Homeקולומבוס

שיעור פסנתר שיצא מכלל שליטה

איך מצאה עצמה כתבת קולומבוס בשלוש בלילה עדה לפואטרי סלאם מוזיקלי בהתהוות על הנשיא הנבחר דונלד טראמפ. תום יוגב בלילה שלא ישכח עם יואל שמש וגל ויסברג.

הילרי קלינטון נושאת את הנאום העצוב של חייה ואני מייבבת מול CNN, ומגיעה בעיניים טרוטות בחצי שעה איחור לשיעור פסנתר אצל יואל. "גם ב-nine eleven היה לי שיעור פסנתר" אני מבשרת בעגמומיות. יואל יותר דרוך מעגום, יש לו בעיניים את המבט הזה של מוזיקאים, כשהגלגלים בתוך הראש שלהם מסתובבים אבל עוד לא לגמרי ברור לאיזה צד. "אולי אני אשמיע לך משהו?" בהקלטה בוואטסאפ יורה גל שטף של מילים, פואטרי-טראמפ. "גאון, איך הוא כבר הספיק?" יואל וגל עובדים ביחד על מעין פואטרי-סלאם מוזיקלי, האחד על הפלואו והשני על הפסנתר. השאיפה היא להצליח להוציא דברים אקטואליים, מעכשיו לעכשיו, אבל הנסיבות, תמיד יש נסיבות. הטקסט על טראמפ כבר מוכן, אבל גל נמצא בצפון מרחק 200 ק"מ מאתנו, וליואל יש חזרה על הבוקר בתל אביב ואז הופעה בערב. גל מציע את שבת, מה שאומר שזה לא הולך לקרות. אבל בראשים של יואל ושלי זה כבר קורה.

מעמיסים את הקלידים, מכשיר הקלטה ומברשת שיניים. לוקחים מהבית שלי את האוטו, מחשב, ומברשת שיניים. קצת לפני תשע אנחנו כבר על איילון בדרכנו למושב מנוף, אי שם באזור ה-200 ק"מ ממיקומנו הנוכחי. ווייז מפרגנת בכבישים פתוחים, גל דואג למצלמה ומלאי של בטריות, יואל מדבר עם ההיא מהישוב שיש לה מפתח למועדון, כדי שתשאיר אותו אצל מישהי אחרת, ונוכל לקחת אותו ממנה בזמן שהיא ישנה ולהחזיר אותו כשנסיים. אני נוהגת, ויואל צריך להיות נווט, דיג'יי ונערת מים, שלושה תפקידים שהוא נכשל לבצע. בפלייליסט – ההמנון האמריקאי, בשביל הסלאם, ושיר של לנה דל ריי בשביל ההופעה מחר. "זה יעלה לך בשיר של דודו אהרון" אני אומרת לו כשהכינורות של לנה בוקעים מהרמקולים. יואל, באקט מפתיע למורה לפסנתר, דווקא זורם. קולה ובייגלה – מזון של אלופים, וב-11 פי.אם. אנחנו חונים במנוף.

20161110_015017

גזיה וכבל מאריך
רבות כבר נכתב על הצורך של אמנים בימינו להצליח לבצע שלל תפקידים ומשימות מלבד האמנות עצמה. למשל, לתקן מצלמה שכל הזמן מתעקשת להפסיק את עצמה 30 שניות אחרי שהצילום מתחיל. או להצליח להוריד תמונות של טראמפ בהיעדר אינטרנט. להכין תה על גזיה באמצע החדר, כי הקומקום לא עובד וצריך תה בשביל לחמם את הגרון. או להשיג כבל מאריך בשתיים בלילה בדרכים מפוקפקות, כי הבית של ההורים נעול אחרי ששכחת לספר להם שאתה מגיע, והקלידים צריכים להיות טיפ-טיפה יותר רחוקים כדי להיות בדיוק בזווית של המנורה. המנורה, אגב, עומדת על מערום של 3 שולחנות בשביל להיות, ניחשתם נכון, בדיוק בזווית של הקלידים. אבל איכשהו בין כל הפרטים הטכניים הבלתי נגמרים, גל מבין מתי צריך לירות צרורות של מילים ומתי לעשות הפסקות דרמטיות, יואל מתחיל לעשות בהמנון האמריקאי כבשלו, וכל טייק יושב קצת יותר במקום ומשלהב את החדר. אני תוהה האם יגיע רגע שבו נרגיש שזה "זה", או שפשוט אחרי אינספור טייקים לוקחים את האחרון ומקווים לטוב.

מושב מנוף אחרי חצות, הרוח לא רוצה לנשוב… כבר כמעט שלוש לפנות בוקר ויש השכמה מוקדמת כדי להשיב את יואל בזמן לחזרה. גם לגל עוד יש חצי שעה נסיעה הביתה אחרי שנסיים. הטייקים האחרונים זרמו טוב אבל מישהו תמיד התבלבל מתישהו. "חברים תנסו להתעורר קצת" אני מציעה להם מעמדת הכבוד מאחורי המצלמה. יכול להיות שלפעמים עוזר כשיש מבט מבחוץ, כי יואל התחיל לקפוץ בחדר לשירת ההמנון, גל דקלם את השורות שנתקעו בפעם הקודמת – ותוך 5 דקות וטייק אחד הכל היה גמור. ובאשר לתהייתי המוקדמת – כשזה "זה", לגמרי מרגישים.

גל עלה על הטנדר לחצי שעה נסיעה בשלוש לפנות בוקר לכיוון ביתו. אני הלכתי לישון את שלוש השעות שנותרו עד הנהיגה חזרה לתל אביב. יואל עשה לילה לבן כדי לסנכרן את הסאונד והתמונה ולהוסיף כתוביות. מצאתי אותו בבוקר רכון על המחשב באותה הדריכות שבה הותרתי אותו שלוש שעות לפני כן. הגלגלים בראש שלו כבר הסתובבו כולם באותו הכיוון, למרות המחסור בשעות שינה. בדרך חזרה הוא שאל אותי אם אני באמת מאמינה שלאמנות יש כוח לחולל משהו בעולם הזה. אין לי תשובות גרנדיוזיות לספק. בתוך תנודות חברתיות שמתרחשות, אני מאמינה שלתרבות, ובטח למוזיקה, יש יכולת לסייע למטוטלת לנוע לכיוון הרצוי. האפקט של שיר טוב הוא חד ועמוק הרבה יותר מאפקט של טור דעה טוב, שישכח עם פרסום הטור הבא. ועל כן אם יש למישהו את היכולת להדהד החוצה מסרים ורעיונות בצורה של שיר, זו אחריות גדולה על הכתפיים. לא צריך להתחמק ממנה, או לחשוב שהיא לא נוגעת לנו, אלא פשוט לעשות כמיטב יכולתנו.

והנה התוצאה: Leave us, in your Mother – גל ויסברג ויואל שמש מברכים את הנשיא הנבחר, ד' טראמפ

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0