שירים לריפוי לב שבור: מבט אישי על "The Queen is Dead" של הסמיתס

smiths-1024x576

אפתח בניסיון לשחק את פרקליטת השטן לשנייה – אחת הטענות שחוזרות כנגד מוריסי ובהרחבה מכך כלפי הסמיתס, היא שהוא יוצר מוזיקה של אנשים שאוהבים להתבכיין ולייבב. לא סתם כונה מוריסי באנגלית the pope of mope, כש-to mope בתרגום חופשי לעברית זה להיות שקוע בעצב ו/או דכדוך. אבל אני הולכת לעשות משהו רדיקלי פה ולא אנסה להפריך שהכל שקרים (אם כי יש פה התעלמות מחוש ההומור של מוריסי ומכל השירים המטופשים שהוא כתב, אשר לחלקם אתייחס בהמשך), אלא אטען שזו טענה שלחלוטין מפספסת את הערך שביצירתו של מוריסי. כי הנקודה היא שלפעמים (במידה סבירה כמובן) לשקוע בעצב זה בריא. אפילו עשו על הנושא הזה סרט אנימציה בשם "הקול בראש". יש לשקיעה בעצב ערך של זיכוך וקתרזיס, חלק מתהליך של עיבוד רגשי ומהשלבים המפורסמים של האבל. כמו שכל אחד ואחת יודעת, שברון לב רומנטי הוא סוג של אבל, בזעיר אנפין. וכמו כן, לכל אחת יש את האלבום המיוחד שלה שהיא פונה אליו כשהלב שלה נשבר, להקשיב אליו שוב ושוב עד שהכאב מתקהה. והאלבום המיוחד הזה שלי הוא "The Queen is Dead". לפיכך הפוסט הזה ינסה לשכנע אתכם בעובדה שזהו האלבום האולטימטיבי המיועד לשבורי לב, ושזוהי הסיבה, בין השאר, מדוע זהו אחד האלבומים הכי אהובים ואיקוניים שנוצרו.

אבל רגע, מה עם השיר האפי "Last Night I Dreamt That Somebody Loved Me" בתור שיר שברון הלב האולטימטיבי של הסמיתס? ובכן, כן, זהו גם שיר על לב שבור. אבל הוא בעיקר שיר על בדידות, מצב קיומי שלאו דווקא תלוי באכזבה רומנטית נוכחית. לעומת זאת, השיר שלטעמי הינו הלב של האלבום, "I Know It's Over", עוסק בכאב מאוד ספציפי – בכאב של סיומה של אהבה שנקטעה בדמי ימיה. הייתה אפשרות, היה מתח באוויר, אך האהוב/ה בחר/ה באדם אחר על פניו של הדובר. והכאב של הדחייה הזו הוא שמלווה את האלבום לכל אורכו, לצד הניסיון (חסר התוחלת אולי?) של הדובר להחזיר לעצמו את תחושת הערך העצמי, זו שאומרת שלמרות הדחיה הוא ראוי לקבל אהבה.

מצד שני, זה יהיה פשטני מצידי לרדד את "The Queen is Dead" כאלבום שעוסק באכזבה רומנטית נטו. כפי ששמו מצהיר, כשהאהבה מתה, אז הכל מרגיש מת, גם הדמות אולי הכי אהובה באנגליה, המלכה. כמיטב המסורת, מוריסי ממשיך לשחוט פרות קדושות, כשהוא מתחיל עם בית המלוכה, ממשיך בנשיכת היד שמאכילה אותו, חברת התקליטים שלו ("Frankly, Mr. Shankly"), תוקף תקינות פוליטית ב-"Bigmouth Strikes Again", ומסיים עם הגכחת מוסד הכנסייה ב- "Vicar in a Tutu". גם כשהוא לא תוקף באופן ישיר מוסד או קונבנציה חברתית, יש טון של התגוננות מפני ביקורת שנמתחה עליו – על ההאשמות בהעתקה ב-"Cemetry Gates", או על הכנות של הרגשות שלו ב "The Boy with the Thorn in His Side". הנרטיב שנוצר מכך הוא של אדם שמנסה להתגונן בעולם עוין ואכזר, אדם בעל רגישות וחזון אמנותי שרק לועגים לו על כך ומנסים לטרפד אותו כיוון שאינו מוכן לשחק לפי הכללים המוכרים.

