Homeריאיוןבכורה בקולומבוס

בין שני קצוות: ראיון עם רחל ירון לכבוד צאת אלבום הבכורה שלה + סטרים בכורה

צילום: נועה אקרמן

צילום: נועה אקרמן

אחת ההנאות שיש לי כמישהי שמבקרת מוזיקה היא כשאני מצליחה "לנבא" כשמוזיקאי/ת חדש/ה מגיע/ה לסצנה שאכן מדובר במישהו ששווה לעקוב אחריו. לא יכול להיות שזה רק אני שאוהבת להגיד "אמרתי לכם", נכון? אז יש לי את העונג להגיד לכם, שהמלים שכתבתי במאי האחרון על הסינגל "אין יציאה" שלדהלן: "אני ממש מחכה לאלבום הבכורה של ירון, בת 21 אבל כבר נשמעת צלולה וייחודית, כדי לראות איך היא תשלב את הרועש והפרוע עם העדין והשקט", התבררו כמוצדקות ביותר. אלבומה החדש של ירון, שיצא השבוע, הוא כל מה שחיכיתי לו. יש בו כאסח, יש בו רגעים קטנים ומתוקים, יש בו רוח נעורים חסרת מנוח לצד בגרות ורגישות מפתיעים. יש עדיין כמה דברים שיכולים לטעמי להתכוונן קצת יותר טוב, אבל זה ממש בקטנה. השימוש שלי אז במילים "הבטחה גדולה" כיום נראות לא מוגזמות בכלל.

האלבום נפתח ב"עיניים" הרגוע יחסית, ונסגר עם "אין יציאה" הרוקיסטי, ובין שני הקצוות האלה ירון מתמרנת במהימנות. "עיניים", עם העיבוד הכלי של המיתרים שלו והמילים שמדברות על התרחשות פנימית של מצב רגשי מורכב, מתכתב עם סינגר סינגרייטריות ישראליות כמו רונה קינן או סיוון שביט, בעוד ש"אין יציאה" מזכיר לי רוקריות יותר קשוחות כמו "המכשפות" והילה רוח (ששתינו, כך התברר בשיחה, מעריכות נורא). אם אכליל בצורה גסה ממש, אגיד שרוב יוצרות הרוק בארץ בוחרות באפשרות אחת מן השניים ולא בשנייה, כלומר ליצור מוזיקה שקטה ואינטימית ולא רועשת ומוחצנת או ההפך, כך שמבחינתי זו הפתעה נעימה למצוא מישהי שמעוניינת לעשות מוזיקה בשני הכיוונים יחדיו, ולהישמע טוב בשניהם.

[bandcamp width=350 height=786 album=3836850565 size=large bgcol=ffffff linkcol=0687f5]

במהלך הריאיון אתה, ירון הצליחה להאיר זרקור על התהליך שהביא אותה להוציא אלבום בכורה כבר בגיל 21, על הרקע של חלק מהשירים ועל המקורות של האלבום.
השאלה הראשונה ששאלתי, הייתה כמובן איך זה לעבוד עם עמית ארז, שהפיק את האלבום. בתור מי שצפתה בצמיחה של ארז משם שמוכר ליודעי דבר ליוצר בינלאומי מצליח, כמובן שסיקרן אותי איך נוצר הקשר ביניהם.
"בעיקרון, את המוזיקה שלו אני מכירה כבר מגיל 14. נתקלתי באלבום שלו במקרה בחנות דיסקים מבלי לדעת מי זה בכלל, ומהרגע ששמעתי די התאהבתי בכל הדברים שהוא עשה ועדיין עושה. לפני כשנתיים בערך הוא פרסם שהוא מחפש תלמידים לגיטרה חדשים, אז אמרתי שאני חייבת להכיר את הבנאדם מקרוב, ועל הדרך לנסות ללמוד ממנו דברים חדשים ולפתוח את הראש. התחלתי ללמוד אצלו גיטרה, ובאיזשהו שלב, במקום לעבוד על כל מיני תרגילי גיטרה סטנדרטיים התחלנו לעבוד על חומרים לאלבום שלי. זה היה בתקופה בה השקתי את האי.פי שלי, אז כן היו חומרים לעבוד עליהם. אחרי כמה חודשים של עבודה הוא הציע לי" בואי נעבוד על עוד שלושה-ארבעה שירים, על עוד איזה אי.פי, לראות לאן זה יתקדם".


שיר הנושא מתוך האי. פי "ימים של חוסר"

ואיך זה צמח משם לאלבום שלם?
"פשוט היו לי כל כך הרבה שירים, וזה הרגיש לי שלם, שזה הרגע שצריך להוציא את האלבום, אם אני אחכה עם זה השירים יתפספסו, ויש פה הזדמנות אדירה לעבוד ביחד".

