תודה מר כהן: חברי הצוות של קולומבוס נפרדים מלאונרד כהן

כמו בכל מקום, גם על הספינה של קולומבוס הידיעה על מותו של לאונרד כהן הכתה גלים.
חברי הצוות כותבים על החיבור שלהם לאיש והאגדה…

עומר אסייס

אתחיל בוידוי. אף פעם לא נמנתי על מעריציו השרופים של כהן. אפילו לא על קהל שומעיו האדוקים. אך הוא, למרות העובדה שמעולם לא היה בראש הפלייליסט שלי, הצליח למצוא את דרכו בסבלנות כמעט לכל חלק בחיי. זה התחיל בבית, בו כהן התנגן לא מעט. המשיך אחר כך לתקופת התיכון, בה סרט עוד היה עולה 10 שקלים ואני הייתי פוקד קבוע את הקולנוע. המוזיקה של כהן היתה שם ללוות כמה רגעים שעד היום חקוקים אצלי. המכונן שבהם הוא סצינת הסיום הבלתי נשכחת של החיים על פי אגפא, שעד היום לא מצאתי רגע קולנועי שהשאיר עלי כזה חותם. אחר כך הקנדי החביב המשיך לצוץ סביבי גם בצבא, כאשר לא פעם הייתי פוגש מעריץ שרוף שלו שלא מבין איך אני לא חולק את אותה ההתלהבות. יותר מאוחר, נכנס לדירה שלי פטיפון ואיתו ערמות של תקליטים מחברים שלא צריכים אותם יותר. כמעט בכל ערימה היה לפחות תקליט אחד של כהן. כמעט תמיד הוא היה בהוצאה ישראלית ושחוק עד עפר, סימן לפופולריות שלו אצל אחרים מסביבי, אך ניצוצות ההתלהבות ביני לבינו עדיין לא עפו. עד היום, כהן אינו בפליילסט הקבוע שלי. אך למרות זאת, הוא כמעט תמיד בפלייליסט של כל הסובבים אותי. למרות זאת, השירים שלו נכנסו לחיי באוסמוזה איטית, כמעט נצחית מבחינת ההרגשה שלי. תוך כדי כך שמבלי לדעת, נפלתי גם אני בקסם שלו. לא אסימון שנופל ולא אור שנגלה. פשוט מוזיקה טובה ומילים מדויקות ביכולת שלהן לתאר את החיים שנכנסו לתודעה שלי לאט ובסבלנות. כהן נפטר כשהוא עדיין בשיא. לא הכי מהיר, לא הכי שמח, אולי גם לא הכי בריא. אבל אם להמשיך לעשות את מה שאתה אוהב ולהוציא מוזיקה בגיל 82 היא לא שיא אז אני לא יודע מה כן. במידה מסוימת גם המוות שלו היה אותו תהליך שהמוזיקה שלו עברה אצלי. לא פיצוצים או זיקוקים, לא רכבת הרים. פשוט מהלך איטי ובמידה מסוימת נכון של חיים שהיו מלאים עד הרגע האחרון. וזה בשבילי, כמו כהן, דבר לא טריוויאלי בכלל. לילה טוב ענק.

שחר רודריג

בדומה לדייויד בואי שהלך מעמנו השנה, גם לאונרד כהן התברג לתוך רשימת ההשמעה הפרטית שלי בעקבות סרט. Take this Waltz מ-2011 הקרוי על שם שיר של לאונרד כהן, הוא סרט שדן בנושא הלעוס למדי שניתן לקרוא לו בגידה. אבל דווקא בסרט הזה המונח המאוד חד-צדדי ושלילי הזה, "בגידה", מקבל גם משמעויות אחרות: התחלה חדשה, ההתיישנות הבלתי-נמנעת של כל זוגיות באשר היא, חרטה ועוד. השיר של כהן, Take this Waltz, מלווה סצינה רוויית תשוקה במהלך הסרט ואכן יש בו מכל הטעמים כדי ללוות אותה: הקול הנמוך והמורבידי, המילים הקשות לצד הרכות, קצב הוואלס הרומנטי, השמחה שבשירת ה-"לה לה לה" לצד קריאות הקינה – "איי איי איי".

