Homeאלבומים חדשיםריאיון

בין שקט לשקט – סטרים בכורה + ראיון עם קמה ורדי לרגל צאת אלבומה השני

עברית או אנגלית, אלבום איפי כפול או שני אלבומים נפרדים, חווה אלברשטיין או טום וייטס. האלבום החדש של קמה ורדי מעלה הרבה שאלות. ניסינו למצוא אצלה תשובות.

קשה לנסות להגדיר בדיוק את האלבום החדש של קמה ורדי. קודם כל לא ברור איך ממספרים אותו (אם רוצים), בדיסקוגרפיה שלה. מדובר גם בעצם בשני מיני אלבומים שחוברו להם יחדיו. אחד בעברית והשני באנגלית. התוצאה מעניינת ומאפשרת גם לבחון את ההבדלים בין הגישה ליצירה בעברית ובאנגלית של מוזיקאי ישראלי בזמן נתון. התוצאה, לדעתי, מוצלחת ושווה האזנות חוזרות.

אתם מוזמנים לשמוע את כל האלבום בסטרים בכורה כאן בקולומבוס, ולפני שאתם מתקדמים לראיון, רישמו לפניכם שקמה ורדי תערוך מופע השקה לאלבום בשבת הקרובה (10.9) במועדון ה"אזור". היא תארח שם את יובל מנדלסון ורם אוריון.

[bandcamp width=350 height=786 album=1074864589 size=large bgcol=ffffff linkcol=63b2cc]

 

לקמה יש, בגיל 27, כבר קטלוג נאה של אלבומים באמתחתה. 2 אלבומים של הרכב הקאבארט / פולק / צועני – "La La Cravat". אותו הקימה בגיל 17 בלונדון יחד עם חברותיה אלה (אלה דניאל, Black Betty, סולנית הבטי ברס) וסשה (סשה בויזן ז"ל). יחד הן הקליטו שני אלבומים. בלונדון היא פגשה את בן הזוג הקודם שלה, איתו היא הקימה את הרכב ה-JackBand Blues, שהוציא כחמישה אלבומים במסגרת הלייבל של בן הזוג (David McKeary) – Six Syllable Records – ואף היה פעיל מבחינת הופעות לתקופה מסוימת גם בארץ. אחרי זה היא עוד הספיקה להוציא אלבום סולו שנקרא “Forget Me Not”.

אז איך מצאת את עצמך בלונדון בגיל 17? נסעת בקטע של להתחיל שם קריירה מוזיקלית?
"לא חשבתי בגיל הזה במונחים של קריירה. זה היה רחוק מהמחשבה שלי. אבל הייתה לנו חברה בלונדון (סשה בוייסן ז"ל) שהייתה בגיל שלנו שהייתה בארץ לפני זה. היא גם הייתה מוזיקאית והחלטנו פשוט ליסוע אליה עם הכלים שלנו. לא היה תכנון לעשות קריירה בינלאומית בגיל 17 בלי כלים בארץ שאנחנו לא מכירות. זה פשוט היה בקטע של בואי ניסע וננגן. וכך יצא שהוצאנו אלבום (La la Cravat)."

בגיל 17 הזהות המוזיקלית שלך הייתה מספיק מפותחת בשביל להוציא אלבום?
"היא ממש לא הייתה מפותחת. זה היה גישושים ראשונים. התחלתי לנגן ולכתוב בגיל מאוד צעיר, 13."

אז מתוך מה ניגשת ליצירה?
"זה תמיד היה אותו דבר. מתוך המחשבה הזאת. שזה אפשרי להיכנס לחדר ולכתוב 15 שנה ולעשות רק את זה. זה מה שמשך אותי ומה שאהבתי. והרגשתי שאני יודעת לכתוב. לא בהכרח כתבתי טוב כל כך בגיל 17, אבל זה הרגיש לי טבעי. שזה עובד לי. יש הרבה שהתחילו בגיל הזה. סה"כ רוב המוזיקאים שאנחנו אוהבים התחילו בגיל הזה."

מה ההבדל בין תהליך הכתיבה  ההוא בגיל 17, לעומת עכשיו?
"זה מאוד מאוד שונה. הרבה דברים עברו ב-10 שנים האלה. כשהתחלתי לכתוב שירים עם מוזיקה הייתי יושבת וכותבת שיר ורק אחרי חודשיים הייתי מתיישבת לכתוב עוד שיר. עכשיו זה הרבה יותר יומיומי. לראשונה אני מתחילה להתייחס לזה כסוג של קריירה. עוד הבדל, וזה משהו שחשוב מאוד ביצירה – למצוא את הקול שלך. אז עוד לא מצאתי את הקול שלי, לא שבהכרח צריך להישאר נאמנים לקול אחד, אבל צריך שיהיה לך לפחות אחד, שאתה שוחה בו. ואז עוד לא היה לי, ולקח לי זמן למצוא אותו."

