Homeאלבומים חדשים

אוספים את השברים: על האלבום החדש של The Avalanches

REVISED-AVALANCHES-General-Use-Image-June-2016

לא מעט פעמים יוצא לי להתלונן בפני חברים על כך שבמוזיקה של היום הולך ואובד מה שבאנגלית נקרא Musicianship. כי כשמקלדות מידי וסמפלרים צצים בכל מקום כפטריות אחרי הגשם, לפעמים יש תחושה שאף אחד לא טורח ללמוד לנגן ממש טוב על כלי נגינה.
למה אני מספר לכם את זה? כי למרות היותו כמעט כולו דגימות של קטעים שהוקלטו בעבר, האלבום החדש של The Avalanches האוסטרלים הצליח להתגבר אצלי על התחושה הזו ולהיות אחד הדברים הכי טובים ומרגשים שקרו בשנה האחרונה.

Since I Left You, אלבום הבכורה המופתי של ההרכב שיצא לפני 16 שנה, כלל בתוכו בערך 3500 קטעי סאונד שנדגמו ממקומות שונים. מאז הלהקה שמרה על דממת אלחוט כמעט מוחלטת והספיקה להפוך מחמישייה לצמד שהוא הרכב הליבה, הכולל את רובי צ'ייטר וטוני די ביאסי.
אז מה יש לצמד האוסטרלי לספר לנו אחרי כל כך הרבה שנים?
האמת, לא בטוח שגם אחרי מספר האזנות לאלבום יש לי תשובה לכך. מה שהכי בולט באלבום הנוכחי הוא ששום דבר לא בולט בו. אין נקודות שיא היסטריות ואין נקודות חלשות, אין ווליום בשמיים או בס אגרסיבי מדי, פשוט המון פיסות מחוברות יחדיו בצורה מופתית שמעמידות את עשרים ואחד הקטעים בו כמקשה אחת תוססת ומלאת צלילים מגוונים.
אולי הדבר שמדגים את זה הכי טוב הוא הסינגל "Frankie Sinatra". בסוף הקטע הקודם לו באלבום, "Because I'm Me", יש המיית אנשים, רעש רחוב ואפילו סירנת משטרה כאשר ברקע מתנגן לו בעמימות "Frankie Sinatra", ורק לאחר מכן הקטע עצמו מתחיל להתנגן בווליום סטנדרטי ובעצם את האינטרו לשיר ההרכב עושה בסוף השיר שקודם לו.

אפילו שיר הנושא "Wildflower" הוא לא שיר שעומד בפני עצמו, אלא קטע מעבר באורך דקה וקצת, אבל אחד שתורם המון לאווירה הפסיכדלית שאופפת את האלבום.
באופן כללי נשמע באלבום הזה שהצמד לא מחפש להמציא את הגלגל, אלא לארוז הרבה צלילים ששמענו כבר, אם בנגני המוזיקה שלנו, סתם ברחוב או בסרט ולארוז אותם לחבילה הזייתית, קסומה ונעימה.
גם האורחים המרשימים שמתארחים דוגמת אריאל פינק, האב ג'ון מיסטי ואיש Mercury Rev ג'ונתן דונהיו לא גונבים את ההצגה עם הקולות והנגינה שהם תורמים, אלא יותר משתלבים בעדינות בסאונד הכללי שנע בין דיסקו חולמני להיפ הופ קופצני.
היחידים שאולי מעט מתבלטים הם MF Doom ב-"Frankie Sinatra" ו-Biz Markie ב-"The Noisy Eater" שמלווה בקטע מעולה של מקהלת ילדים שרה את Come Together של הביטלס.

אם להשיג אישורים להשתמש בקטעי סאונד ודגימות היה עוד יחסית פשוט באלבום הראשון כאשר הלהקה היתה עוד אנונימית והאכיפה בנושא לא היתה אגרסיבית כמו היום, באלבום הנוכחי הלהקה סיפרה שלקח סדר גודל של שנים כדי לנקות את העניין המשפטי.
נגזרת גם של החוקים שהתקשחו וגם של העובדה שאמנים כבר יודעים שאפשר להתמקח עם ההרכב המפורסם על קצת יותר מדולר או שניים.
למרות שיש באלבום הנוכחי הרבה יותר קטעים שהוקלטו במיוחד לו ושיתופי פעולה מעניינים, ניכר שהצמד האוסטרלי משחזר במידה מסויימת באלבום הנוכחי את הקונספט של האלבום הקודם.
אבל מבחינתי עדיין יש פה את כל מה שאני אוהב: אמונה בכך שהטכנולוגיה לא השמידה לחלוטין את המוזיקה, שחוקי זכויות יוצרים עדיין מאפשרים יצירה משותפת ומפרה למי שיתעקש על כך, ושלא צריך לנגן חזק, מהר או לפוצץ בבאסים כדי להוציא את אחד האלבומים המהנים, המעניינים והחשובים של השנה.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0