והנגנים האחרים שמשתתפים באלבום גם קשורים אליו?
"בעיקרון הנגנים שמנגנים באלבום הם נגנים שהוא עבד איתם בעבר, אם זה שחר חזיזה שניגן איתו ב"סיקרט סי (ההרכב המלווה של ארז) והדר גרין שניגן איתו באטליז על הבאס (הלהקה הקודמת של ארז), אז אלו אנשים שהוא הכיר וידע איך לעבוד איתם, זה היה סיפור מטורף".

הם מתייחסים אלייך ברצינות, למרות שאת "צעירה כזאת"?
"כן, זה לא הרגיש שהיו איזה הבדלי גיל. כמובן שאני לא כל כך הכרתי את העולם הזה של ההקלטות, והעבודה על שירים, וגם נוצרה איזושהי חברות מסוימת, אני פוגשת את הדר או את שחר ואנחנו מדברים, וגם את קרן טננבאום (כלי מיתר), וכל מי שניגן באלבום. אז כן הרגשתי הכי צעירה והכי קטנה והכי שלא יודעת, אבל בסופו של דבר הם לא נתנו לי להרגיש ככה".

בהמשך השיחה רחל אף הרחיבה באותו נושא:
ההרכב שלי הם האנשים שאני מאוד מאוד אוהבת, הם תומכים בי בכל דרך אפשרית. אלעד זהבי על הבאס. מיכה הרשליקביץ' הגיטריסט וגם עושה קולות רקע נכנס בתור המפיק של ההופעה, הוא תרגם אותם ללייב כי אין לנו "מאה נגנים" שמנגנים בכינורות, הוא נכנס לכל הקטע של העיבודים וההפקה והא עשה עבודה מדהימה. ועל התופים יש מתופפת בת 18, מיה אברמובסקי, היא מנגנת בלהקה צבאית והיא איתי עוד מהאי.פי, היה לי ברור שהיא חייבת להיות גם באלבום. אז יש איזשהו איזון, יש שתי נשים ושני גברים, זה הכי כיף בעולם".
רחל גם הזכירה את אור בהיר שגם חולק עם עמית ארז עבר ב"אטליז" כאחד האנשים שהיה מעורב באלבום כטכנאי הקלטות ומיקס, מה שנתן לי הזדמנות לציין שאני גם אוהבת את העבודה שהוא עשה עם מוטי עמיר, עליו כתבתי בעבר. כמו כן עלה שארז אחראי על כל העיבודים הכליים הנהדרים באלבום – התזמורים ועוד.

הכי אני אוהבת את העיבוד של "בכל לילה"
"זה אחד השירים שאני הכי אוהבת, וגם כל תקופת ההקלטות דיברתי על השיר הזה, וחפרתי עליו. (ארז) אמר לי: "למה את כל כך אוהבת אותו, יש לך עוד כל כך הרבה שירים, למה את נעולה עליו?"

יש בו משהו יפה, שהוא כזה עדין ואז את אומרת "בואי נלך לעזאזל" שזו אמירה מתריסה כזו.
"באמת יש לי סיפור עליו, עבדתי באותה תקופה שהתחלתי לעבוד על האלבום, למדתי אצל הילה רוח, עבדתי איתה על טקסטים. אמרתי לעצמי עוד לפני שעבדתי על האלבום, כל כך מעניין אותי מה שהיא עושה ואני חושבת שהיא יכולה להביא אותי למקומות אחרים. היא נתנה לי תרגיל להלחין שיר על כלי שאף פעם לא הלחנתי עליו, ולהשתמש במילה שאף פעם לא הכנסתי לשירים. הלחנתי את השיר על הבאס, שגם הלחן שלו מבוסס על הבאס, והמילה הייתה "לעזאזל". באתי אליה שבוע אחר כך עם השיר הזה והיא אמרה "את יודעת שזה רק היה תרגיל". לא היה אמור לצאת מזה שיר או משהו כזה! זה העיף אותי לגמרי".

אז כמו שציינתי למעלה, חזרתי על האבחנה שהשירים באלבום נעים בין שני קצוות, ושאלתי איך היא זזה בין הקצה העצבני או דכאוני למשהו יותר רך ועדין.
"זה נראה לי כמו שני הקצוות שאני בנויה מהם, זה לא שאני עושה מוזיקה שהיא רק שקטה או רק רועשת. לא יודעת אם יש איזשהו קונפליקט בין שני המקומות האלה, אבל איכשהו זה מסתדר".