ואיך את מתייחסת לאלבום הראשון שהוצאת? את מתייחסת אליו כאלבום בכורה לכל דבר?
"כן, זה היה בהתחלה אלבום בלי שם. זה היה די פיראטי, כשאמרו לי שאני חייבת לבחור שם, אז בחרתי לקרוא לו "Forget me not" מטעמים בירוקרטיים. אני לא רואה אותו ממש כאלבום, זה יותר אסופת שירים. לעומת זאת, לאלבום החדש היה נראה לי טבעי ונכון לקרוא לו בשם."

אז הוא נחשב או לא נחשב אלבום?
"בגדול כן, אבל מה זה משנה? [צוחקת]. כן, אני מתייחסת אליו כאלבום בכל זאת. בעיקר ידעתי שאני צריכה להקליט את השירים האלה, ידעתי שאני צריכה להמשיך לעבוד, וידעתי שאני רוצה לעשות משהו יותר מקצועי ממה שעשיתי עד אז. נכנסתי לאולפן הקלטות עם מפיק ונגנים. זה היה לגמרי פרוייקט חיים וזה היה רציני. אבל, אחרי שסיימתי להקליט לא חשתי צורך להפיץ ולעשות יח"ץ וכאלה. עם האלבום החדש זה דווקא משהו שאני כן עושה עכשיו, אבל בסוג של אמביוולנטיות."

מה האמביוולנטיות?
"אני מנסה להשקיע ביח"ץ, ויש לי יחצ"ן. כמובן שאם מציעים לי ריאיון או אייטם אז אני באה. אבל, אני עדיין לא בעניין של העולם הזה, והייתי הרבה יותר מעדיפה, כמו כולם, פשוט ליצור ואז לעשות הופעה ושהקהל יבוא מעצמו ושהכל יהיה טוב. אבל, אין מה לעשות, יש היום הרבה מוזיקה ומוזיקה טובה, ואז אתה כמוזיקאי צריך להבקיע את החומה שאנשים שמים לעצמם בשביל לסנן את כל השפע של המוזיקה שמגיע אליהם. להגיע למקום שאנשים בכלל מתחילים להקשיב לך."

לא חשבת לעשות יח"ץ בעצמך?
"אפשר לעשות את זה לבד, אבל זו עבודה, זה מקצוע. אם אתה יודע לעשות את זה אז מעולה, אבל אם לא… יש בדיחה: רופא מנתח מוח פוגש משורר באיזה פאב. אז הרופא אומר למשורר: תשמע, אני יוצא עוד מעט לפנסיה, וחשבתי להתחיל לכתוב שירה. ואז המשורר אומר לו: איזה קטע! אני גם בדיוק יוצא לפנסיה וחשבתי להיות מנתח מוח. בסופו של דבר, גם לכתוב שירה וגם לעשות יח"ץ זה מקצוע."

בואי נעבור לדבר על האלבום החדש. בעצם, מדובר בשני אלבומים או באחד?
"זה אלבום אחד, זה עשרה שירים. אבל מצד שני זה גם שני אלבומים כי זה חצי בעברית חצי באנגלית. היה חשוב לי לא לבלבל אותם ביחד. אלה שני פרויקטים שונים. הם גם מופקים בנפרד, את השירים באנגלית אני הפקתי, אבל את החצי העברי הפיק דן זייתון, שהוא מפיק מהמם ממש."

איך נוצר הקשר עם דן זייתון?
"הוא ראה שיר שצילמתי את עצמי מנגנת ושרה והעליתי לפייסבוק. הוא אהב את זה ויצר איתי קשר ושאל אם אני רוצה להיפגש ושהוא יפיק את השיר. הקלטנו ביחד את השיר, וראיתי שזה עובד לי, אז החלטתי להמשיך. אני חושבת שזה יצא יותר טוב מההפקות שלי."

היה לך ברור מלכתחילה שאת מוציאה את האלבום בצורה הזאת? חצי בעברית וחצי באנגלית?
"לא, בהתחלה היה אמור להיות אלבום אחד של עשרה שירים באנגלית. והקלטתי את רובו."

עד אז כל מה שכתבת היה באנגלית?
"כן. רק באנגלית. בשלב זה, היו כבר די הרבה שירים באנגלית, יותר מעשרה שהיו בשלבים שונים של הקלטה והפקה. אבל בשלב מסוים גם הצטברו לי שירים בעברית, והחלטתי שאני לא רוצה להוציא קודם אלבום באנגלית ולחכות להוציא את האלבום בעברית אחר-כך. אז החלטתי להוציא חמישה שירים באנגלית החוצה ולהכניס חמישה בעברית במקומם."

