אגדה על על קרן אור ביער אפל: ספיישל מרקורי רב לקראת ההופעה בארץ

זהו סיפורם של שני חברי ילדות, שבמשך יותר משני שני עשורים עושים יחדיו מוזיקה נפלאה. זהו סיפורם של האנשים שחברו אליהם לאורך הדרך וגם פרשו ממנה, שכללו בין השאר מפיק על שניגן לפעמים על הבאס, וסולן ומתופף שעזבו לפני שנהיו מפורסמים. זה סיפורה של "מרקורי רב", להקה ששילבה פסיכדליה, אינדי, דרים רוק ובהמשך גם אלקטרוניקה באופן שהופך את השירים שלהם לפסקול כמעט מושלם לסרט פנטזיה, זה שבו מצד אחד ישנם צללים מאיימים, אך מצד שני ישנו יופי על זמני וקסום. המוזיקה של "מרקורי רב" מכילה בו זמנית עצבות ואופוריה, אסתטיקה מוקפדת לצד התפרעויות וזליגות לכיוונים ניסיוניים, שעוצבו בין השאר בזכות ההתפתחות הרבה שקרתה מבחינה סגנונית אצל הלהקה. לפיכך, הסוד מאחורי הגיוון של מרקורי רב הינו הבנת הסיפור של הלהקה וגלגוליה השונים, ולכן רציתי להביא סקירה רחבה של פעילותה משנת 1989 עד היום.

הסיפור נפתח במחנה קיץ לילדים, לא נעים לומר, קצת מופרעים. ג'ונתן דוניהו, כותב השירים העיקרי של מרקורי רב, טוען שבגיל עשר הוא נפגש עם שון מאקוביאק, שותפו ליצירה, שכיום ידוע בתור הגיטריסט גראסהופר, והם נהיים חברים. כעבור קצת יותר משני עשורים, דוניהו הינו גיטריסט ב"פליימינג ליפס" ומחלטר בהלחנת פסקולים עבור סרטי סטודנטים שמכין גראסהופר, אז סטודנט לקולנוע. בעידוד המנטור שלהם, טוני קונראד, מלחין מינימליסט ואמן מולטימדיה, הם מקימים להקה שאליה מצטרף הסולן/גיטריסט דייב בייקר בעל הקול העמוק, החלילינית סוזאן ת'ורפ, המתופף ג'ימי צ'יימברס והבסיסט/מפיק דייב פרידמן. לאחר כשנה דוניהו מסתכסך עם הסולן של הליפס ועוזב אותם, אבל פרידמן נותר קרוב אל ה"פליימנג ליפס" ולמעשה הפיק את כל האלבומים שלהם מאז ועד היום למעט אחד. הסאונד של "מרקורי רב" אז, כפי שהונצח באלבומם הראשון "Yerself Is Steam" שיצא ב-1991, די קרוב לזה של ה"פליימנג ליפס": פסיכדלי, מבולגן, בלתי צפוי מראש.

הבלגאן הזה מוקרן גם על היחסים בין חברי הלהקה – ובמהלך הטור של האלבום השני Boces ב-1993 הם הסתכסכו אחד עם השני ברמה כזו שבייקר עזב את הלהקה. הטראומה מתוקפת Boces כה גדולה, שהלהקה ממעטת לנגן את המוזיקה מהאלבום הזה בהופעות, ופרידמן החליט אז לפרוש בכלל מהופעות ולהתרכז בקריירה שלו כמפיק. יש לציין שהאלבום הזה הכי קרוב ברוחו לרוק אינדי כמו פייבמנט או סוניק יות', וקצת שונה משאר הקריירה של ההרכב, סיבה נוספת לכך שהוא לא כל כך מתאים לניגון בהופעות. עוד החלטות ש"קצת" הקשו לעל שיווק האלבום הזה ושדי העידו על רוח השטותניקיות/מסוממת ששררה בלהקה באותה תקופה, שגרמה בין השאר לפרידמן לבזבז את כספי המקדמה על אלבום שקיבלה הלהקה על חופשה לאמא שלו, היו ההחלטות לשים על העטיפה תצלום של בובת מין, ולהוציא קליפ שבו מככב כוכב הפורנו רון ג'רמי (!?!).

