו דווקא במוזיקה אלא בגישה, אנחנו מנגנות ביחד ותוך כדי עושות דברים, מנסות כיוונים. עבדנו ללא מפיק, הקלטנו עם ידיד שלנו טים אצ'ילוב באולפן Gemstudio, אבל אין מפיק מוזיקלי, הכל היה DIY".

כמה זמן אתן מנגנות? איך ההורים שלכן קיבלו את ההחלטה להקים להקה?
"אני מנגנת בגיטרה מגיל 11, קצת לפני שהגעתי לארץ, כשעוד חייתי ברינו, נוואדה, אבא שלי הביא לי גיטרה ליום הולדת. תמי התחילה לפני שנה לנגן בתופים, למדנו לבד, לא משהו מסודר.
ההורים של תמי לגמרי תומכים, הם שמחים וגאים בה, אבא שלה גם מנגן, זה אפילו קצת מצחיק. זה מדהים בעיני. להורים שלי היה בהתחלה קצת קשה. אמא שלי היתה מורה לפסנתר, היא מעריכה מוזיקה, אבל סוג המוזיקה שלנו נראה לה קצת פרובוקטיבי. אני מאמינה שעם ההצלחה שלנו הם רואים שזה לא סתם".

השירים שלכן מדברים על חו"ל כעל מקום מפלט – גרין קארד לאמריקה, אני אברח לאוקראינה. זה משהו מחושי או יותר הרגשה? עכשיו שאמריקאים לא כל כך מתלהבים מזרים, יש בכלל לאן לברוח?
"שתינו מאוד מהגרות בוויב שלנו. אני הגעתי מאמריקה, תמי מרוסיה".

אז זה מוביל אותי לשאלה הבאה, שקיבלתי השראה אליה מהמיקס שעשיתן ל"רעש", יש שם שירים לא ממש מוכרים, באמת הבאתן אוסף אקלקטי ומעניין, שזה אולי בא ממה שציינת, מזה שאתן קצת אאוטסיידריות. אז שמחתי למצוא שם טראק שכן הכרתי מהפיקסיז, כי זה גם משהו שהקשבתי אליו הרבה בתיכון, הפיקסיז התחילו עם סאונד דומה לשלכן, מאוד לאו פיי ומיידי, אבל ככל שהם התמקצעו זה הלך ונהיה יותר מופק וחלק. אתן מתכוונות לשמור על הסאונד הזה או שבעתיד תנצלו גישה לאמצעים הפקתיים יותר מורכבים?
"לא, אנחנו לא מתכוונות לשנות את הסאונד שלנו, כי אנחנו הכי נהנות "ללכוד" את איך שאנחנו נשמעות כשאנחנו מנגנות סתם ככה להנאתנו, בבית או בחדר החזרות. זאת לא אסתטיקה כזאת שמופקת הרבה. אני חושבת שהפיקסיז זאת דוגמא טובה, כי הם איבדו משהו כשהם עברו לסאונד שונה, אני מאוד אוהבת להקות עם סאונד של גראג' ופאנק, ואנחנו רוצות לשמור על הסאונד הזה. חשוב לנו שזה ישדר שזה מה שזה מייצג, זה צריך לשמור על אותנטיות".

אז חלק ממה שדיברת על קהילה תומכת, על להכיר מוזיקה פחות מוכרת, הנושא של האינטרנט מאוד רלוונטי לזה. בתור מי שגדלה בדור שמחובר מגיל צעיר, את חושבת שזה מקל עליכן, לעומת נגיד נשים בדור שלי, שאז כשהתחיל קצת רוק נשי זה התמסמס קצת כי לא הייתה קהילה?
"חד משמעית כן. לפני זה, בגילאי 12-13 אני זוכרת, לא היתה את הרומנטיקה של "בא אח גדול והכיר לי את המוזיקה שהוא אוהב". זה היה הכי לא רומנטי, לשבת מול המסך ולשוטט בויקפדיה ולחפש שם מידע על להקות. בהקשר של האינטרנט נפתחו פורומים יותר דמוקרטיים, בהשוואה נגיד לאתרים של ביקורות מוזיקה שם יש חשיבות לטרנדים ולהייפ, מקומות שבהם כל אחד יכול להגיד את דעתו ואנשים ממקומות נידחים יכולים לקבל במה ולהתחבר לקהילה של אנשים עם אותו טעם שלהם. גם אני, שגדלתי במקום כמו רחובות, שזה לא כמו דימונה אבל עדיין קצת מנותק מהסצנה של תל אביב, לקח עד גיל 17 לגלות את תל אביב, עד אז האינטרנט היה מקום בו מצאתי אנשים שאוהבים את מה שאני אוהבת ושם יכולתי לחלוק את התרגשות שלי מזה".

כאמור, תוכלו לתפוס בהופעה את דף צ'ונקי ועוד הרבה להקות שוות בפסטיבל גרזן בחאן נחל הערבה בנגב, בסופ"ש הזה ה-19-18 בנובמבר.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0