מערבב, לא מנער – ראיון עם בסאם בירומי לרגל צאת אלבומו הראשון

צילום: כפיר זיו

צילום: כפיר זיו

מה יזכרו מאתנו כשנעזוב את העולם (רמז, לא אפליקציות), ומה הדבק שיכול לחבר בין כולנו (מוזיקה, אבל מי מצליח להתפרנס ממנה). בסאם בירומי בראיון על אלבום הבכורה, 'סירכּ'

התחושה החזקה ביותר שעולה מאלבומו הראשון של בסאם בירומי – 'סירכּ' (קרקס), היא של ערבוביה מסודרת היטב. ערבוביה בין רוק ובין מוזיקה ערבית, בין טקסטים אישיים ובין אמירות פוליטיות-חברתיות, בין מציאות לבדיה. החומרים שמרכיבים את האלבום התחילו להתבשל אצל בירומי אי אז לפני עשר שנים. "כבר באזור 2005 הקלטתי שירים עם כל מיני מפיקים ובכל מיני אולפנים. זה היה נחמד אבל לא ממש התחברתי. חיפשתי מישהו שיוציא ממני יותר, שממש יוכל לחפור. בסביבות 2010, חברה משותפת הפגישה בין יאיר רובין, המפיק של האלבום וביני, והיה ממש קליק. בפעם הראשונה שישבנו הוא אמר: 'תשמע אני לא מבין כלום ממה שאתה שר, אבל זה יפה, ובוא תגיד לי מה אתה רוצה שנעשה ביחד'".

זהו אמנם אלבום הסולו הראשון של בירומי, אך קדמה לו עשייה מוזיקלית משמעותית כסולן של להקת 'חלאס', להקת המטאל הערבית הראשונה שיצאה ממחוזותינו, ששילבה בהצלחה בין בסיס מוזיקלי של רוק כבד ומטאל, שירה בערבית ומוזיקה מזרחית. "עם חלאס זו הייתה הפעם הראשונה שהכתיבה שלי קיבלה צורה אמנותית רצינית". הוא מספר. "כתבתי ללהקה, אבל לא היה לי את הביטחון לשבת ולכתוב לבד. ב-2005, שנה אחרי שהושק האלבום הראשון של חלאס, נוצר קצת מתח בלהקה כי בתקופה הזו התחלתי לכתוב דברים יותר אישיים. ללהקה זה פחות התאים והבנתי את זה. מצד שני, היו לי חומרים טובים, שהאמנתי בהם, ועדיין לא היה לי את האומץ לעשות פרויקט סולו". הפגישה עם רובין היא שהכניסה סוף סוף את העבודה על האלבום למסלול.

סיפור של בגרות מוזיקלית

הבסיס המוזיקלי של האלבום הוא רוק, וככזה השילוש הקדוש של גיטרה-בס תופים הוא אבן היסוד של כל השירים. אך זהו רוק שצמח מהמרחב המקומי. הדבר ניכר בראש ובראשונה בשפת השירים – ערבית, אך לא פחות מכך בעיבודים ובהפקה, אשר שוזרים בהצלחה את הרוק עם פרקשן ומקצבים ערביים, סינתי מזרחי וגיטרות שנעות על הציר שבין סרף ובין גיטרה מזרחית. אפשר לשמוע את התנודות הללו כבר בקטע האינסטרומנטלי הפותח את האלבום, כשאי שם לאחר 30 שניות, כמעט בלי שנשים לב, מתגלגל הסאונד הסרפי של הגיטרה אל סאונד מזרחי יותר. כנראה שלא סתם הקטע נבחר כדי לפתוח את האלבום – הוא באמת מספק תצוגה נטולת מילים למה שאנו עתידים להמשיך ולפגוש בהמשך.