העזיבה של בייקר השפיעה על הסאונד של הלהקה, ושינתה את הכיוון שלה. דוניהו, שסבל קצת מחוסר בטחון לגבי היכולת שלו לעמוד בפרונט (חוסר בטחון, שבאופן מדהים, הוא טוען בראיונות נוכחיים שעדיין מלווה אותו), מחליף את בייקר בתור סולן. האלבום "See You on the Other Side" שבא ב-1995 בעקבות זאת משך לכיוון יותר מלודי ואופטימי. כלי נשיפה כמו החליל של ת'ורפ, קלרינט שמנגן גראסהופר ופסנתר אלקטרוני וורלייצר מתחילים לתפוס בו יותר נוכחות, דבר המקנה להם כיוון קצת שונה מרוב להקות האינדי בת זמנן של "מרקורי רב". בדיעבד הוא נחווה כאלבום שמקשר בין הסאונד של האלבומים הבאים, שיהיו בעלי תזמורים תזמורתיים יותר בולטים.

למרות השינויים שמשכו לכיוון יותר מיינסטרימי, לאחר האלבום הזה הלהקה שוב היתה על סף פירוק. בעיות הסמים והאלכהול של דונהיו וגראסהופר, המשבר בזוגיות של דוניהו וחוסר ההצלחה הכלכלית מתחילים לתת את אותותיהם. בשלב זה מתחלף גם המתופף ומצטרף אליהם ג'ף מרסל. ובהחלטה של "בוא נלך על הסוף עם פעם אחרונה ודי" הם מחליטים להקליט ב-1998 את "Deserter's Songs" בשביל עצמם. דוניהו וגראסהופר מתבודדים חצי שנה בהרי הקאטסקילס, שם הם יוצרים קשר עם שני מוזיקאים יוצאי "הבנד" שגרים באזור, לבון הלם וגארת' הדסון. בהשראת אלבום לילדים ופסקולי דיסני המשתמשים בתזמורים קלאסיים, דוניהו מושך לכיוון יותר אורגני ושקט. וזה די אירוני, כי מה שהיה אמור להיות האלבום האחרון של "מרקורי רב" הינו למעשה אלבומם המצליח והמפורסם ביותר של הלהקה.

לטעמי האלבום הזה פשוט מושלם, אין בו שיר אחד לא טוב. זה אלבום שמתבטאים בו הכי יפה התמות היותר מלנכוליות שמעידות על נסיונו של דוניהו להתמודד עם ההתנהגות ההרסנית בחייו, לצד הבזקים של אופטימיות, כמו קרן אור ביער אפל. נוספים פה לעיבודים הכליים של החליל, כלי הנשיפה התזמורתיים והמיתרים שהיו קיימים קודם גם כלים אנלוגיים כמו מלוטורון ווורליצר שמעניקים למוזיקה גוון על טבעי, מרחף.

אחרי ההצלחה הזו (בעיקר באנגליה) הלהקה שבה לאולפן ב-2001 בכוחות מחודשים כדי להקליט את "All is Dream", שהוא אולי האלבום עם ההפקה הכי "נקייה" שלהם, בזכות מגע ידיו של פרידמן. טוני ויסקונטי בא לעזרה בתזמורים, והתוצאה היא כמה מהשירים הכי יפים של ההרכב. גם באלבום הזה ניתן למצוא שירים מופנמים ועצובים, כמו "Spiders and Flies", לצד שירים שהולכים על הכיוון האפי ואפילו קצת בומבסטי, כמו הטראק הפותח, "The Dark Is Rising".