אבל מאחורי השנאה, כפי שמצוין במילות "The Boy with the Thorn in His Side", מסתתרת "תשוקה רצחנית" לאהבה. ובמילים אלה חושף מוריסי את המנגנון העצמי שמאחורי הארס שהוא שופך, על עצמו ואחרים. הצורך לאהוב, ולקבל אהבה, כשהוא אינו מוצא דרך לבטא אותו, הופך למשהו שחוסם בינו ובין העולם. וזה הקשר שמחבר בין השירים האישיים – "I Know It's Over", Never Had No One Ever", "The Boy with the Thorn in His Side", ו-"There Is a Light That Never Goes Out" לשאר שירי האלבום, שלכאורה אינם אישיים. אני חושבת שמעט מאוד אנשים מסוגלים לחשוף כך את המנגנון הפסיכולוגי שמניע אותם, ורק מישהו בעל יכולת מדהימה כמו מוריסי להיות כנה, מסוגל להודות במה שהוא מודה בו בשיר הזה.

כיוון שזה אלבום שברון הלב האישי שלי, אתמקד בכל זאת בשירים ה"אישיים", אליהם הכי התחברתי בתקופות קשות, והם גם השירים שנעשו להם הכי הרבה גרסאות כיסוי מתוך האלבום, ואני חושבת שמתוכם "There Is a Light That Never Goes Out" הוא אולי השיר הכי אהוב ומוכר בתולדות הלהקה. אז מה יש בהם שכל כך יוצר תהודה רגשית, שגורם לאנשים לשיר אותם כמו ששרים תפילה, בכוונה גדולה ובדמעות חנוקות?

נחזור חזרה לשיר "I Know It's Over". מוריסי מתאר את התחושה של להקבר בחיים. למרות שהוא יודע ש"זה" נגמר (ומה בעצם "זה" היה? מה ש"זה" לא היה, התחושה היא שמה שקרה קרה בעיקר בתוך הראש של מוריסי, ושהשיר לא בהכרח מדבר על מערכת יחסים מלאה, כפי שהוא מציין "שזה הסתיים לפני שזה אפילו התחיל") הוא ממשיך להיצמד אל רגשות האהבה שלו, והוא לא מסוגל לתת לאהבה חסרת התוחלת להעלם. חוסר היכולת הזו להודות במציאות מאפיינת את השלב הראשון של האבל, הכחשה. התקיעות הזו מוכרת לכל בנאדם שהתאהב באופן חד צדדי או שנזרק. מוריסי חוזר שוב ושוב על המילים שהוא יודע שזה נגמר כאילו בניסיון של טיפול עצמי, לאפשר למשמעות של המילים להיטמע ולקבל אותם כאמיתיים. טקס החתונה הגרוטסקי שמתואר בשיר גורם לי לחשוד שמדובר בנמען גבר, כיוון שהאהבה ההטרוסקסואלית מעולם לא נראתה פחות אטרקטיבית כפי שמוריסי מתאר אותה – כטקס ריק מתוכן, שהבטחות הנאמנות והאהבה שבני הזוג מפזרים האחד לשניה נועדו להיכשל מראש. והקול הלעגני שמצוטט בשיר, שאומר למוריסי שאם הוא כזה כיף להיות איתו, כזה נראה טוב ומקסים, אז למה הוא לבד הלילה – למי הוא שייך? לאהוב/ה שנטש/ה? או אולי אלה קולות עצמיים בראשו של מוריסי, הקולות של הקנאה המינית, תחושת חוסר הערך והבדידות. אבל בין אם היה או לא היה, השיר חושף את האמת של הדרמה בשברון הלב – שבלב שלו, זה הרגיש כל כך אמיתי, וזה מה שחשוב, לא המציאות האובייקטיבית. הסובייקטיביות של סיפור האהבה וגם סיומו, היא מה שהופך את השיר הזה לכזה שפוצע בבשר החי, כמו שריטה שחייבים לגרד שוב ושוב גם כשהיא מדממת. הקול של מוריסי שמטפס וכמעט נשבר לקראת סוף השיר, והועבדה שהשיר לא ממש נגמר אלא רק עובר לפייד אאוט בעוד דווקא האינטנסיביות של התופים והגיטרה המלווה עולה, מחזקת את התחושה של התקיעות עליה דיברתי.

ומהכחשה לזעם נעבור לרחמים עצמיים. האם באמת למוריסי, כפי שהוא מצהיר בשיר הזה, מעולם לא הייתה מערכת יחסים רומנטית? שוב, זה לא ממש משנה אם זה נכון או לא. כשנעזבים, זה מרגיש כאילו הבדידות הייתה שם מאז ומעולם. גם אם הייתה אהבה, לפתע מתחילים לפקפק בקיומה. רגע, אם את/ה לא אוהב/ת אותי עכשיו, אולי בעצם מעולם לא אהבת? אולי בעצם כל אהבה היא שקרית, היא לא קיימת, ואף אחד לא באמת שייך לאף אחד אחר? הבחינה העצמית הזו נמצאת מאחורי הניסיון של הדובר לתפוס מבט מרחוק באהוב/ה, לבחון מה באמת היה שם בכלל. היא קיימת לדעתי גם במוזיקה עצמה, במנגינה שהיא פראזה שחוזרת על עצמה שוב ושוב לאורך השיר, כמו שאלה ללא מענה.

