קוריוז: אי-שם ב-2014, עלה על במת ה-Ippodromo Capanelle ברומא בחור צעיר בשם דבנדרה בנהארט, שחימם אז את ניל יאנג וקרייזי הורס. אנשי ההגברה כנראה לא ציפו לסאונד כל-כך עתיר בסים וריוורב, ולאורך מרבית ההופעה הקהל צעק באיטלקית: "באסה! באסה!" וכיוון אגודלים לרצפה כדי לאותת לבנהארט עצמו שינמיך את עוצמת הבס. ובכן, אני שמחה לבשר לכם שבנהארט לא ויתר על הבסים גם ב-Ape in Pink Marble, למרות בקשת הקהל.
הדבר הראשון שתהיתי לגביו ב-Ape in Pink Marble הוא השם המסקרן של האלבום, ועטיפתו שמוסיפה מעטה "what the fuck?". אתחיל דווקא מהנקודה השניה – בנהארט הוא איש אשכולות שמעבר לעיסוקו כמוזיקאי אף כותב ומאייר ועבודותיו מוצגות במוזיאונים ברחבי העולם. אני חייבת להודות שאיוריו של בנהארט הם קצת מעבר ליכולת התפיסה האסתטית שלי, אולם דווקא במקרה הזה – העטיפה משקפת בצורה די מדויקת את כותרת האלבום: מצד אחד – האסוציאציה הראשונה שלי הייתה "האמן ומרגריטה", יצור מפחיד וגס, אולם מצד שני חוסר הצבעוניות של העטיפה הופכת אותה לילדותית וקלילה.
כשהאלבום מתחיל להתנגן – לא ילדותיות ולא פחד נמצאים במוזיקה, אלא רק תחושה נוגהּ. השיר הפותח את האלבום, Middle Names, הוא גם הסינגל הראשון שיצא ממנו, ואני חושבת שבמקרה הזה – בנהארט עשה בחירה מוצלחת מאוד. זה כיף לפתוח אלבום חדש ולגלות שהוא נפתח במוכר ובאהוב. אגב שמות אמצעיים, השם האמצעי של מר דבנדרה בנהארט הוא לא אחר מאשר אובי, על שם אובי וואן קנובי מסטאר וורז. כן כן.
גם Middle Names וגם מרבית השירים שמופיעים לאחר מכן כגון Good Time Charlie ו-Jon Lends a Hand הם שירים מאוד אסוציאטיביים מבחינת הליריקה שלהם – קיימות הרבה חזרות על משפטים או אפילו בתים שלמים וכמעט כל השירים באלבום נסובים סביב דמויות שכמו יצאו מספרים שונים לחלוטין: ג'ונת'ן יפה התואר, לינדה הבודדה ואפילו השד מארה אשר על-פי המיתולוגיה הבודהיסטית שלח את שלושת בנותיו לפתות את גאוטמה בודהה. כל אחת מהדמויות מלווה גם בפס-קול שונה לחלוטין העוטף את הסיפור שבנהארט מקריין לנו. כך לדוגמא Fancy Man ו-Fig in Leather מלווים בקצב מהיר יותר מיתר האלבום, בנגיעות דיסקו וקסילופונים המעשירים את חייהם העשירים כבר של האיש המהודר ולובש העור הללו שכמה שהם רחוקים אחד מהשני – תיאור דמותם דווקא מזכיר אחד את השני. ממש לפעמים הם תוהים לעצמם:
"Sometimes I get to think
Is this fancy thing?
Is this a fancy thought?
I'm pretty sure it's not"
Theme for a Taiwanese Woman in Lime Green הוא ללא ספק אחד השירים האהובים עליי באלבום הזה; כיף שבנהארט חוזר לבוסה-נובה ועושה מוזיקה שללא קונטקסט אולי הייתה מקוטלגת תחת מוזיקת עולם ולא תחת התגית הכוללנית משהו: "Alternative". רודריגו אמרנטה, עליו כתבנו לא מכבר תחת פינת "שירים שכדאי להכיר", מנגן באלבום ובנהארט מספר עליו שהוא זה שהביא את הנגיעה היפנית וספציפית את הנגינה בקוטו לאלבום. אמרנטה הברזילאי התוודע לקוטו מכיוון שבברזיל נמצאת קהילת הגולים היפנית הגדולה בעולם – כמיליון וחצי יפנים-ברזילאים. עם תום תקופת העבדוּת בברזיל, נדרש כח עבודה זול לחוות הקפה בסאו פאולו והיפנים שהחלו נודדים לברזיל (בייחוד בין שתי מלחמות העולם) סיפקו צורך זה. אולם יחד עם כח עבודה זול היפנים הביאו את השפה, הבודהיזם והשינטו וגם את המוזיקה שלהם. לא רק היפנים הביאו את מורשתם לברזיל – התרבות הברזילאית חזרה ונדדה ליפן ומוזיקת בוסה-נובה פופולרית מאוד ביפן בשל הסיבה הזו בדיוק.
בנהארט יודע לספר סיפור גם בלי הרבה מילים, בין אם זה באמצעות אלמנטים מוזיקליים שאינם שגורים בידי כל אמן מקליט – החל מכלים בלתי שגרתיים ועד לסגנונות מוזיקליים שונים: דיסקו ב-Fancy Man, כרומטיקה סבנטיזית ב-Mourner's Dance והסמבה והבוסה שהוא מרבה להשתמש בהם לא רק באלבום הזה. אבל הוא שולט גם בליריקה בצורה מיוחדת ששמורה לו, דוגמא לכך ניתן למצוא ב-Lucky.
“Some people want lots of people
Some people don't want none
Me, I don't want lots of people
Me, I don't want none
'Cause I'm so very, very lucky
That's why I'm lucky now
'Cause I'm so very lucky, baby”
האלבום נחתם ברצועה נהדרת ואינסטרומנטלית כמעט לחלוטין שנקראת Celebration. אני מפצירה בכם להאזין לאלבום ולחכות ממש עד הסוף – ולתזמן את זה כך שהאלבום יסתיים בשעת ערביים, במרפסת, עם כוס תה או יין או מה שעושה לכם את זה. מזג האויר הקריר כבר יבוא מעצמו.
COMMENTS