שני האלבומים שיצאו לאחר מכן (Secret Migration" (2005" ו –("Snowflake Midnight" (2008" היו מאכזבים בהשוואה לקודמיהם. אני מודה שייתכן ושפטתי אותם קצת בחומרה מדי, כיוון שהיו לי ציפיות גבוהות למדי, ובשמיעה חוזרת אפשר בינם למצוא שירים שווים ביותר להאזנה. הדבר שהכי הפריע לי בשעתו היה שהם פשוט היו אופטימיים מדי. אם לגבי האלבומים האחרים ציינתי שקיימים במוזיקה של "מרקורי רב" אורות וצללים, הרי שבאלבומים אלה יש כבר כיוון שיותר נוטה לכיוון האורות, מה שקצת מוציא לטעמי את האלבומים מהאיזון.

מה שמעניין הוא לבחון את האלבום החינמי והאינסטרומנטלי שיצא יחד עם "Snowflake Midnight" – "Strange Attractor". בעוד שב-"Snowflake Midnight" "מרקורי רב" מפלרטטים עם סאונד אלקטרוני, ב- "Strange Attractor" הם מאפשרים לעצמם להתנסות בכיוון הזה בצורה יותר מלאה שיוצאת מוצלחת למדי. מה עוד, זה גם מוכיח שהם לא איבדו את הצורך לחדש, צורך שהרבה אנשים הספידו בעשור האחרון בעקבות התחושה שהם טיפה נתקעו בשטאנץ.

התוצאה מזכירה קצת פסיכדליה אלקטרונית שיצר דן סניית' באותה תקופה, תחת השם מניטובה, או את שיתוף הפעולה של בריאן אינו עם רוברט פריפ. יש לציין כי זהו אינו האלבום האינסטרומנטלי הראשון שלהם – הם הקליטו בעבר את האלבום "Paralyzed Mind Of The Archangel Void" תחת שם של להקה אחרת ("Harmony Rockets" ב-1995). וכן הלחינו פסקול לסרט בשם (Hello Blackbird" (2014". הפרויקט הזה עבר לחלוטין מתחת לרדאר שלי, ודי חבל בעצם.

האלבום "The Light in You" שיצא שנה שעברה, הינו האלבום הראשון של "מרקורי רב" שלא הופק בידי דייב פרדימן. אני מודה שקצת חששתי כאן כששמעתי זאת, כי אחרי הכל פרידמן הוא מעין חבר לא רשמי של ההרכב שהמשיך לתרום את הבאס והקלידים שלו פה ושם בסטודיו, גם אם באופן רשמי הוא עזב לפני הרבה שנים. אבל אני חושבת שההחלטה להפיק ולהקליט לעצמם ניערה קצת את האבק מלהקה ועשתה לה טוב, ואולי גם ההפסקה היחסית ארוכה בין האלבומים אפשרה לעשות חושבים ולבוא בכוחות מחודשים. האלבום הנוכחי נשמע כמו החומר הכי טוב שהם הוציאו כבר 15 שנה. לא שמדובר בצעד אחורנית – גם פה אפשר למצוא נגיעות אלקטרוניות כמו באלבומם הקודם, ובאופן כללי זה אלבום אופטימי למדי. הוא מרגיש כמו אלבום שמסכם את כל האלמנטים שהלהקה צברה עד כה – התזמורות האופוריות, המקהלות המסונתזות שנשמעות כמו רוחות רפאים לצד ביט רוקיסטי שמחזיק את השירים היטב ומונע מהם לגלוש לעודף סנטימנטליות.

במבט על, ניתן לזהות תמות משותפות בכל השירים ש"מרקורי רב" יצרו עד היום. הראשונה הינה העיר ניו יורק. מקומות בניו יורק מאוזכרים בשירים מהאלבום הראשון – קוני איילנד, בשני הברונקס, בניין האמפייר סטייט בשלישי, קו ההאדסון שמחבר בין ניו יורק לקאטסקילס ברביעי, וסנטרל פארק באלבומם האחרון. לצד זאת, הנוכחות באזור היותר כפרי של מדינת ניו יורק – באפלו, משם הלהקה במקור, שנמצא באפסטייט ניו יורק והרי הקטסקילז לשם עברו הצמד המייסד של הלהקה (ושם הוקלט אלבומם האחרון באולפן ביתי) נותן את הטון בהפניות שמתייחסות לטבע. כוחות הטבע, כמו הירח או השמש מקבלים אזכורים, צמחים כמו שושנה לצד חיות וחרקים כמו עכבישים, סנאים, פרפרים ועשי לילה, כמו בשיר הזה שמתאר רכיבה על סוס ביער השחור.