מוריסי טען ש"The Boy with the Thorn in His Side" מדבר על היחסים שלו עם תעשיית המוזיקה, שמתוארת כקוץ בצידו. הם לא האמינו בו, לא רצו לקדם את המוזיקה שלו. אבל היופי בשיר הזה זה שהוא דו משמעי, והוא לגמרי עובד כשיר שמדבר על מערכת יחסים אישית. מוריסי נשמע כמישהו ששואל את האדם שדחה או דחתה אותו – איך את/ה לא מאמין שהאהבה שלי כנה? מה אני צריך לעשות כדי שתאמינ/י בי?

ונסיים עם הדובדבן שבקצפת, "There Is a Light That Never Goes Out". אני מאמינה שזה שיר אופטימי, למרות הדיכאון שבו. איך אני יכולה לטעון זאת לגבי שיר שלא רק עוסק במחשבות התאבדותיות, אלא גם מבקש לקחת את הנהג/ת (שהוא או היא אולי הינם האדם בו מוריסי מאוהב בו) יחד איתו, שעד כמה שידוע לי לא עשה רע לדובר ועזר/ה לו? למרות זאת, החזרה על המשפט "There Is a Light That Never Goes Out" (חזרתיות, דרך אגב, מאפיינת את כל השירים האלה – כמו המילה Over או Alone או Believe בשירים המנותחים למעלה) כמו מנטרה, והפזמון שעולה מעלה יחד עם כינורות מסונתזים הופכות אותו לשיר על היאחזות בתקווה, למרות המצב הקשה שבו הדובר מרגיש שאינו רצוי בביתו, והוא רק רוצה לברוח אל רחובות העיר. אבל למה יש תקווה? על מה היא מתבססת? השיר לא עונה על השאלה. הוא נשאר סתום ופתוח לפרשנות, כל אחד ואחת יכול/ה לחשוב על מהו האלמנט בחייו שהוא האור שלא כבה, באף מצב. וזהו למעשה הגאונות שבו, העובדה שהוא בו זמנית ספציפי אבל גם כללי. והתקווה הזו היא מה שנשאר עם המאזינ/ה והופכת את האלבום לכזה שלוקח אותנו למסע הקתרטי שעליו דיברתי, מסע שעובר דרך הכחשה, זעם, דכדוך ותקווה לעתיד יותר טוב. ומה לגבי שיר הסיום ה"אמיתי" של האלבום? ובכן ציינתי שלמוריסי יש חוש הומור ופה הוא משתמש בו, כשהוא שם שיר שלא קשור בעצם לכלום, אלא רק מדבר על המסורת עתיקת היומין של גברים לתת ציונים לנשים. יש פה מעין קריצה שמגחיכה את השובניזם הזה, אבל מעבר לכך אני לא חושבת שיש מישהו שבאמת מתייחס לשיר הזה ליותר מאנקדוטה חביבה או בדיחה סרת טעם.

אז כן, יש מידה מסוימת של פינוק עצמי בלאפשר לעצמך להתבוסס ברגשות שמובעים בשירי "The Queen is Dead". בלהרגיש בודדת בעולם בו איש אינו אוהב אותך, בו האהבה שלך אינה רצויה ונחשבת לחולשה, בו מתייחסים אליך כפועלת שבו את עושה את העבודה השחורה. אבל צרת רבים הינה חצי נחמה, ויש נחמה בלדעת שכל אחד ואחת, מתישהו, הרגיש/ה ככה. האוניברסליות שבשירים של הסמית'ס, הידיעה שאם את אוהבת את השירים האלה את הופכת לחברה בקהילת מעריצי הסמית'ס, באחווה המשונה של הבודדים והרגישים ושבורי הלב, מקלה על כאב הלב ומסייעת להפטר ממנו. גם שנים רבות לאחר מכן, כשהלב החלים ממזמן מהאכזבה, לשמוע את השירים האלה תמיד מחזיר אותי לתקופה מסוימת ומקבעת את המעמד הנוסטלגי של האלבום בסיפור האישי שלי. וזוהי תופעה שקיימת אצל כמעט כל מעריצ/ת סמיתס שאני מכירה, הדרך שהשירים האלה מצליחים להחיות עבורך את הרגעים בהם טחנת אותם שוב ושוב. עצם העובדה שהם מצליחים לעשות זאת לא רק עבורי אלא עבור רבים אחרים, מוכיחה שיש בו משהו מיוחד, יכולת לגרום לאנשים שונים להרגיש את אותו הדבר. והיכולת הזו היא זו שהופכת את האלבום הזה לראוי למעמדו הקאנוני בתולדות הרוק, וכפי שציינתי, לאלבום התגברות על שברון לב ממש מוצלח.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0