וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים: אלקנה כהן משוחח עם יאיר יונה על "חרב", אלבומו החדש

herev front cover

הקשבתי ל"חרב" לראשונה באמצע שירות מילואים. בתוך הטנק. זו חווית האזנה עוצמתית במיוחד: שיחות קשר מוקלטות מתכסות בשכבות של גיטרות ותופים טורדי מנוחה, שנשמעים כמו משהו שבין תופי מלחמה לרעש של זחלי טנקים מתקדמים, מרפים רק כדי להדגיש את המשפט "המוצב מודיע שעולים עליו, עולים עליו, עבור".

"אני לא כל כך אוהב את הרעיון של מדינות", כך אומר יאיר יונה בתחילת הראיון, על אלבומו החדש "חרב"- פסקול למלחמת יום הכיפורים. "אני מתעניין בבני אדם, בסיפורים שלהם, ברגשות שלהם."

אנחנו יושבים בבית קפה תל אביבי ומדברים על מלחמת יום הכיפורים, על הזיכרון שלה, השירים שלה, על החוויות שלנו כשריונרים שנים ארוכות אחרי המלחמה. אני מספר ליונה על מפגש מקרי שלי עם אביגדור קהלני, והוא מספר לי על הלומי הקרב ונפגעי פוסט טראומה מהמלחמה ההיא, ובעצם מכל מלחמה, ועל הדרך שלו לזכור ולהזכיר.

מאיפה הגיע הרעיון לעשות עכשיו פסקול למלחמת יום הכיפורים?
"מלחמת יום הכיפורים נתפסת בזיכרון הישראלי בצורה שהיא מצד אחד מאוד מתקרבנת, ומצד שני, הירואית בצורה מוגזמת. אין מקום לאבל אישי, אין מקום לטעויות. הרגשתי שאני רוצה לתת חוויה אחרת של זיכרון למלחמה הזאת".

"היו שני אירועים הביאו אותי למחשבות על המלחמה ההיא: הראשון היה השריפה בכרמל ב-2011, אני זוכר את עצמי יושב שעות מול הטלוויזיה, ופשוט רואה הר נשרף, עצים בוערים. חוויתי את זה בצורה מאוד גרפית, כאילו הארץ שלי נשרפת. ומעבר למראות, הרגשתי איך עוד במהלך האירוע עצמו, וביתר שאת אחריו, היה רצף של מחדלים וויכוחים והאשמות הדדיות, אבל לא לקיחת אחריות. איש לא התפטר אחרי האירוע ההוא. הדפוס הזה, של מחדלים, חוסר מוכנות וחוסר לקיחת אחריות, הזכיר לי סיפורים מהעבר, בעיקר את מלחמת יום כיפור".

"האירוע השני התרחש כמה ימים לפני, או כמה ימים אחרי, השריפה בכרמל. ראיתי סרט שנקרא "מי רצח את אבא?", שעוסק בתעלומה סביב הרצחו של ג'ו אלון, עשרה ימים לפני מלחמת יום כיפור (ג'ו אלון היה נספח צבאי בוושינגטון, ונסיבות מותו לא התבררו במלואן עד היום א.כ.). השאלות שעלו בסרט הזה טלטלו אותי, גם בלי להיכנס ליותר מדי תיאוריות קונספירציה, התחלתי לחשוב שקורים כאן דברים מתחת לפני השטח, שכדאי שנתחיל כולנו לחשוב עליהם".

בכל זאת עשית אלבום על יום כיפור, ולא על השריפה בכרמל, או על לבנון השניה נניח.
"הסיפור של מלחמת יום כיפור נוגע בכל אחד ואחת במדינה הזאת. הוא חשוב לכולם מצד אחד, ומצד שני, עבר מספיק זמן מאז המלחמה כדי לקבל פרספקטיבה ולחשוב על הדברים באופן עמוק".

איך בעצם כותבים אלבום כזה? הרי לא מדובר בשירים, אלא בדברים הרבה יותר מופשטים
"אני אתן לך דוגמה: אחד הספרים הראשונים שקראתי כשהתחלתי לצלול לנושא הזה, היה הספר של מוטי אשכנזי "הערב בשש תפרוץ מלחמה". הוא מספר שם כיצד הוא מתלווה ליחידה של קצין העיר שהולכת לבשר למשפחה על נפילת בנם. הוא מתאר איך כל הקצינים יורדים מהרכב, במדי א' בוהקים, לצד שיכון רכבת, ופתאום, כל התריסים בשיכונים נסגרים בזה אחר זה, כמו אבני דומינו. ניסיתי לחשוב על התיאור הזה בתור סצינה מסרט, ושאלתי את עצמי: איזה פסקול יהיה לסצינה הזאת? כך נולד "ההליכה לדלת הסגורה". במקרה אחר, ראיתי סרט של ערוץ 1 שסיפר על לוחמים שהתחבאו בבונקר של מוצב החרמון במשך שבעה ימים. זה גרם לי לחשוב על החוויה הזאת, להיות סגורים מתחת לאדמה, בשקט, בחושך. "שבעה ימים בעלטה" מנסה להעביר את הרגשות האלו".