הסרט צולם בלואיסבורג שבקנדה ואמנים קנדיים נוספים תרמו מקולם לפס-הקול. כששרה פולי, יוצרת הסרט, נשאלה לגבי המחווה לכהן היא ציינה כי השיר פשוט התנגן לה בראש וליווה את תהליך יצירת הסרט כולו. אני מאמינה שגם אם מדובר בבחירה שנשמעת יחסית שרירותית, השיר תואם באופן מושלם את מנעד הרגשות שפולי כיוונה אליו, את המורכבות שבסיפור וחוויה אנושית, וכן – גם בשיריו של כהן.

לפני שאסגיר ספוילרים, אגיד ששווה מאוד לצפות ב-Take this Waltz – אולי ימצא את דרכו לרשימת הטופ-5 שלכם כפי שמצא את דרכו לשלי.

ירון ברוידא

לפני שנים, מתישהו בתחילת שנות העשרים שלי, באחד משיטוטיי חסרי המטרה בחנות הספרים, אותת אליי הספר הזה מתוך המדף הצפוף. משהו בעטיפה האפרפרה וחסרת החן, ובכותרת הפשוטה עד כאב: "לאונרד כהן – השירים", מיגנט אותי אליו ודחק בי לפתוח ולקרוא בו. עיניי נחתו על פתיחת אחד השירים הראשונים בספר: "לאופן שבו רצחת את משפחתך / אין כל חשיבות בעיניי / כשהפה שלך עובר על פני גופי". כמובן שהייתי חייב לרכוש אותו מיד.

גם לפני כן הכרתי והוקרתי את שיריו של כהן, אך עד אותו יום מעולם לא התעמקתי עד כדי כך במילותיו. התרגום הרגיש של קובי מידן, שהצליח לשמור על המקצב והמשקל של הטקסטים המקוריים (קל להבחין בכך כשקוראים את השירים שהולחנו), חשף בפניי עוד רבדים של עומק ויופי בשירה המופלאה של לאונרד כהן. מאז, הספר הזה שוכן באופן קבע לצד מיטתי, מוכן לשליפה במצב חירום, כמו מטף כיבוי אש לנפש.

אתמול, בעודי יושב על מרפסת בית הוריי ומאזין בדכדוך לשירי לאונרד כהן (שהשתלבו בהרמוניה מושלמת עם רחש העלים על עץ הפומלה), אבי חלף לידי וזרק באגביות: "אתה יודע שהוא הופיע מולי כשהייתי חייל בשארם א שייח' ב-73". לא היה לי מושג. שאלתי אותו איך הוא אף פעם לא סיפר לי את זה? "לא יודע", הוא ענה בקריצה, "אף פעם לא שאלת". הוא נזכר כיצד שכב שם על האדמה בין עשרות חיילים תשושים, ראשו שעון על ידו, ומולו עומד כהן ושר ברפטטיביות: Lover Lover Lover Lover Lover Lover Lover – אותו שיר אלמותי שכתב בין ההופעות ההן במהלך מלחמת יום כיפור, כאשר בכל הופעה שיפר אותו קצת, במעין "ניסוי כלים" מול החיילים.

יש משהו כל כך "לאונרד כהני" בצורך לזעוק את המילה "Lover" ולחזור עליה אינספור פעמים דווקא שם, באזור המלחמה האכזר – כאילו טמון בשירה כוח מאגי שיכול להנכיח את האהבה, לנטוע אותה באדמה המדממת, להדהד אותה לאורך המדבר אפוף עשן הקרבות, להחדיר טיפה של אור בלב המאפליה. השיר, כמו שירים רבים אחרים של כהן, הוא דיאלוג כואב של אדם יהודי עם אלוהיו, אך אפשר למצוא בו גם אלמנטים של "שיר מוטיבציה", שכמו נכתב במיוחד לחיילים האבודים שמולם הופיע:

"And may the spirit of this song
May it rise up pure and free
May it be a shield for you
"A shield against the enemy

באופן סימבולי, התחינה הזו שהגיעה היישר מגיא ההריגה, מתחברת בחוט בלתי נראה אל שיחתו האחרונה של הכהן הזקן עם אלוהים – הפעם הרבה יותר מפוכחת וכאובה, אך גם מלאת השלמה – מתוך השיר You Want It Darker (בתרגום חופשי וחובבני שלי, אני לא מתיימר להיות קובי מידן):

"אם אתה הדילר, אני מחוץ למשחק
אם אתה המרפא, אני שבור ומנותק
אם לך התהילה, לי ודאי הבושה
אתה רוצה את זה כהה יותר
אנו הורגים את הלהבה.

הנני, הנני
אני מוכן, אלוהיי"

אלקנה כהן

קשה לי לכתוב על רגע שלאונרד כהן נגע בי, כי קשה לי להיזכר ברגע שהוא לא נגע בי, מאז הפעם הראשונה ששמעתי את Suzanne לפני עשרים שנה: כל שיר שרציתי לכתוב עליו, הזכיר לי שיר אחר, מרגש לא פחות וטוב לא פחות, ורלוונטי לא פחות. החלטתי לכתוב דווקא על הרגעים הפחות מובנים מאליהם, הפחות "מוצלחים". על העובדה שהאלבום “Various Positions”, שכולל את "הללויה", אפילו לא הופץ בארצות הברית, על האלבום הנורא שהפיק לו פיל ספקטור ואפילו הדואט עם דילן לא הצליח להציל אותו, על המנהלת האישית שלו שגנבה ממנו את כל כספו, והכריחה אותו לצאת למסע הופעות עולמי בגיל 74. ברגעים האלו, האנושיים, החלשים, השבריריים, היה לאונרד כהן במיטבו.

ב-1970 הוזמן כהן להופיע בפסטיבל האי וויט – מופע כמעט סוגר. הפסטיבל היה כאוס מוחלט: למעלה מחצי מיליון הגיעו לאתר שתוכנן להכיל 100,000 איש. הם סרבו לשלם בעד כרטיסים, הם הציתו אוהלים ומכוניות, המשטרה היתה מוכנה להיכנס בכוח. לאונרד כהן עלה לבמה עם הלהקה הקטנה שלו. לא מגולח, מסומם, כמעט חסר אנרגיה. הוא פתח את ההופעה במילים אלו: "כשהייתי ילד אבא שלי לקח אותי לקרקס, ואני לא כל כך אהבתי את הקרקס, אבל היה שם רגע שאני לא אשכח: האיש עלה לבמה וביקש מכל אחד בקהל להדליק גפרור, כדי שיראה היכן הם עומדים. אני מבקש מכל אחד מכם להדליק גפרור. אני רוצה לראות אתכם". הקהל נרגע.
(ההופעה כולה יצאה על דיסק לפני מספר שנים).

ציפי פישר

בחיי שלא חשבתי שזה יכה בי כל כך חזק. אחרי הכל, אין אף אלבום של לאונרד כהן ברשותי, עקבתי אחרי העשור האחרון של יצירתו בחצי אוזן ואני לא מתמצאת בחלק גדול של הדיסקוגרפיה שלו.

אבל מצד שני, גדלתי בבית שבו ללאונרד כהן היה מקום של כבוד. בעוד שלהוריי אין סוג של מוזיקה שאחד אוהב והשניה ממש לא סובלת או להפך, יש בינם הסכמה מוחלטת לגבי לאונרד כהן: שניהם אוהבים אותו, ממש. קסטה של "בסט אוף" משלהי שנות ה-70 הייתה מנוגנת תדירות, ואני מכירה את כל הלהיטים שלו מהתקופה המוקדמת היטב. האמת היא, שבתור ילדה לפעמים המוזיקה שלו הייתה מתישה אותי: היא מונוטונית מדי, כבדה מדי. עד היום אני יכולה לצרוך אותו רק במנות קטנות.