איך החלטת על איזה חמישה שירים באנגלית את מוותרת בשביל העברית?
"האמת שזה פשוט היה לפי מה יהיה הכי קל לסיים. כי את החצי של האנגלית הפקתי לעצמי וזה היה די מסובך."

מה בעצם גרם לך להתחיל לכתוב ובסופו של דבר גם להוציא שירים בעברית?
"האמת שזה התחיל מסיבות טכניות. רציתי לכתוב שירים לאנשים אחרים, חשבתי שאני יכולה להתפרנס מזה. ואז התחלתי לכתוב בעברית. התחלתי לכתוב את "בינתיים" במחשבה שאני מייעדת אותו לחווה אלברשטיין. בסוף אפילו לא שלחתי לה אותו והחלטתי שאני מבצעת אותו בעצמי. פתאום הבנתי שאני אוהבת לכתוב בעברית אז פשוט המשכתי. קרתה נקודה נכונה בזמן ובה התאפשר לי למצוא קול נוסף לדבר בו, הפעם בעברית. לפני זה, זה אף פעם לא זרם לי. כשניסיתי לכתוב בעברית זה יצא לי בעצם מתורגם מאנגלית."

את השירים בעברית כתבת לאחרונה?
"כן, ממש בתקופה האחרונה. את השיר האחרון לאלבום כתבתי לפני שלושה חודשים. ניסיתי לתת אותו לאלה, היא רצתה אבל היא לא עשתה אותו בסוף. אז הקלטנו אותו ממש מהר והוא נכנס מהר לאלבום. כל השירים בעברית הם חדשים, הכי ישן הוא לפני שנה וחצי."

הנטייה הראשונית לכתוב באנגלית בטח נבעה מהשפעות מוזיקליות, את פחות מצאת כאלה בעברית?
"כן, אני לצערי לא מוצאת מספיק דברים יפים בעברית להאזין להם. יש דברים יפים, אבל לא המון. וזה קשה, כי יצירה היא דיאלוג, זה לא נוצר רק בתוכך. אתה חייב לשמוע דברים שיפרו אותך. יש כמה דברים שאני מאוד אוהבת בעברית, גם ישנים וגם חדשים."

כמו מה?
"מהישנים אני אוהבת מאוד לדוגמה את אריק לביא, מאיר אריאל, אריק איינשטיין. מהחדשים, אני מאוד אוהבת את אלון עדר, ואת החומרים החדשים של יובל מנדלסון (שיהיה גם בהשקה). אז מידי פעם מוצאים משהו שמוצא חן, אבל לא כמו באנגלית שיש עולם מלא בדברים."

אוקיי, אז תצייני איזושהי מוזיקה משפיעה באנגלית.
"אני מאוד אוהבת את טום וייטס."

המוקדם?
"לאו דווקא, אנשים נוטים להפריד את היצירה של טום וייטס בצורה דיכוטומית למוקדם ולמאוחר, הבלדות והחומרים הכבדים יותר. אבל זה ממש לא ככה. הוא הוציא לדוגמה ב-2003 אלבום שנקרא Orphans, זה אלבום משולש ויש שם מלא בלדות מהממות."

 

 

קמה ורדי - צילום גוני ריסקין

קמה ורדי – צילום גוני ריסקין

אוקיי, חזרה לאלבום. עדיין לא הבנתי אם את מתייחסת לזה כאלבום אחד או כשני אלבומים שיצאו ביחד?
"אנחנו חיים בעולם שזה לא כל כך קריטי להיתפס להגדרה הזאת. אפשר להגיד שאלה 2 איפים שיוצאים ביחד, אפשר להתייחס לזה כאלבום איפי כפול. לא יודעת…"

אבל יש דיסק פיזי.
"כן, זה חשוב לי שיש דיסק פיזי, זה גם היה אחד מהפרסים בהדסטרט. ויש הפצה והכל. וכמובן שזה יהיה בבאנדקמפ, באייטיונז וביוטיוב."

בואי נדבר קצת על השירים עצמם. בעיקר בעברית, שמתי לב שיש מוטיב של פרידה, או של מעבר מפאזה לפאזה. סוג של פרידה מאנשים או מחיים קודמים.
"נכון. שירים נולדים בתהליך ארוך, שיכול לקחת אפילו כמה שנים. באיזשהו מקום, אני חושבת שהרבה מהשירים הם על הפרידה מהחבר הקודם שלי שהייתה כבר לפני איזה חמש שנים. יש שם את זה, אבל בדרך כלל שירים אצלי הם לא בדיוק על המציאות אחד לאחד, אלא יותר סיפורים שמן הסתם מתקשרים לחוויות שלי. בדרך כלל אחרי שאני כותבת שירים, אז שואלים אותי על מי זה ועל מה זה. ואז אני צריכה לנסות לחשוב על זה בשביל לענות. לגבי "רפסודה" לדוגמה, אני כותבת שם על כמה אנשים, על אימא שלי, אבל גם על אלה ועל סשה וכל הנעורים שלנו שהיו ביחד בנדודים."

