אגדה שהייתה באמת: ירון בן-עמי בטור אורח על סשן הקלטות מיתולוגי בתולדות הבלוז

לנהג קראו פורד, אבל המכונית היתה לגמרי ביואיק, כי אם כבר מכניסים למכונית אחת שלושה בלוזמנים, אז שכולם יראו. ויקנאו.

לנהג לא רק קראו וּוִילֶר פוֹרְד, אלא הוא גם היה בכלל זמר ברביעיית גוספל כושלת. באופן עקרוני, הדרך המהירה ביותר לזמר גוספל לאבד כל שמץ של כבוד עצמי ומעמד חברתי, הייתה להסיע במכונית שלו שלושה אנשים שמנגנים את המוזיקה של השׂטן: זמרי גוספל אמורים להיות מהוגנים ומסורים לאלוהים ועוסקים בעבודת קודש, ואשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובג'וק-ג'וינט לא ישב. מצד שני, עוד יותר אשרי האיש שמקבל כסף על הקלטות, ואחד מנוסעי הביואיק, צַ'רְלִי פֶּאטוֹן, סידר פעם לרביעיית הגוספל הכושלת של ווילר פורד הקלטת נסיון בחברת פַּארַמָאוּנט, וזאת באמת לא הייתה אשמתו שהם לא הצליחו להרשים שם אף אחד. חוץ מזה, היו לפאטון מאה דולר בכיס; ובקיץ 1930, חצי שנה לתוך השפל הכלכלי הגדול, זה היה סכום לגמרי בלתי מבוטל. וזאת לדעת: אם אין קמח אין גוספל.

צ'ארלי פאטון

צ'ארלי פאטון

זה שלפאטון היו בכיס מאה דולר, היה לא מעט הודות לכך שבּלַיינְד לֶמוֹן גֶ'פֶרְסוֹן מת. ג'פרסון היה השלאגר הגדול של חברת פארמאונט – השלאגר הגדול בכלל, מבין כל חברות התקליטים – בתחום הבלוז הדרומי הגולמי. בְּלַיינְד בּלֶייק מכר יפה עם הרגטיים הֹמזרחי שלו, ומָא רֵיינִי מכרה יפה עם הבלוז המתוזמר שלה; אבל בלוז-בלוז – זה היה בליינד למון. כשהוא מת, התחילו כל ציידי הכשרונות של פארמאונט, כולם לבנים, להתרוצץ מטקסס ועד מיסיסיפי בחיפושׂים אחרי הכוכב הבא ששחורים יאהבו לשמוע. פאטון היה מועמד רציני: היו מאחוריו כבר שני סשנים של הקלטות, שכל אחד מהם הניב להיט, Pony Blues ו-High Water Everywhere. מה כבר יש להפסיד?

באביב 1930, יצא מנהל ההקלטות של פאראמונט, אַרְט לֵייבְּלִי, לעוד מסע חיפושׂי שלאגרים בטקסס. בדרך עצרה הרכבת בעיירה לוּלָה, מיסיסיפי, ולייבלי ירד ממנה לפגישה קצרה ומתואמת מראש עם פאטון. סוכם על עוד סשן הקלטות, סוכם שפאטון יביא אתו עוד כמה מוזיקאים (היי, אולי אחד מהם יתברר כשלאגר? איך לעזאזל יודעים מראש מה ימצא חן בעיני שחורים מהדרום?), ולייבלי ספר לפאטון מאה דולר להוצאות הדרך: מכונית, נהג, דלק, וויסקי. פאטון אסף אליו שני שותפים-תלמידים-מעריצים. שניהם לא הקליטו קודם אף פעם. לאחד קראו סַאן הָאוּס, והוא היה מנגן גיטרה סלייד כאילו הוא חוטב עצים ושר כאילו הוא כומר. לשני קראו ווילי בראון, ואף אחד בכל הטווח שבין גְרִינְוִויל להוֹלִי סְפּרִינְגס לא ניגן גיטרה שניה יותר טוב ממנו. שניהם היו צעירים מפאטון, שהיה כבר בן ארבעים, ושניהם הרגישו שהם כבר יותר טובים ממנו: שהם מוזיקאים רציניים והוא סתם ליצן שיכור שזורק את הגיטרה באוויר ומנגן עליה מאחורי הראש ודוחף אותה בין הרגליים במקום לנגן כמו שצריך. אוי, כמה שהם טעו.