בהפקה פחות מהודקת היה חשש שהערבוביה הזו תיצור בלגן באוזניים, אבל בירומי ורובין צולחים בהצלחה את המכשול, ומצליחים לחבר את כל הקצוות הללו לתנופה שנבנית לאורך כל האלבום. בירומי עצמו נמנע מלתת הגדרות מדויקות למוזיקה שלו: "עד היום קשה לי להגדיר מה הסגנון הזה. זו מוזיקה ערבית כי אני שר בשפה הערבית, זה בנוי על רוק, שהוא הבסיס והשורש. יש פה הרבה אינדי, המון דברים עכשוויים מבחינת סאונדים. עם 'חלאס' זה היה יותר מטאל, יותר גיטרות ויותר רועש, וזה התאים לתקופה ההיא. היום אני במקום אחר, יותר בוגר מבחינת המוזיקה והגיל ויותר מפוקס על הרמוניות. פחות מכני וטכני, יותר רגש".

הטקסטים באלבום מספקים תמהיל של חוויות אישיות, רבות מהן בתחום שבינו-לבינה (כמו בשיר אלג'ארה – השכנה, הסינגל הראשון והנהדר שיצא מהאלבום), לצד הסתכלות חברתית-פוליטית רחבה יותר. אך גם במקרים אלו, נקודת המוצא היא זו האישית של הכותב. בסאם בירומי אינו מטיף בכיכר העיר אלא מספר סיפורים, לעתים זהו סיפורו שלו ולעתים אלו סיפורים אחרים שנשזרים זה בזה.

בשיר 'מעאני' (משמעויות) אתה קורא לא לחפש פרשנויות, לשכוח את המילים, ואז באופן מעניין דווקא השיר הבא הוא 'לאג'ה עלא ארדי' – פליט על אדמתי, וקשה שלא לחפש פרשנויות או לשכוח את המילים שלו.
"'מעאני' הוא שיר שנכתב בעקבות חוויות אישיות, ובעיקר בכיוון של אהבה – בכל פעם שהתאהבתי במישהי, בחברה הערבית, זה לא קל, צריך להחביא את זה. אין את המושג של חבר וחברה – יש ארוס וארוסה, חתן וכלה, אבל חבר וחברה הם טאבו. בשיר אני מנסה להגיד 'עזבו פרשנויות, אין צורך שכל הזמן ניתן סיבות לדברים. למה אי אפשר לזרום ולהיות כמו מים, פשוט לחיות את הרגע'. לגבי לאג'ה, יש שם את הקשר הפלסטיני, אבל זה בעצם סיפור כללי, שמסופר דרך החוויה שלי, של לחיות על אדמה שהיא שלי, תחת משטר שלא בחרתי בו. אני נולדתי לארץ פלסטין, כשהממשלה והמדינה הן ישראל. נולדתי למציאות קיימת, כשרוב הזמן מזכירים לי שאני לא, ’you are not the owner’ מה שנקרא, ותתנהג כמו שאנחנו רוצים וכמו שקבענו. לכן יש פה את הדימויים של 'השמש, המים והאוויר לא שלי'. רוב הזמן אני כן מרגיש שייך, אני כן מרגיש חלק והכל בסדר. אבל יש את המקומות האלה, יש את הימים האלה, שאני מרגיש אאוטסיידר, ועל זה מדבר לאג'ה. הוא יכול להיות לכל עם שנכבש, לכל עם שגר על אדמתו אבל לא תחת הממשל שלו".

גם השיר 'כותוב א-תריח' – ספרי ההיסטוריה, משחק על הציר שבין הסיפור האישי לתמונה הרחבה יותר, על אף שבירומי נזהר מלדבר בשם מישהו מלבד עצמו: "'כותוב א-תריח' הוא שיר עם טריק. בשמיעה ראשונה אפשר לחשוב שהוא נכתב למישהי. אבל בעצם הוא פוליטי-חברתי-אישי. בשיר אני חווה את החוויה של פליט שהוגלה מהארץ שלו, ושר לה: 'עכשיו אחרי שהכל נרגע והמלחמות נגמרו, והנחתי את השריון והחרב, אני מוצא את עצמי בחוץ, מסתכל עליך ואומר האם תזכרי אותי, האם תקבלי אותי'. זה פליט ששר לאדמה שלו. באופן כללי בשירים שלי אני משתמש הרבה בדמיון ובמציאות, מערבב אותם יחד ויוצר סיפורים. כל האלבום מתבסס על חוויות אישיות. אני לא רואה את עצמי מייצג של אנשים, אומה או עם. אני מייצג את עצמי".