לאונרד כהן הוא חלק כל כך גדול מהרקע של הילדות שלי, שלקח לי זמן ללמוד להעריך אותו כראוי, כי בהרבה מובנים לקחתי אותו כמובן מאליו, כמו שכתבתי בשעתו על בוב דילן. הפעם הראשונה שהתחלתי לשנות את דעתי הייתה כשניתחנו את השיר שלו, Who By Fire בכיתה. זאת הייתה אחת הפעמים הנדירות שתרבות פופולרית נידונה ברצינות בבית הספר הדתי שלי, ואני משערת שהזיקה של כהן ליהדות אפשרה לשים חותמת הכשר על שיריו, תוך התעלמות חיננית מכל מה שלא התאים בתכנים שלו. לאורך הזמן, כשלמדתי עד כמה הוא השפיע על המוזיקאים האהובים עלי, במיוחד ניק קייב (כתבתי פה על קאבר שלו ל-Avalanche), למדתי להעריך את לאונרד כהן דרך עיניים של מעריצים אחרים. במיוחד תרם לדבר הזה הסרט הדוקומנטרי עליו I'm Your Man, בו מאוד אהבתי את הראיונות שהוא נתן. ולפני מספר שנים, דרכנו שוב הצטלבו, אם כי לא בידיעתו של מר כהן. עבדתי במשך כשנה בעמותה הייתה קשורה לקרן שהוקמה מרווחי הופעתו בישראל ב-2009, וכיוון שערכתי פה ושם את סרט התדמית של הקרן, יצא לי לשמוע בערך מיליון פעמים את "הללויה" בביצוע שהיה בפסקול.

לפני כמה שבועות קראתי את ספר קהלת, בחול המועד של סוכות. כמה קווי דמיון אני מוצאת בין קהלת ללאונרד כהן – מלא סתירות, פילוסוף אבל עם קריצה, הדוניסט וסגפן, מסוגל לעבור מהפסימיזם הכי שחור לאמונה הכי יוקדת ברוח האדם. והמורכבות הזו הפכה אותו למוזיקאי הענק שהוא, גם בגלל איך שהוא הצליח לקחת את המגבלות שלו, כמישהו שלא התכוון אפילו להיות מוזיקאי, ולמצוא אלפי גוונים בטווח המצומצם בו הוא פעל. ובתור מישהי שגדלה עם רקע דתי ולפעמים מוצאת את עצמי מרגישה מסויגת כלפי הדת, לפעמים מחוברת אליה, הדרך שבה כהן העביר ביקורת נוקבת לצד שאיבה מהמקורות, מהאידיאל שצריך להיות מענטש, במין מעגליות שחזרה על עצמה לאורך חייו, היא משהו שמרגיש לי מאוד נכון. אין אף מוזיקאי עם רקע יהודי בסדר גודל שלו שהביע חיבור כה טבעי למסורת היהודית, אולי כי הוא גדל בקנדה, ולא בארה"ב, ולא חש את מכבש כור ההיתוך האמריקאי. אולי כי לא באמת היה אכפת לו מלהיות קול, כי הוא היה מבוגר יותר משאר המוזיקאים שהיו ממש רוק'נ'רול.

http://www.youtube.com/watch?v=AEzRXjg1rYE

ואולי אני לא צריכה אלבום של לאונרד כהן כמו שאני לא צריכה אלבום של פיוטי תפילה או של "הכבש השישה עשר". כי אלה שירים שכבר בתוך הדי. אן. איי המוזיקלי שלי, בין אם ארצה בהם או לא. ולכן אני מרגישה שבמותו, חלק מהילדות שלי מתה עימו, ואני חווה אובדן בצורה שלא חוויתי לפניה קודם השנה עם מותם של דיוויד בואי או פרינס. נותר רק לקוות שכהן לא יאבד את המעמד הרם שלו בזיכרון הקולקטיבי, בין אם זה של אוהבי המוזיקה, הישראלים שזוכרים איך הוא סיכן את עצמו למען החיילים ב-73', או היהודים שזכו לראות מילוני אנשים ברחבי העולם שרים את הפרשנות שלו לתפילות היהודיות.
ואני, בתור מישהי שמשתייכת לכל שלושת הציבורים האלה, מרכינה את ראשי לזכרו.