הסשן עמד להערך במקום שבו הוקלט אז רוב הבלוז של מיסיסיפי: ויסקונסין. בגְרֶפְטוֹן, ויסקונסין, שכן מטה חברת פארמאונט, ושם היה אפשר להקליט באיכות סבירה, יחסית. פאטון כבר הקליט שם בסשן הקודם שלו. נסיעה של יומיים מהדלתא של מיסיסיפי, כסף להוצאות, הזדמנות להקליט, מה רע? ובוקר קיצי אחד עלו השלושה על הביואיק של פורד ויצאו מלולה צפונה, וכמעט מיד נעצרו ליד אחוזת קִירְבִּי, ליד רוֹבִּינְזוֹנְוִויל. בסשן הקודם שלו הקליט פאטון בלוז על מישהי מהאחוזה הזו, והנה עכשיו הוא יצא רגע מן המכונית וחזר עם הבחורה שהביאה לו את הבלוז. קראו לה לוּאִיז ג'וֹהנְסוֹן, והיא הייתה פסנתרנית וזמרת בלוז ושתיינית ויפה וחובבת סקס בעמידה, וכמעט אין גבול עד כמה היא לא הייתה בֶּרְתָה לִי, אישתו (כנראה. קשה לדעת. כמו פרנוגרפיה, גם נישׂואין הם עניין של גיאוגרפיה) של פאטון. היא ופאטון התיישבו זה לצד זו, ופורד שוב הפנה את הביואיק צפונה.

עוד שתי עצירות הצטיידות עמדו בפניהם: קצת דרומה ממֶמְפִיס הם נעצרו לקנות וויסקי תירס ביתי וצהבהב, שלא יחסר להם חס וחלילה בדרך הארוכה; אחר כך הם התחילו לשתות; אחר כך הם נעצרו בקָאירוֹ, אִילִנוֹי, לקנות להאוס ולפאטון גיטרות סטלה חדשות לכבוד ההקלטה. אחר כך המשיכו לנסוע צפונה ולשתות. התוצאות לא אחרו לבוא: איפה שהוא במאה קמ"ש ובככה וככה וויסקי, התלקח ריב שיכורים בין פאטון ובראון, ומרוב עצבים פתח פאטון את דלת המכונית הנוסעת ורצה לרדת. רק בקושי הצליח האוס למנוע ממנו להימרח לאורך הכביש, אבל פאטון היה כל כך מחומם עד שלא הייתה ברירה אלא לעצור את המכונית ולתת לו ולבראון לגמור את זה כמו גברים: עם ביקיני בבוץ. רק שלבראון לא הייתה שום כוונה לחטוף מכות מפאטון, שהיה מנוסה בקטטות ברים לאין מספר ובדרך כלל היה חמוש בסכין. איך שהמכונית נעצרה, מיהר בראון לצאת ונשׂא רגליו ממנה והלאה, ופאטון יצא אחריו כשהוא מנפנף בסטלה החדשה שלו ומאיים לפרק לו את הצורה. אבל פאטון היה שיכור, והקרקע חרשה מזימות, וכוח הכבידה החליט להראות מי כאן הבוס, ופאטון מעד ונפל ישר על הגיטרה החדשה שלו ומחץ אותה עוד לפני שהספיק לנגן עליה אפילו פעם אחת.