טוב, דבר אחרון שאני חייב לשאול. יש לך ייחוס רציני, סבא שלך הוא יורם טהרלב וסבתא שלך היא נורית זרחי. כמה הם מעורבים בהתפתחות המוזיקלית שלך וספציפית באלבום הנוכחי?
"סבא שלי קודם כל חינך אותי מאוד בחומרה לחריזה נכונה ומדויקת, גם באנגלית. שעדיף לא לחרוז בכלל מאשר לחרוז גרוע. משהו שאני מאוד מאמינה ומקפידה עליו. אם זה לא חרוז בכלל אז זה גם בסדר, אבל חרוז מחופף זה משהו שיכול להרוס שיר. עכשיו שהתחלתי להוציא שירים בעברית הוא מאוד מרוצה. עבודה פנימית על התהליך עצמו אני יותר עושה עם סבתא שלי."

על האלבום

כאמור, האלבום חצוי לשני אלבומים קטנים. עם שמות נפרדים. החצי בעברית נקרא "סוף מערב". שילוב של שמו של השיר השני "מערב" ושל שירו של יהודה הלוי "אנוכי בסוף מערב". החצי באנגלית נקרא “Satchel” – ילקוט, וגם ואריאציה על שמה של סשה בוייסן ז"ל. הצלע השלישית בהרכב La La Cravat שמתה ממנת יתר.

"סוף מערב", החצי העברי מאוד הדוק כמיני אלבום בפני עצמו. מבין שני האלבומים הוא היותר מינמליסטי בעיבוד. השילוב של העובדה הזאת יחד עם העובדה שהוא בעברית אולי הופך אותו לקליט יותר.

האלבום נפתח בשיר "רפסודה", מצד אחד המנון לנדודים, שבו הבית עצמו לא ממש יציב ואף פושט ולובש צורה – "ביתנו היה כגיץ עף ברוח… ביתנו נבנה על חבל מתוח", ומה שעושה אותו בית זה העובדה שהוא "ביתנו". מצד שני זהו שיר פרידה מהנדודים, כשבפזמון ורדי שרה "אל תחזרי עכשיו, אל תחזרי / אין פה כלום, יקירה, בשבילנו". השיר השלישי "בינתיים" שנכתב במחשבה על חווה אלברשטיין מרגיש קצת יותר “Oldie”, אך התחושה הזאת נסדקת אל מול נגיעות הקסיו של שי רוט. האלבום נסגר ב"עלינו", שיר עם לחן במשקל שלושה רבעים (משקל נפוץ למדי באלבום הזה, למרות שורדי הכחישה שזה מכוון), גם הלחן הזה מרגיש קלאסי ואפשר היה לשמוע את אלברשטיין או נורית גלרון שרות אותו ומרגישות בבית.

ב"Satchel", אנחנו מיד נחשפים למבטא הישראלי של קמה ורדי, שמצד אחד מדלג יחסית בקלילות על המילים, ומצד שני לפעמים מתנגש חזיתית עם כמה מהעיצורים. כמו לדוגמה הדרך שבה היא מדגישה את ה-t  במילה “Bottle” בשיר האחרון – “Home Again”. הקול של ורדי באנגלית שונה מאוד מהקול שלה בעברית. הוא נשמע קצת יותר נמוך ויותר כבד, מזכיר לי קצת את הזמרת האירית – ליסה האניגן. בשיר השני – “Winter” וגם ברביעי – “Always” אנחנו נחשפים לעיבוד הנשפנים והקשתנים של זיו גרינברג שמזכיר כמה מהשירים הקלאסיים של הביטלס עם הליווי המאוד נוכח של כלי הנשיפה. בשיר השלישי “Northern”, אנחנו מקבלים מנה הגונה של "סקוטיות" עם חליל פח בניחוח קלטי. מצד שני, הלחן של השיר הזה ממחיש את ההשפעה הטום וויטסית על ורדי. את השורה האחרונה שהיא שרה במשיכה "I swear…" ממש יכולתי לשמוע את טום וויטס שר עם קולו החורק אך השובה.

קמה ורדי תעלה במופע השקה לאלבום החדש ביום שבת הקרוב, ה-10.9 במועדון האיזור בשעה 9 בערב. במופע תארח קמה את יובל מנדלסון ורם אוריון. ינגנו דן זייתון, שי רוט, אורטל צורן, מיכאל זיו, ניבה רמתי, וזיו גרינברג.

כדאי מאוד לקנות כרטיסים במכירה מוקדמת כאן.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0