להתנתק מהעולם שבחוץ: על ההופעה של עזרא פורמן בבארבי

צילום: ציפי פישר

.

It was sad music. But it waved its sadness like a battle flag. It said the universe had done all it could, but you were still alive
 Terry Pratchett, Soul Music ―

אחת השאלות שאני שואלת את עצמי זה איך יצאתי כל כך בהיי ומאושרת מערב שאמנם כלל הרבה מוזיקה שמחה ורועשת, אבל גם מוזיקה שעסקה בנושאים לא פשוטים ואף כבדים למדי. ואז נזכרתי בציטוט הזה מפי אחד מהסופרים הכי אהובים עלי, בספר שכולו הלל לרוח הרוק'נרול, והוא הזכיר לי שגם שירים מלאי עצב יכולים להיות שירי מחאה. שירים שמתריסים נגד העולם וחוגגים את עצם זה ששרדת כדי לספר מה עבר עליך. וזה בדיוק מה שפורמן נתן לנו בהופעה הזו, טווח רגשות שלא ניתן לאפיין אותו כרק שמח או רק עצוב, אלא משהו שמכיל מורכבות – קצת מזה וקצת מזה. כמו שהוא אמר בפתיחה לאחד השירים: "אני יודע שאתם באתם כשאתם במצבי רוח שונים, חלקכם שמחים וחלקכם עצובים… אני קצת מפוזר בכל מקום". ודווקא העירוב הזה נתן להופעה הזו את הייחודיות שלה, שבסופו של דבר הייתה אחת מהחוויות החזקות שחוויתי אי פעם.

ההופעה התחילה ללא חימום, כשעזרא ממקם את עצמו עם הגב לקהל ואוחז גיטרה חשמלית, מימינו נגן הסקסופון טים סנדוסקי ונגן הבאס יורגן ירגנסן, מאחוריו המתופף סם דורקס ומשמאלו הגיטריסט והקלידן בן ג'וזף. הוא מתחיל עם השיר "Teddy, I'm Ready" מהאי פי "Big Fugitive Life" שייצא באוגוסט ולפיכך לא מוכר לקהל, בחירה די לא שגרתית ומאתגרת. אך השיר שלו פזמון קליט ביותר – "Teddy, I'm ready to rock n' roll" מאפשר כבר בשמיעה ראשונה לזמזם אותו, והוא מהווה הצהרת כוונות רצינית – הולך להיות רוק'נרול, ועזרא הגיע מוכן להרים את הבארבי. "I Wanna Destroy Myself" מאלבומו "Day of the Dog" ממשיך את הוויב הרועש ומכיל הדהודים מ-"I Wanna Be Sedated", קלאסיקת הפאנק של הראמנוז, וכמוהו הוא מכיל ניהיליזם עטוף במנגינה במהירות רצחנית ועליצות פופית. רק לאחר שני השירים האלה מתפנה עזרא לנגן את להיטו הגדול מהשנה האחרונה – "Restless Year", שהקהל המריע כמובן כבר מזהה מהריף הפותח. השיר נשמע מצוין ואינו נופל מהגרסה המוקלטת, וההופעה של פורמן הולכת ונהיית מאנית ככל שהוא מתקרב לקטע בסיום השיר, בו הוא נובח את המילה !Death למיקרופון בחוזקה. זה נשמע כאילו קריאת התיגר על המוות היא קריאת יציאה למלחמה, שבמובן מסוים, זה מה שזה. פורמן מדבר בהמשך ההופעה בחופשיות על ניסיון התאבדות שלו ("רציתי לגמור את הכל") ועושה תנועת חיתוך על הגרון, כשהוא מציג את השיר "Ordinary Life". המוות כצל הוא לא רק מטפורה, זוהי תמה במוזיקה עצמה. הבחירה לחיות כמו שהוא, כאדם ביסקסואל וקווירג'נדר ודתי, היא לא בחירה בנאלית, לשם הפרובוקציה או תשומת הלב. היא מוצגת כבחירה של חיים ומוות, ולפיכך החיות שהוא משדר היא חיות שנובעת מבחירה מודעת בחיים.