בכך נדחתה, לפי שעה, הקטטה בין פאטון ובראון, והחבורה כולה שבה ונדחסה לתוך המכונית. רק שעכשיו היה פאטון עוד יותר ממורמר מאשר לפני העצירה, מה שעצבן את לואיז ג'והנסון, מה שעצבן את פאטון, שדפק לה סטירה. לואיז ג'והנסון, שועלת בלוז מאין כמוה, הבינה מיד מה היא צריכה לעשות, עברה למושב האחורי ליד סאן האוס, שתתה כמה לגימות מהוויסקי שלו, ועד שהגיעו לגראפטון כבר היה ברור לה שבהמשך המסע הזה היא מעדיפה להסתובב אתו, ולא עם פאטון. האוס, שידע היטב על נטייתו של פאטון ללכת מכות מבלי הודעה מוקדמת, היה קצת פחות נחוש.

גרפטון הייתה עיירה לבנה במיוחד אפילו במושׂגים של ויסקונסין הלבנבנה, ומראה הביואיק של פורד על ארבעת נוסעיה – שלושה בלוזמנים שחורים, ממורמרים, שיכורים ומרופטים כמו שרק כפריים מהדרום יכולים להיות, ופסנתרנית שחורה בעלת גינונים מופקרים – לא הרנין את לבם של תושבי העיר. אפילו העובדה שהנהג היה זמר גוספל שהתנזר מאלכוהול לא עודדה אותם. עדות לנימוסיהם הטובים של תושבי העיירה תשמש העובדה שלמרות זאת, לא עשׂו להם שום בעיות באכסניה המקומית, הסמוכה למטה פארמאונט, שהייתה מיועדת באופן רשמי ללבנים בלבד. רגע המתח היחיד הגיע כאשר הגיש הפקיד את מפתחות החדרים לפאטון, בראון וג'והנסון, וכאשר שאל האוס איפה המפתח שלו, אמרה לואיז ג'והנסון: הוא אצלי. החבורה התפזרה לחדריה השונים ולעיסוקיה השונים, ורק למחרת בבוקר, כשפגש האוס את פאטון וחשש שהולכות לעוף כמה סטירות, התברר שפאטון החליט הפעם לשׂחק אותה רגוע. בכל זאת, צריך להקליט.

ראשונה ניגשה להקליט לואיז ג'והנסון, שדפקה על הפסנתר שני בלוזים שכמו תיארו את מה שקרה לה אתמול: All Night Long ו-Long Ways From Home. בשניהם היא מקוננת בתוקף על האיש שהיא אוהבת, שמתייחס אליה רע; היא מבטיחה לעזוב אותו וכועסת על כך שהוא עוזב אותה. כפי שקרה לפעמים בהקלטות בלוז, ישבו שלושת הבלוזמנים איתה בחדר בזמן ההקלטה ובין משפט מוזיקלי אחד לשני נדחפו גם הם להקלטה, בקריאות ביניים ומחיאות כפיים לפי הקצב. קשה לדעת מן הקריאות האם נעלב האוס לשמוע את בת זוגו מאמש שרה שירים שכאילו מופנים למאהב הקודם שלה, שישב ממש שם לצדו; גם לא ברור אם לבו של פאטון יצא אל מי שהייתה, ככלות הכל, כל-כך לא אשתו. אחר כך הקליטה ג'והנסון גרסה נוספת של השירים, כמקובל – הזמר היה מקליט גרסה, המפיק היה מעיר את הערותיו ואז היו מקליטים גרסה שנייה, משופצת. כך גם היו נותרים בידי הטכנאי שתי הקלטות של השיר, למקרה שיינזק הפח שממנו היה עשׂוי דיסק ההקלטה.

