Homeריאיון

תנועת האבנים הירושלמיות: ציפי פישר משוחחת עם מוטי עמיר לכבוד השקת אלבום הבכורה שלו

צילום: עוז ברק

צילום: עוז ברק

במהלך הריאיון עם מוטי עמיר, אני מתארת לו את הפעם הראשונה ששמעתי אותו, בהופעה בחצר ברחוב נרבתא הסמוך למקום מושבנו הנוכחי, Y Cafe שעל ניסים בכר בשכונת נחלאות הירושלמית. אני מתאמצת לזכור מתי זה היה כי חשבתי שזה מלפני שנה וחצי-שנתיים, והוא אומר שלפני כשנה. כשאני חוזרת הביתה ובודקת ביומן, ברשמים שכתבתי באותו יום לביקורת הופעה שלא יצאה, מתברר שבסך הכל מדובר בדצמבר שעבר. וזה לא מפתיע – כי יש משהו במוזיקה של עמיר שכל כך שובה לב, שנדמה לך שהכרת אותה מאז ומתמיד. שירים שבשקט ובעדינות מחדירים את עצמם למרקם החיים שלך, לא בתרועות חצוצרה ובמפלי דיסטורשן, אבל עם הרבה חוכמת חיים ואפילו קצת חוש הומור.

אלבום הבכורה של מוטי עמיר, "להצחיק את סמי", יצא החודש, ואנו יושבים לשיחה לכבודו ולכבוד הופעת ההשקה בצוללת הצהובה, בה תתארחנה האחיות ג'משיד שגם משתתפות באלבום. האלבום הופק בידי אור בהיר, הגיטריסט יוצא להקת "אטליז" וגם המפיק של מוזיקאים שכבר זכו לחיבוק גלגל"צי כמו עמית ארז ועומר נצר, ומשתתפים בו להקת הליווי הקבועה של עמיר, עדן ג'משיד מ"האחיות ג'משיד" בצ'לו ואריאל חרוב בעוד. תורמים לאלבום גם כישרונות כמו רועי חרמון, חצוצרן שמנגן ב"ארמון" ו"טיגריס" ועמיר לב מיודענו. אחת ההנאות שקיבלתי מהאזנה לאלבום כולו נוצרה מההשוואה בין הגרסאות שהכרתי מההופעה החיה לגרסאות המוקלטות. אני יכולה לציין שהעיבודים המוזיקליים הצליחו לשמר מצד אחד את הקסם האקוסטי של השירים, ומצד שני להכניס גוונים של תזמור שמזכירים את המוזיקאים שעמיר אוהב כל כך, כמו ניק דרייק ו-Iron and Wine. הנאה נוספת שאני מקבלת מהאלבום הזה זה נובעת מלגלות עד כמה המילים "פולק עברי" נכונות לתאר את מה שעמיר עושה. ישנם מספר מוזיקאים שעושים פולק בישראל, אבל רובם לא מתמודדים עם הקושי שהשפה העברית יוצרת. לעומת זאת, הרגליים של עמיר נטועות עמוק באדמה הארצישראלית, לפי המסורת של אהוד בנאי ומאיר אריאל.

סינגל הבכורה של עמיר ממחיש את כל הנקודות האלה – הוא מתחיל רק עם הצ'רנגו (כלי מיתר דרום אמריקאי שנשמע קצת כמו מנדולינה) וקול הטנור של עמיר, ולאט לאט מצטרפים אלמנטים שונים – העוד שנותן מגע "מזרחי", פסנתר, קולות רקע נשיים של עדן ושי-לי ג'משיד ותיפוף, אך השיר מסתיים במפתיע רק עם קולו של עמיר. השיר מוצא את נקודת האיזון בין פשטות למורכבות, ונותן אוויר לנשימה למילים, שמדברות על מפגש בין שני אנשים, שאחד מהם בא עם מסר של הארה לשני.

אז קצת רקע עליך, מאיפה אתה במקור?
"מזכרת בתיה. עשר שנים בירושלים".