"הגיע הזמן לשינוי"

השיר האחרון, 'סירכּ' (קרקס), שהוא גם שיר הנושא של האלבום, ממחיש היטב את הערבוב הזה בין דמיון ומציאות: "סירכּ הוא שיר חברתי שמתאר את השיטה היום, שנקראת קפיטליזם כנראה, כשבה החלש חלש והחזק חזק, ויש אנשים שהמטרה שלהם היא לעשוק ולהוריד. בשיר אני מנסה לצאת מהחיים האלה החוצה ולראות את מה שקורה – יש משחק כמו בקרקס עם ליצנים ולוליינים, חיות שכבולות כל הזמן, וצריך לעשות שואו, טו אנטרטיין. יש גם את הקהל שמשלם כסף כדי לצפות, ואת מנהל הקרקס שאין לו מושג מה קורה, ורק רוצה לעשות כסף, והכל סובב סביב זה". הבחירה של בירומי ספק לשיר ספק לדקלם את מילות השיר, מדגישה היטב את התחושה הזו של 'צופה מן הצד'.

אתה מתייחס פה ספציפית לתעשיית המוזיקה, או שלא בהכרח?
"זה כללי, לא רק בתעשיית המוזיקה. ועדיין לדוגמה, אם לא הייתי מסודר כלכלית, האלבום הזה לא היה יוצא לפועל. אמנות, שהיא דבר מאוד יפה וקדוש מבחינתי, צריכה להיות בשביל העם, משהו שהוא כמו אוויר. ואני מכיר המון אמנים והרכבים שלא מצליחים לפרוץ ומתייאשים באמצע ופשוט עוזבים כי אין להם כסף, וזה חבל.
זה היכה בי באמת ממש בהתחלה ב- 2004-2005, ניסיתי לחיות רק ממוזיקה וממשחק ומהר מאוד קיבלתי כאפה והמינוס גדל בצורה כזאת שהייתי חייב למצוא עבודה. אז עבדתי וחסכתי ונוצרה בעיה אחרת – הצלחתי בעבודה שלי, אבל לא היה לי זמן למוזיקה. היום אני יכול להרשות לעצמי גם לעבוד וגם לעשות מוזיקה, אז יש לי דייג'וב שאני אוהב מאוד – אני מנהל בחברת הייטק שמפתחת אפליקציות ואתרים, והפשן שלי הוא מוזיקה. אני תמיד מקנא בחברים שלי שחיים רק מאמנות. הבעיה היא שצריך לעשות כל מיני חלטורות בשביל להתקיים – קריינות ופרסומות ודברים שהם לא הכי נכונים לאמן עצמו. הייתי מעדיף להתקיים רק ממוזיקה, אבל כרגע הקרקע אינה כשרה לזה. יותר קל לי לעבוד במשהו יומיומי, ולהרוויח את החופש האמנותי. אבל אני מאמין שמה שנשאר בסוף זו האמנות. כשאעזוב את העולם הזה, מה שיזכרו זה את השירים, לא תלוש שכר או אפליקציה".

זה מתחבר למשהו שאמרת בעבר בריאיון, על כך שספציפית פה מכיוון שאין ערוצי טלוויזיה או משרדי הפקות ובוקינג שמתמחים בחברה הערבית, אמן צריך לעשות הכל בעצמו אם הוא רוצה איכשהו להצליח.
"נכון, לצערי אנחנו מיליון וחצי איש במדינה הזו, עם תרבות שלמה ועם שפה, ואין לנו את התשתית לייצר אמנים חדשים ולתמוך באמנים קיימים. אין לנו משרדי בוקינג והפקה וחברות תקליטים. ולמרות זאת אמנים עובדים ופורצים. אני חושב שזה דווקא מחזק – אמן שמצליח לפרוץ למרות כל הקשיים הוא אמן חזק שישרוד. מצד שני, לכל המתחילים אין במה. פה הייתי מצפה לשיתוף פעולה בחברה היהודית. לדוגמא, יש לי מנהל יהודי, ולהקה שבה כולם יהודים, והנושא הפוליטי אף פעם לא עולה, כי זה לא מעניין. אנחנו עובדים יחד, צומחים יחד, ואני חושב שב-2016, הגיע הזמן. ולא רק בחברה שלי. יש כל מיני תרבויות פה, אבל הרוב שולט, והדברים האחרים פשוט הולכים לשוליים, הולכים לאיבוד. אני לא יודע אם זה מתוכנן או לא, אבל הגיע הזמן לשינוי".