המנהלים הלבנים של חברת פארמאונט אולי לא ידעו בדיוק מה קהל שחור אוהב, אבל הם ידעו מנסיון של כמה שנים מה מוזיקאים שחורים אוהבים: מדי כמה שירים הביאה מלצרית מן המלון הסמוך מגש עם כוסות וויסקי. וויסקי טוב וחום, שונה מאד מן הזיקוק הביתי הצהבהב שהיה נפוץ במיסיסיפי באותם ימים, בשׂיא תקופת היובש. ג'והנסון, האוס ופאטון, כולם שתיינים מועדים, שתו טוב-טוב, וכמוהם כנראה גם וילי בראון. ההסטוריה איננה יודעת לומר האם שמר ווילר פורד, זמר שירי הקודש הכושל, על התנזרותו – או האם היה נוכח שם בכלל. ואם לא – מה עשׂה לבדו בעיר כל כך לבנה? בינתיים נערך טיפול קצר בציוד ההקלטה, ומשום מה נכנסה לאולפן תזמורת מצעדים והקליטה כמה קטעים. מזל שהמלצרית הגיעה עם עוד וויסקי.

אחר כך קרתה היסטוריה: סאן האוס גמר את הוויסקי מהכוס, לקח את הגיטרה החדשה שלו, השחיל סלייד סביב האמה, וניגש להקליט בפעם הראשונה בימי חייו. השיר הראשון היה שיר שלמד מבלוזמן אחר, גֶ'יימְס מֶקְקוֹי. את השיר, My Black Mama, הקליט האוס בשני חלקים: הראשון מתחיל כמעט כתשובה לשירים שהקליטה ג'והנסון, והאוס תוהה מה העניינים עם הבחורה היפה שלו. אבל באמצע השיר לא מצליח האוס, שכל חייו התלבט בין הבלוז של מוצאי שבת לגוספל של יום ראשון, להמנע מתהיה תאולוגית על גן עדן וגיהנום. החלק השני של השיר הוא מעין גרסה מוקדמת של אחד השירים החשובים ביותר שעתיד האוס לשיר כשיתגלה מחדש, בעוד שלושים וכמה שנים: Death Letter Blues. אף אחד מן האחרים לא העז לפצות פה כל עוד ההסטוריה מתרחשת, והאוס לגם עוד לגימה או שתיים, נתן דרור לעימות הפנימי העמוק שבתוכו, והקליט את אחת היצירות הגדולות ביותר של הדלתא בלוז, ביקורת נוקבת על הכנסייה, על מטיפים, על החיים, על הבלוז: שני החלקים של Preaching The Blues. שום גרסה שניה לא נדרשה כאן. אפילו מנהלי פארמאונט ידעו לזהות שלמות כששמעו אותה.

אחר כך ניגש ווילי בראון, האיש שעתיד להתפרסם כדמות מתוך שיר של רוברט ג'והנסון, להקליט את הקטעים היחידים שיקליט אי פעם תחת שמו. הוא הקליט שתי גרסאות משלו לשירים של פאטון: M&O Blues, שהוא גרסה מתונה ויפה ל-Pony Blues, רק שבמקום החרמנות של הטקסט המקורי, שר בראון על אדם המנסה לרצוח את אהובתו ובורח משם ברכבת. השיר השני, Future Blues, הוא גרסה לשיר של פאטון שמעולם לא הוקלט, בשם Maggie. צליפות מיתרי הבס והשירה החרוכה לא משאירים מקום לספק באשר למקור שממנו למד בראון את כל מה שהוא יודע.

ווילי בראון

סאן האוס

עכשיו חזרה לואיז ג'והנסון אל הפסנתר לעוד שני שירים: On the Wall, השלאגר שלה על זיונים בעמידה, ו-By The Moon And Stars, בלוז אטי וחרמן כמו שהיא יודעת. וממש ברגע האחרון, לפני שייגש אדון פאטון בכבודו ובעצמו אל המיקרופון, נדחף האוס לעוד כמה טייקים של שיר נוסף, Dry Spell Blues. באותו קיץ סבל כל דרום ארצות הברית מבצורת איומה, ובשני חלקי השיר הזה מספר האוס על הבצורת כמו שיודע לספר רק פלאח שצבר הרבה שעות מחרשה מאחורי תחת של פרד.

