התערבבו בו בו בו בו: על האלבום החדש של מייקל קיוואנוקה, Love & Hate

cm_30-06-16_mic_03_LRG

"מה אם היו מוסיפים תופים, חצוצרה או פסנתר?" היא שאלה לגיטימית שמאזינים רבים נדרשים אליה, אבל שאלה כמו: "איך The Great Gig in the Sky היה נשמע אם היה מושר על-ידי זמרי סול?" היא שאלה פחות טריוויאלית. ואז פתאום כשנתקלים בתופעה כזו, אתה לא יכול שלא לתהות איך לא שאלת את עצמך קודם: איך זה באמת?

האלבום השני של מייקל קיוואנוקה, Love & Hate, נפתח בשיר בן כמעט 10 דקות בשם Cold Little Heart והוא מתחלק לשניים, או אפילו שלושה חלקים שונים. הראשון שבו הוא קטע אינסטרומנטלי שאפשר לתייג אותו אפילו בתור פרוגרסיב רוק. קולות הרקע, בדומה לאלה של קלייר טורי בגרייט גיג, הם כמו עוד כלי נגינה שמוסיף לפתיחה מפתיעה ביותר לאלבום שנמצא תחת תגית ה-R&B/Soul באפל מיוזיק סטור.

השיר השני באלבום, Black Man in a White World, מחזיר את המאזין לקרקע ומציב מולו מראה. כן, קיוואנוקה האפרו-בריטי, בן להורים פליטים מאוגנדה, עושה מוזיקה של 'לבנים'. אפשר לתפוס את השיר הזה על דרך הפשט – הנושא האפרו-אמריקני בוער עכשיו וגם קיוואנוקה "רוכב" על הגל הטרנדי של מוזיקת סול שורשית. באופן פחות ציני ויותר אופטימי – לדעתי מדובר בניכוס של ז'אנרים שנחשבו לז'אנרים 'לבנים' ותיוגם מחדש כאוניברסליים.

בעוד קיוואנוקה טוען בראיונות כי מדובר בשיר מאוד אישי שלו על החוויה הפרטית של להיות אדם שחור בסביבה לבנה בלונדון, הוידאו-קליפ ששוחרר לפני ארבעה חודשים מאוד טעון באירועים השונים שהתרחשו מהצד השני של האוקיינוס. בדומה לאלבום של Blood Orange שסיקרנו לא מכבר, האמנות שנוצרת בעקבות המחאה השחורה מכה גלים גם באירופה ומייצרת תנועה מוזיקלית שאנחנו מאמינים שעוד יסקרו אותה בעוד כמה עשורים.

כשמגיע Love & Hate עצמו, השיר שעל שמו קרוי האלבום, אני לא יכולה שלא לשמוע את Stereophonics עם הפתיחה המאוד מוכרת של Maybe Tomorrow. וגם פה – השיר-וניל הזה הופך להיות שיר מאוד לא-לבן ולא-שחור אלא פשוט שיר מצוין, אבל אני תוהה איך מבין כל השירים היפים שבאלבום, דווקא Love & Hate נבחר כטייטל לאלבום. יש בו מעין הליכה בין הטיפות: הוא לא פוליטי מדי, הוא לא אישי מדי, קצת Vanilla לא בצבעוניות שלו, אלא דווקא במסר שהוא נושא. בניגוד ל-Black Man in a White World הבועט ו-I'll Never Love המרסק, אהבה & שנאה קצת מתחנחן מדי ומתרפס בפני הבילבורדים.

השירים שמגיעים אחרי Love & Hate הרבה יותר ברורים מבחינת הז'אנר אליו הם משתייכים, כאילו כדי להגיד: "רגע רגע, אנחנו כולנו עדיין brothers פה". The Final Frame שנועל את האלבום הוא מבחינתי שיר הסיום המושלם לאלבום שכמות הגיוון בו היא אדירה ועדיין – הוא מצליח להיות נעים לכל אורכו. זה היופי האמיתי – האלבום הזה כולו ערבוב של צבעים שמשתלבים בהרמוניה מושלמת, עד כדי שלא ממש משנה מאיזה צד של פלטת הצבעים הגעת.

האזנה נעימה…

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0