וחיות היא לא מילה שמתחילה לתאר את ההתנהגות של עזרא פורמן על הבמה. הוא חובש ומוריד לסירוגין כובע מלחים, מחליף לגיטרה אקוסטית חבוטה וחוזר לחשמלית, מתרוצץ על הבמה, מתיישב עליה, עולה על הרמקולים, אפילו לרגע עושה סיבוב על הקלידים. האנרגיות שלו מדבקות, ואני מוצאת את עצמי קופצת ומריעה כמו מעודדת מתלהבת. הצלמת שעומדת לידי ממש מרוצה מכל הפוזות שעזרא תוקע והיא לא מפסיקה לקחת שוטים בניסיון נואש כדי להדביק את הקצב. הוא הצחיק את הקהל בדיבורים שבין השירים, ושבה את ליבו כשהוא משלב פה ושם עברית, כמו בקטע בו הוא רטן "זה כל כך לא רוקנ'רול" על הצורך לכוון מחדש את הגיטרה שלו. יש לציין שהצליל של להקת "הבויזפרנדז" מהודק ביותר, ומהווה כמובן נדבך חשוב בהופעה. במיוחד בולט נגן הסקספון שמטייל ברקע וצובע את המוזיקה בגוון בלוז-רוק פיפטיזי מיוחד. היו הרבה רגעים ששווה להתעכב עליהם בהופעה. היה ביצוע "טום וויטסי" מפתיע ל-"Maybe God is a Train" שטיפה הזכיר לי את "Down in a Hole" (אולי כי שני השירים בעלי תוכן קצת דתי?), היה קאבר נהדר ל-"Crown of Love" של הארקייד פייר, שהוא בכלל שיר שאני אוהבת (אותו הציג פורמן כ"וולס של להקת דו-וופ ותיקה", בהומור האופייני לו). זכינו לשמוע עוד שני שירים חדשים, הראשון נקרא "Little Piece of Trash", שיר קצר קצבי וקצת ארסי על תחושת ערך עצמי נמוכה והשני בלדה אקוסטית בשם "Halley's Comet" שעוסק בציפייה לסימן (אלוהי?) מהשמיים, מתוך ידיעה שהוא לא הולך לבוא (מה שמוכיח שמי שרצה לקבל מעזרא נרטיב פשטני שמציג התקדמות ממצב רע למצב טוב, שבמהלכו היציאה מהארון פותרת את כל הבעיות, יתאכזב). אני הייתי במיוחד מרוצה מביצוע ל-"My Zero", שיר שיש לי חיבה מיוחדת אליו מהאלבום מלפני הקודם, ול-"Body Was Made", עוד שיר מ-"Perpetual Motion People" שבהופעה הרגיש לי אפילו עוד יותר כמו המנון פמיניסטי אנטי-פטריארכלי מושלם. את ההופעה סיימו עזרא והלהקה בשיא, עם ביצוע ארוך במיוחד של “Tell Em All to Go to Hell", במהלכו הוא גרם לקהל להתכופף על הרצפה, כדי לדמות את הכאב והשחרור שבא כשקמים ואומרים לכל המוסדות או האנשים המדכאים בחיינו ללכת לעזאזל. זה היה רגע קצת מצחיק, קצת לא נוח ושונה מכל מה שיצא לי לראות בהופעה עד כה (ונתקלתי במהלך חיי בכל מיני "הפעלות קהל" שונות) ושיתוף הפעולה המופתי של הקהל רק הוכיח עד כמה עזרא הצליח לבנות איתו אמון ורמת דו שיח גבוהה. בתור הדרן עזרא חזר לבדו כדי לבצע את "הרואין" של הוולווט אנדגראונד, בביצוע שרוחו של לו ריד וודאי שורה עליו, וסיים עם שיר מאלבום יחסית ישן (בהשוואה לרוב החומרים עד אז שנלקחו משני האלבומים האחרונים), "Wild Feeling".

זו הייתה שעה ורבע מרוכזת של מוזיקה טובה נטו, שהאימפקט הרגשי החזק של השירים רק העצים אותם. היה רגע בו עמדתי כמעט עם דמעות בעיניים ונזכרתי בכל הפעמים שישבתי בשעות הקטנות של הלילה בדירה קטנה וריקה כמו בתיאור שבשיר "Haunted Head", אבל גם רגעים כאלה לא העלימו את החיוך מהפרצוף שלי שהיה מרוח עליו לאורך ההופעה, כיוון שחשתי את עצמי, כפי שעזרא פורמן הציג בתחילת הערב, מוקפת בקהילה של אנשים (ובמיוחד נשים שהשתלטו על השורות הקדמיות יחד איתי), שהינם ברי מזל רק בגלל שהם הגיעו לרגע הזה. בתחילת ההופעה ביקש פורמן מהקהל להתנתק מהעולם החיצוני ולהאמין שהכל אפשרי – וההבטחה הזו קוימה במלואה. מי שהתחילה את הערב בתור מעריצה (כמו נגיד, אני) רק התאהבה עוד יותר. אני בטוחה שמי שלא ממש הכיר/ה, בסוף הערב כבר נהיה מעריצ/ה. אותו חיוך, דרך אגב, גם לא נמחק כשהגעתי ביום למחרת לעבודה, עייפה אך מרוצה.