ואיך הגעת לירושלים? (וכאן אני מצפה לתשובה הסטנדרטית – לימודים, בעקבות בת זוג, עבודה. אבל מוטי כהרגלו לא מספק אותה, אלא מפתיע בזה שהוא באשכרה בחר לחיות בעיר כי הוא רוצה)
"תמיד רציתי לגור פה. ברגע שהייתה לי הזדמנות מימשתי אותה".

והגעת ישר לנחלאות?
"ישר לנחלאות, ועכשיו עברתי לעין כרם, רחוק מ"הפרדייס", אבל אני בא הרבה, כמו שאת רואה".

וכאן זה המקום לציין שלעיר יש נוכחות משמעותית במוסיקה של עמיר, כמו בשיר "אבנים בירושלים", ובניגוד לכל כך הרבה שירים שמציינים את הכבדות של האבנים בירושלים, בשיר הזה הן הופכות רקע לסיפור אהבה.

אז איך הגעת לעיסוק שלך במוזיקה, זה תמיד היה שם?
"תמיד היה פלירטוט, של לבוא וללכת מהמוזיקה, איך אני מאמן את המוזיקה, אם אני לוקח בזה חלק או לא. לקח לי זמן להבין שזה צריך להיות חלק מהתנועה שלי. כלומר אני לחייב לעשות אותה, תוך כדי החיים עצמם, כי המוזיקה נובעת משם, מהעיסוק בחול, היא פרשנות של היום יום שלנו".

למדת מוזיקה באופן מסודר, ממישהו?
"למדתי את הרוב לבד. למדתי שנה במרכז המוזיקה מן המזרח במוסררה שבירושלים, אבל בעיקר הכרתי שם מוזיקאים מגניבים מאשר למדתי כי באתי עם כלי מערבי, הגיטרה, הכי אמריקאי שיש" (ציפי – מכירה גיטריסט פלמנקו שלמד שם גם) "נכון, יש שם לימוד פלמנקו".

כמה זמן אתה עובד על החומרים הנוכחיים?
"קרוב לעשור, כשהגעתי (לירושלים) נפתח אצלי משהו. עכשיו קרוב לשנתיים אני עובד באולפן, עם המפיק אור בהיר, את העיבודים עושים ביחד".

אהבתי את העיבוד של המיתרים ב"להצחיק את סמי"
"מה שנשמע כמו מנדולינות? עשינו טריל, אחד עם השני, לקחנו מיקרופון בין שתי גיטרות, שניגנו את המיתר הכי גבוהה, והכפלנו את זה איזה שמונה פעמים".

אז בעבר דיברת על השפעות כמו ניק דרייק ו-Iron and Wine, יש עוד משהו?
"מצד אחד אני חושב שזה קצת מתחלק אצלי כי סגנון הנגינה שלי מאוד מתחבר למוזיקאים כמו אלה שציינת, גם ג'ון מרטין. אבל מבחינת כתיבה יש את המוזיקאים הישראלים שאני מאוד מעריך, עמיר לב, מיכה שטרית (ציפי – דויד פרץ) פרץ, אמנים כאלה. הם כותבים בעברית שלנו, עברית שהיא לא מחוספסת מדי אבל מצד שני לא פיוטית מדי, עברית של האמצע, של היום יום".

אבל כמו מאיר אריאל אתה גם משלב ביטויים מהמקורות כמו "הייתי ישן ולבי ער" ("ים גבוה"), או "פתח לנו שער".
" "פתח לנו שער" זה לא אני כתבתי, זה משיר של דנה אמיר, גם "ציפורים כחולות" זה טקסט שכתב יואל הופמן".

איך הגעתם אליהם?
"מצאתי את זה במקרה, מישהו הדפיס את זה על הרצפה בדירת השותפים שחייתי בה. הרמתי והתלהבתי ממש. זה נפל מלוח שעם שזה היה ממוסמר אליו".