שינוי שמאיפה אתה רואה אותו מגיע?
"מלמטה, מהקהל. ביום שישי הייתה לי הופעה בחיפה, חצי מהקהל היו ערבים, וחצי יהודים. זה היה פשוט מרגש לראות את הקהל היהודי שר את המילים בערבית, ולראות את שני הקהלים עומדים ביחד, רוקדים ביחד. גם אחרי ההופעה ישבנו ודיברנו ואנשים הכירו שם, זה מדהים. אני חושב שמשם מתחיל קיום ודו-קיום ושלום, לא מלמעלה, דווקא מהשטח. אני מאמין שהמוזיקה היא גורם מחבר, וזו אחת המטרות שלי, לחבר אנשים דרך המוזיקה".

אמרת בעבר על 'חלאס', שניסיתם מאוד שלא להרגיז אף אחד. ודווקא עכשיו באלבום סולו, אתה מעדן במוזיקה אבל מאפשר לעצמך יותר בטקסטים.
"כי הבנתי שבסופו של דבר, אנשים מתחברים לדבר האמיתי. אפשר לשים מסכות, אפשר לנסות להיות מישהו אחר, זה יעבוד פעם-פעמיים, שנה-שנתיים, אבל מתישהו אנשים קולטים. עם 'חלאס' אכן ניסינו שלא להרגיז אף אחד, ולא לגעת בפוליטיקה. היום אני בא ממקום בוגר יותר – אני אמן, ערבי, פלסטיני, שגר במדינת ישראל, ולא רע לי. יש פה גזענות, יש פה דברים מגעילים, אבל לא צריך להכניס את זה למוזיקה. בלהקה שלי כולם יהודים, ובחיים לא היה לנו ויכוח פוליטי. זה לא עולה כי זה לא מעניין, אנחנו מדברים אך ורק על מוזיקה. זו הנורמה מבחינתנו, וכל מצב אחר הוא קיצוני ושונה. זה כמו גוף בריא. הרי כשהגוף בריא אנחנו לא חושבים על זה. כלומר אם אני הולך ברחוב, אני לא אומר 'וואו איזה כיף שרגל ימין מקבלת פקודה מהמוח והיא זזה עשרים סנטימטר, ואז רגל שמאל מקבלת פקודה שניה וזזה עוד סנטימטר'. אני לא חושב על זה, כי זה הנורמל. והנורמל פה צריך להיות ככה. יש המון תרבויות, המון אנשים שונים שצריכים לחיות ביחד, אין לנו אופציות. זה או זה, או מלחמה. ואין לנו זמן למלחמה, צריך לחיות. יש לי דעות פוליטיות ברורות, מובהקות, והדעות שלי אומרות: 'אנחנו כאן בשביל לחיות ביחד, אז בואו נוציא את המקסימום, חבל לבזבז את הזמן על ריבים'".

בסאם בירומי יופיע ב-25.8 בפאפאיתו בתל אביב, במסגרת קבוצת 'חיים משותפים', וב-7.9 בפסטיבל 100LIVE בחיפה.
סייעו בהכנת הכתבה: ניצן אנגלברג ונטע מוריי.

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar
    דן שנה 1

    כן ירבו אנשים כמוך וכמו החברה בלהקה שלך. וההופעה עם סמיר שוקרי הייתה אששששש

  • DISQUS: 0