אמרת שחלק מן האלבום מתייחס לזה שאבא שלך נפטר כשהיית צעירה. האם יש שיר שעוסק בנושא, את לפעמים פונה לדובר שהוא גבר, זה לפעמים הוא?
"זה בעיקר הוא. אני אסביר שאני לא במכוון כותבת על הנושא או אליו, אבל זה פשוט מה שיוצא. בגלל שלא הכרתי אותו, הוא נפטר כשהייתי בת חמש, אני תמיד דמיינתי לי ועדיין מדמיינת איזושהי דמות בראש, שלו. לא יודעת אם זו דמות אמיתית או נכונה אבל זה משהו שהצטבר לי מכל מה ששמעתי עליו או שנחשפתי. בגלל שאני לא מרגישה שזה כזה דבר שאני כל הזמן חושבת עליו, אבל יש את השיר "לכי אדומה" (ציפי- שהפזמון שלו הוא "אני לא מבינה לאן הוא הלך, לאן הכאב שייך") הוא לגמרי נכתב על אמא שלי, ואבא שלי. אני מסתכלת על מה שעבר עליה, מה שהיא חווה, וזה משהו, תמונה שיש לי בראש, לא יודעת אם זה באמת ככה. תמונה שנוצרת לי בראש בגלל שלא הכרתי אותו. ואין לי זיכרונות, אולי אני ממציאה לעצמי, כותבת לעצמי. גם את האי.פי וגם את האלבום אני מקדישה לו, אני כותבת את זה שם".

במעבר לנושא אחר, האם יש השפעות נוספות במוזיקה שלך?
"נשים במוזיקה הישראלית, מוזיקה שהיא נשית, אם זה רונה קינן. אני לא יודעת איך זה בדיוק מתבטא במוזיקה שלי. יש למשל גם את איה זהבי פייגלין שגם תתארח בהופעה ההשקה. אני לא יודעת להגיד מה הן בדיוק ההשפעות, זו שאלה קשה".

היית בכלל חשופה למוזיקה לועזית כשהיית צעירה יותר (מוקדם יותר דיברנו על הרקע של ירון, בתור מי שבאה מבית דתי)?
"כן, הרבה ביטלס, רולינג סטונז, כל הקלאסיקות. ועם השנים נחשפתי למוזיקה כמו בון איבר. אני מתה על מה שהוא עושה. אם אעשה אלבום שני, אני רוצה לקחת את זה לכיוון דומה. לאו דווקא למקום מובן וברור. אני נעה תמיד בין הקו השקט לרועש".

אז על איזה עוד כלים את מנגנת? אמרת כבר גיטרה וקלידים.
"כן, בהופעה יש לי קלידים קטנים שאני מנגנת בהם. וגם על באס".

וואו! ממש מולטיאינסטרומנטלסטית!
"כן, גם שנה שעברה הייתי באסיסטית בכמה הרכבים".

זה בטח נותן לך כלים להבין איך כל דבר עובד, השליטה בכלים שונים. את יודעת איך כל דבר צריך להישמע.
"כן, זה גם עניין אותי לנסות להיות חלק מההרכב, מאחורי הקלעים, לאו דווקא החומרים שלי. אבל אז שהתקדמתי עם השירים באלבום שלי הבנתי שאין לי זמן להתעסק בזה".

מה הולך לקרות בהופעות הקרובות – בהופעת ההשקה ובאינדינגב?
"בהופעת ההשקה עמית הולך להתארח, הוא מגיע מחו"ל, כי הוא חי עכשיו בארה"ב. ב-19 בספטמבר אני מגיעה לבאר שבע, דאבל פיצ'ר עם אולי דנון, ואז יש את האינדינגב".

ירון ציינה שהיא לא לוקחת כמובן מאליו את ההצלחה שלה, מבחינת נוכחות במקומות כמו אינדינגב, ואת התמיכה שהיא מקבלת מיונתן קוטנר, מנהל הלייבל שבו היא חתומה – "סוס", ואיך היא מרגישה שהיא עובדת עם מישהו שעובד מהלב, שבאמת חשוב ואכפת לו ממוזיקה.
אז אחרי שאיחלתי לה בהצלחה ושאני מקווה שעוד נראה אותה בירושלים, נפרדנו. מעבר לכך שזו הייתה אחת השיחות המעניינות שניהלתי במסגרת ה"עבודה" שלי בשביל קולומבוס, אני חושבת שגיליתי שיש מאחורי המוזיקה של רחל עולם רגשי ורעיוני עשיר, וזה מה שמסביר את האיכות של המוזיקה שלה, שמפתיעה כל כך אצל אמנית בשלב התחלתי יחסית של החיים והקריירה שלה. אני מאמינה שעוד נשמע הרבה ממנה בעתיד.

רחל ירון תשיק את אלבום הבכורה שלה בתמונע ב-10.9 ותארח את עמית ארז ואיה זהבי פייגלין

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0