שי גולן

“התמונה צולמה במראה בחדר מלון במילאנו ע"י ג'ינו – לעיתים רחוקות אני נראה טוב כל-כך, או רע, תלוי בפוליטיקה שלכם".

במילים האלה לאונרד כהן מתאר את התמונה שבעטיפה של הדיסק הצהוב. מבחינתי הכל מתחיל בדיסק הצהוב, שירשתי / גנבתי מאחי הגדול. אלבום אוסף שיצא ב-1975, בהוצאות מסויימות הוא נקרא "The Best Of", בהוצאה שיש לי הוא נקרא "Greatest Hits" – ביטוי שלא כל כך מסתדר לי עם לאונרד כהן. אני תמיד קראתי לו הדיסק הצהוב, ותקופה ארוכה זה היה הדיסק שהייתי הולך איתו לישון. היופי באלבום הזה הוא שהוא נערך אישית ע"י לאונרד כהן. מכיוון שמדובר באלבום אוסף מאוד מוקדם, כל השירים שם באווירה די דומה, מינמליסטיים, כמעט תמיד רק לאונרד כהן והגיטרה שלו, והקול של לאונרד כהן נשמע כל כך צעיר, לא שהוא היה זמר מקהלות אי פעם, אבל פה הוא עדיין הרבה יותר שר ממדקלם.

הדיסק הזה ליווה אותי מתחילת הגילוי המוזיקלי שלי ועד היום, ובגלל זה עד היום כשאני אנסה לשלוף שיר של לאונרד כהן זה לא יהיה הללויה, או I'm your man. זה יהיה Suzanne, או Sisters Of Mercy, אולי אפילו הפרטיזן. יכול להיות שדווקא Who By Fire התפספס לי, כי זה השיר הלפני אחרון באלבום ובשלב הזה הייתי כבר נרדם. עוד שיר שכנראה יקפוץ לי לראש זה So Long, Marianne – שזה השיר הראשון של כהן שלמדתי לנגן. תמיד אהבתי לנגן את לאונרד כהן, כי קל לנגן אותו, וכיף לשיר אותו. עם הזמן הכרתי את השירים המוכרים האחרים שלו ויכול להיות שהייתי מסתפק בזה.

אבל אז קרה הנס, וליאונרד כהן הגיע לארץ ב-2009. ובשביל להתכונן להופעה מיד השגנו את ה-DVD של ההופעה בלונדון – ושם היו שירים אחרים שלא הכרתי, כמו In My Secret Life, Anthem, The Future. ואז הייתה ההופעה עצמה – איזו חוויה! איזו אינטימיות הבן אדם ידע ליצור עם קהל של עשרות אלפי אנשים באיצטדיון כדורגל. וכמו להוסיף לקסם שבאירוע, לאונרד – כהן, בירך את ברכת הכוהנים באמצע הימים הנוראים.

ההתעוררות המוזיקלית המחודשת של כהן השפיעה גם עליי, והמשכתי לעקוב ולהאזין כשהוציא את שלישיית האלבומים האחרונה והמוצלחת שלו. אפילו זכיתי לכתוב על אחד מהם – Popular Problems עם אלקנה. המוות שלו אתמול תפס אותנו באמצע הכתיבה על אלבומו האחרון שיצא לפני פחות מחודש וכמו שני הקודמים, לא איכזב.

תודה לך לאונרד, שהראית לנו שאין גבולות של גיל ליצירה, שאפשר להתחיל אחרי גיל שלושים, ואפשר להמשיך גם אחרי גיל שמונים. ובפראפרזה קלה, נראה לי שמצאת דרך להגיד לנו להתראות.