"בכל תהליך היצירה, התמקדתי בסיפורים של האנשים, ברגשות, בחוויות שלהם. לא בהיסטוריה היבשה. זה היתה תהליך ארוך מאוד, וכואב מאוד, של "ירידה אל הבונקרים": קריאה, האזנה, צפיה בסרטים. זה לא נעשה יותר קל עם הזמן, להיפך".

מאיפה בא הרעיון של שילוב הקלטות קשר?
"לפני הרבה שנים, היתה להקה בשם מע"ץ, שהשתמשה בהקלטות כאלו בשיר על מלחמת לבנון. שמעתי את זה בגיל 19 בערך, ומאז כנראה הרעיון נצרב בי".

העיצוב החזותי של האלבום נראה מאוד אותנטי, "צה"לי". זה בכוונה?
"בעיני, האלבום הזה בעצם היה צריך להיווצר לפני ארבעים שנה, מיד לאחר המלחמה. אני מרגיש שאני משלים איזשהו פער בעיצוב הזיכרון של המלחמה הזאת. הפונט של הכותרת, לדוגמה, הוא אותו פונט מאלבום שירי הניצחון של ששת הימים. למלחמת יום כיפור לא יצא אלבום כזה".

יש נוכחות בולטת של פסוקים מהתנ"ך בעיצוב של האלבום.
"יש שני פסוקים שמלווים את האלבום. הראשון לקוח מספר ירמיהו ועוסק בשכול ובאבל. השני, מתוך ספר דברים, אומר "ובחרת בחיים- למען תחיה". בשנים האחרונות אני מגלה את היופי שיש בתנ"ך כספר שעוסק בבני אדם, ברגשות. יש בפסוקים האלו הרבה עוצמה, ובאותו זמן, ציווי מאוד פשוט: ובחרת בחיים".

עם איזו חוויה היית רוצה שהמאזין יצא אחרי שהקשיב לאלבום? איזו אמירה יש לך באלבום הזה?
"אני רוצה שאנשים יחשבו. ישאלו את השאלות, ואז יגיעו לתשובות שהם בוחרים, אבל מתוך ידע ולא מתוך בורות, או על אוטומט. אני רוצה שאנשים יחשבו על כך שמלחמות לא "קורות" מעצמן, אלא זו תוצאה של בחירות שאנשים עושים. אני רוצה שיחשבו על כך שהמשימה שלנו היא "לבחור בחיים – למען נחיה", ואם לא נבחר בחיים, פשוט לא נחיה. לבחור בחיים בשביל עצמנו, בשביל השכנים שלנו מסביב, בשביל בעלי החיים. זה המסר".

אני מניח שלא יהיה סיבוב הופעות ל"חרב", מה אתה עוד עושה, שאפשר לראות ולשמוע אותך בו?
"אני מופיע עם דואו בס-תופים שנקרא Water Knives, יש לי תוכנית ברדיו שנקרא Resonance Extra בלונדון, ואני עובד על מופע עם תומר שרון (יחד עם שי חזן וגלעד דוברצקי), שמבוסס על קאברים לשירים ישראליים ולועזיים, ובא לבחון את העצב הישראלי בצורה הומוריסטית".

דבר המבקר:
"חרב" הוא אלבום לא שגרתי, לא נכנס לשום קטגוריה: זה לא אלבום לטקסי יום הזיכרון, וגם לא בדיוק פסקול להפגנות. יש בו ריפים של גיטרות רוק לצד קטעי מיתר, אלקטרוניקה וצלילי מלחמה – לא בדיוק אלבום לרקוד לצליליו, אבל גם לא אלבום מדכא.

האלבום מספר סיפור: מהפסטורליה המזויפת של ערב המלחמה ("דמדומים על קו בר לב"), דרך הלם המלחמה וגיוס החירום ("סיר בשר"), החרדות, ההודעות למשפחות, פוסט טראומה ("2:37 כל לילה כבר 43 שנה"), ומסזיים בנימה אופטימית ("השכם השכם בבוקר", בו יונה קורא את מילותיה של רחל שפירא). יש בו רגשות עזים לצד רגעים מוזיקליים יפים בפשטותם – שימו לב לניגוד המצמרר בין הגיטרה האקוסטית השקטה לקולות הקשר המזעזעים ב"חרב".

20 אחוזים מהכנסות האלבום מיועדים לנט"ל – עמותה המטפלת בנפגעי טראומה על רקע לאומי. המחווה הזאת מעידה על הכוונה של יונה לעשות משהו שהוא יותר ממוזיקה: לעורר, לזעוק, ליצור שיח על הבעיות ולתקן.
חובה להאזין. חובה לחשוב.

לאתר האלבום

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0