רגע שכמו שאומרים באנגלית, serendipity, רגע שנופל עליך משהו טוב. ואל יואל הופמן? זה בטח מיוחד בשבילך בתור מישהו שאוהב את עמיר לב שהוא מקריא את הקטע של הופמן באלבום שלך. איך הגעת אליו?
"פשוט פניתי אליו, גם הוא מאוד אוהב את הופמן שכתב את הספר הכי טוב שקראתי, את חייבת לקרוא. בהופעה תבצע את זה אמנית ספוקן וורד בשם יעל חץ".
(פה אנחנו סוטים קצת לשיחה על ירושלים Vs תל אביב, עמיר מדבר על זה שהוא חי בירושלים כי הוא מיד חש בה בבית, ושדווקא קצת נחמד לו להיות האנדרדוג בשיח התרבותי, למרות שהוא מגיע לתל אביב הרבה כי הוא מקליט שם ובה נמצאת תעשיית המוזיקה).

מבחינת נושאים בשירים, יש נושאים שחוזרים על עצמם. למשל בשיר "עצים" יש תיאור של סיום של דברים, כמו ב"אימפריות נופלות" של דן תורן שגם בו יש דיאלוג בין בן לאבא.
"טוב, זה תיאור מוחשי, של מקרה שבאמת קרה, עצים שהפילו כדי להקים שכונה חדשה. תראי, בתוך עמי אני חי, אבל בהתעסקות שלי בתנועה אני משתדל לצמצם רעש לבן, כדי לבודד דברים, להסתכל על משהו אחד. גם בנוגע למוזיקה, אני שומע לפעמים חודשים רק מוזיקאי מסוים, כמו Iron and Wine. יש כל כך הרבה מוזיקה שמסתובבת, זה משוודיה וזה מאוסטרליה, אתה מרגיש כמו בבופה שאתה לא מפסיק לאכול. אז גם בעשייה שלי, אני משתדל לעשות דברים אחד אחד, אני צולל לתוך הפרויקט הזה שלי."

זה יוצר דיוק לדעתי. אז יש את העניין של הבית, למצוא את המקום שלך שקיים באלבום.
"זה נכון. האלבום מתעסק בו, הבנתי את זה רק בדיעבד, העיסוק בתנועה, תנועה של מקום, תנועה של רוח, תנועה פיזית. למשל "אבנים בירושלים" מדבר על תנועה של מקום. או "עצים" שזה תנועת חיים, גם "ים גבוה" שזה תנועה בין האדם למקום".

ההתחלה מדברת על מקום שהוא לא טוב לך ב"אדמה מלוחה", ובהמשך זה קצת מתרכך, כמו ב"גדולים".
"אני חושב שגם ב"גדולים" יש איזשהו חוסר שקט".

נראה מה ייצא מהתקופה הנוכחית, שבה אתה עם אישה וילד.
"יש גם חומרים חדשים, (ציפי: כמו "ילד"?) כן, זה לגמרי שייך לזה".

לסיכום: מוטי עמיר, כמו המוזיקה שלו, הוא בנאדם נטול פוזה ובעל פתיחות שכיף להעביר איתו איזו שעה בשיחה, ובלי שום בעיה הייתי יכולה להמשיך. השיחה ביננו נקטעה תדירות, כי כמעט כל עובר אורח בבית הקפה השכונתי בא להגיד שלום ומה נשמע, ובסיום הריאיון תפסתי אותו מג'מג'ם עם שלישיית נגני קאנטרי פולק אמריקאים בספונטניות. היצירה שלו מצטרפת לסוג של מוזיקה שיש לה גוון ירושלמי שקשה להגדיר איך בדיוק הוא נמצא במוזיקה מכל כך הרבה ז'אנרים שונים – פולק, ג'אז ורגאיי כמו זו של ההרכב שלוש, מיכאל ושמרית גריילסאמר, והאחיות ג'משיד כמובן. המכנה המשותף אצל כל המוסיקאים בסצנה הזו הוא שהם יוצרים מוזיקה צנועה, בעלת אהבת אדם, פתוחה לעולם אך לצד זאת מאוד מקומית. אני מאמינה שבקרוב גם השם של עמיר ייצא למרחקים, כמו שאר המוזיקאים בסצנה זו, וגם אתם תכבשו בקסמו, כמו שאני נכבשתי בשמיעה ראשונה.

כרטיסים להופעת ההשקה

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0