והנה עלה ובא מי שאפילו משפחתו לא הצליחה, בחלומותיה הוורודים ביותר, לדמיין אותו בתור פלאח: צ'רלי פאטון פתח את ההקלטות שלו לסשן זה בדואט עם ווילי בראון, בדיוק על אותו נושא: כיצד ייבשה הבצורת את הבאר של לוּלָה. אבל כשפאטון שר את Dry Well Blues, אין שום דרך להיות בטוח אם הוא באמת מתכוון לבצורת ולבאר המים של לולה, או לחוק היובש ולבר המשקאות המקומי… בראון נשאר עם פאטון גם ליתר השירים. הראשון היה Some Summer Day, שהוא בכלל חיקוי ברור של Sitting On Top Of The World, השלאגר שהקליט חודשים ספורים קודם לכן בן דודו של פאטון, או אחיו למחצה, או שניהם, סֶאם צֶ'אטְמוֹן. בכל אופן, הכל נשאר במשפחה. השיר השני היה Moon Going Down: עכשיו הגיע תורו של פאטון להתגרות קצת בלואיז ג'והנסון, להראות לה שגם הוא יודע לאיים ולעלות על הרכבת ולעזוב. הוא אפילו נוקב בשיר בשמה של אהובה אחרת שלו, רוֹזֶטָה הֶנְרִי. שתדע לה לואיז, שלא תתחצף. הבית מסתיים ברמיזה סתומה לגבי מקור הכנסותיה של אהובתו הנוכחית, הבוגדנית.

האם נעלבה לואיז ג'והנסון מן הרמיזות והעקיצות? האם הקימה סקנדל? אולי בכלל יצאה בזעם מן החדר? אם כן, אולי זו הסיבה לכך שהשיר האחרון שהקליט פאטון בליווי בראון, Bird Nest Bound, הוא שיר בלוז עצוב, ענוג, פיוטי, שכולו געגועים לקן שיהיה לו לפאטון עם אהובתו בלב העיר. השיר מסתיים כשפאטון מפציר באהובתו לקחת אותו אליה הביתה, לקחת אותו במכונית, רק לקחת אותו כבר.

אחר כך קיבלו המוזיקאים את שׂכרם, ארבעים או חמישים דולר לשיר – כמעט שׂכר שנת עבודה של חקלאי במיסיסיפי. הם חזרו ברוח טובה הביתה. חברת פארמאונט הוציאה לאור כמה מן השירים, אבל בעיצומו של השפל הגדול, ועוד בשנת בצורת, צללו השירים כאבן שאין לה הופכין. לפאטון עוד יהיה סשן הקלטות אחד ב-1934, וקצת אחריו הוא ימות, וגם חברת פארמאונט תיסגר. ווילי בראון ולואיז ג'והנסון לא יקליטו עוד – לפחות לא תחת שמם. האוס יוקלט עוד פעם אחת ב-1942, לא הקלטה מסחרית אלא תיעוד בשטח, וייעלם לגמרי עד שנות השישים. ורק אז, בשנות השישים, עם גילויו מחדש של האוס, עתיד לשוב ולהתעורר עניין בהקלטות המוקדמות שלו ושל חבריו, וילכו ויתבררו הפרטים על סשן ההקלטות האגדי שסיכם את תקופת הראשית של המיסיסיפי בלוז.

תגובות

וורדפרס: 3
  • comment-avatar
    Mark שנה 1

    לא יפה שלא אומרים מי זה "כותב/ת אורח/ת"

    חוצמזה – פוסט מעמיק ומהנה

  • comment-avatar
    אסף בן דוד שנה 1

    ה"sitting on top of the world" נשמע בדיוק כמו "come on
    in my kitchen" של רוברט ג'ונסון.

  • comment-avatar
    נמרוד שנה 1

    פוסט נהדר! תענוג צרוף

  • DISQUS: 0