צילום: יעל אופנבך
"לב שבור זה לבני עשירים, אנחנו עסוקים מדי בלא למות – או לפחות בלהישאר בחיים" ("להישאר בחיים")
בגיטרות שקטות ומלודיות מדבקות, שלום גד מכוון ישר לבטן הרכה של כולנו – ופוגע. האלבום החדש שלו לוקח רעיונות ישראליים גדולים: צבא, עליה, תחושת הביחד, ומפרק אותם למרכיבים הבסיסיים, הקיומיים והיומיומיים שלהם, והם כואבים ומרגשים ונוגעים ללב ומשמחים ועצובים ואופטימיים.
לאלבום האחד עשר שלו, שלום גד בחר זווית חדשה: זו של העולה החדש. בהרבה מהשירים הזווית הזאת נוכחת במפורש, בשירים אחרים היא רק מסתכלת בפליאה מסוימת על מה שאנחנו כבר התרגלנו לקבל כמובן מאליו. העולה החדש של גד הגיע בעשורים האחרונים, מבריה"מ לשעבר (כמו "העכבר שעלה מרוסיה בתוך פסנתר כנף") או ממקומות אחרים, והזרות שלו לא נעלמת אחרי שנתיים, למרות שדי מהר הוא כבר מצליח להבין מה הולך פה: "הוא מדבר או מגמגם על המתים והחיים, אתה שנתיים באולפן ולא למדת אף מילה, אבל אתה בכל זאת מבין את רוח הדברים." ("רוח הדברים"). הוא מאתגר את מה שה"וותיקים" מנסים לספר לעצמם על עצמם: "אבל אז הגיעו גם כן כל אלה, עם שקרים שלא אנחנו המצאנו, והשקרים שלהם יפים משלנו ורק התחלנו עם ההרגלים הטובים, לרוץ כל יום אל האופק, לקטוף מהפירות המתוקים." ("העליה השביעית"). העולה הזה לא שוכח מאיפה הוא בא: "לא לרוץ לרחוב, לא לצאת אל האור, לא לפגוש את אנשי הקיץ, לא לשמוע עצות, לא לזוז מהחור – הגלות מתחילה בבית." ("העכבר שעלה מרוסיה בתוך פסנתר כנף"), והוא יודע טוב מאוד שאחרי הכל, "להיות עולה חדש זה לכל החיים".
הזרות הזאת מאפשרת לשלום גד לראות את הסיפור הישן שלנו באור חדש: "פיסת אוויר קטנה" שואל שאלות על כל רגע מההיסטוריה הישראלית הקשה, הוא מציע "במקום לשחוט פרות קדושות, בואו נשחרר אותן לשדות", וגם לעצמו הוא מציע "תזרוק את הניירת עמוק לפח, תמכור את הגיטרה ותקנה אקדח".
כל הרעיונות הלא פשוטים האלו עטופים בלחנים מלודיים מאוד ואקורדים די פשוטים של גיטרה שנותנים המון מקום לקול העמוק והמיוחד של שלום גד, ויוצרים יחד את מה שבעיני הוא האלבום הכי מוצלח שלו – או לפחות הכי נגיש. עם מנעד שנע בין הרכות הרומנטית של "הספר שנפל מהשמיים" אל הדחיסות הרוקית של "רק עוד קסם אחד", זה אלבום מגוון, מאתגר ונעים לאוזן בעת ובעונה אחת.
ובאמת, המילים של שלום גד, המלודיות שלו והבס המדויקת שלו ("להישאר בחיים" הוא דוגמה מצוינת) צריכות להגיע לכמה שיותר אוזניים. מעטים האמנים שמצליחים לומר כל כך הרבה במילים כל כך מדודות ומחושבות, וגד ממשיך להביא את בשורת השוליים, הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, את העולים והמהגרים, ואת רוח "תלמי אליהו" אל המאזינים בתל אביב, בירושלים ובקרית שמונה אל כביש מספר אחד, ומה שמסביבו.
COMMENTS