מצטרפים לכל אלה האווירה החולמנית של המוזיקה שלהם, שכפי שציינתי שולחת את המאזין למקומות בהם קסם או תופעות על טבעיות אפשריות, המקנה נופך מיתי וגדול מהחיים לרומנטיקה של שיריהם. דוניהו הוא מסוג כותבי השירים שלא פוחד לכתוב שירי אהבה שהופכים כל מחווה למשמעותית, מושאי האהבה שלו זוכות ליחס שהופך אותן לנסיכות מהאגדות.

הפעם בה אני ראיתי את "מרקורי רב" בהופעה חיה היתה בקיץ 2002. תכננתי לבקר קרובים באנגליה, וברגע שנודע לי ש"מרקורי רב" נמצאים שם, סטיתי ממסלולי לקיימברידג', עיר אוניברסיטאית עם תעלות מים ומדשאות רחבות. אחרי יום שכלל שיטוט על גבי אופניים בעיר, יצאתי ברגל מהבד אנד ברקפסט בו שכרתי חדר לכיוון דרך נטושה שהובילה לאזור תעשייתי חשוך. בחלל שמזכיר את הצוללת הצהובה/תמונע מצאתי את עצמי יחד עם כ-150 אנגלים, רובם גברים, וארבע יפניות. תהיתי איך ההרכב ישחזר את הצלילי התזמורתי של אלבומם האחרון, "All is Dream", וגיליתי שהם הביאו איתם עוד קלידן ג'ינג'י כדי לעבות את הצליל. זה היה רגע של שיא מבחינת הקריירה של הלהקה – אחרי שני אלבומים שזכו לתשבוחות אוניברסליות, הם התקבלו (עד כמה שאפשר מאנגלים שלא נוטים להביע רגשות) בחום. באותה שנה ניתן לאמר שמרקורי רב היתה הלהקה האהובה עלי, בזכות אותו אלבום וזה שקדם לו, "Deserter's Songs", שאם זכרוני אינו מטעני הושמע רבות ב-88 אף אם.

ההופעה לחלוטין ענתה עבורי על הציפיות, ובמהלכה הם ביצעו בג'אם שנדמה שלא יגמר לעולם את השיר Frittering שמאוד אהבתי, למרות שהוא לא היה מוכר לי. כמובן שבהמשך הביקור נכנסתי לחנות התקליטים הענקית HMV באוקספורד סטריט ורכשתי את אלבומם "Yerself Is Steam" ממנו השיר לקוח, שכנראה בשביל הטור בדיוק יצא במהדורה חדשה עם קטעי בונוס. בכלל, ניתן לומר שזו הייתה אחת ההופעות שאני הכי זוכרת לטובה, והיא כללה הרבה נקודות שיא שאני זוכרת עד היום, כמו הקאבר לשירם של הטוקינג הדס Once in a Lifetime, סולואי גיטרה נהדרים של גיטריסט הלהקה גראסהופר ונוכחות בימתית כובשת של הסולן ג'ונתן דוניהו. היום "מרקורי רב" לא נמצאת באותו מקום מבחינת פופולריות מול הקהל, ונשאלת השאלה, האם עדיין שווה ללכת לראות אותם? לאחר עשור שבה הלהקה טיפה נדחקה לשוליים, הם חוזרים אלינו עכשיו עם אלבום חדש שאני מקווה שיחזיר אותם שוב לתודעה, כי הוא בהחלט טעון באנרגיות חדשות וחיוביות.
לכן בין אם אתם בקטע של נוסטלגיה ובין אם התאהבתם בהם ממש לאחרונה, שווה לצלול לעולם של מרקורי רב.

מרקורי רב יופיעו בבארבי התל אביבי ב-20 לחודש הזה ועל הבאתם אחראית חברת ההפקות המון ווליום. כל הפרטים באיוונט.