שאו ברכה: חלק שישי בסדרה של תומר מולוידזון – "זכרונות מהבוידעם"

Vaya_Con_Dios-Night_Owls-Frontal

הזכרון הזה הוא קצת שונה ולא מתאים לאופי הטור הזה, לכן אני גם מתחיל אותו אחרת. מדובר בזמרת ידועה ובאלבום שהכיל להיט ענק, מה שלא ממש עומד בקריטריונים שלנו, אבל מכיוון שמדובר בזכרון ילדות חזק ובאלבום נפלא שהתפספס בגלל הלהיט שהכיל, אני חורג ממנהגי ומכין את עצמי לחלק מקריאות הבוז שמחכות בפתח.

לא היה זה יום סגריר, כל ימי ההאזנה להאלבום הזה, לאורך כל שנות חיי, מקולטגים לי בראש כימים שטופי שמש. ובאשר לקבוצה? בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום הזה הייתי צעיר מידי בכדי לאהוד קבוצה. נסענו למשפחה בחיפה באאודי הכסופה והישנה של אבא, כפי שעשינו בכל יום שישי "שני" בשעות אחר הצהריים, שעת "השמש השוקעת". כנראה שכל הטעם המוזיקלי שלי התעצב בנסיעות האלו, כשאני יושב מאחור, תמיד באמצע ומולי הכביש הפתוח והשמיים. כל הדרך הייתי תוהה מתי כבר נגיע לעננים האלו באופק. אף פעם לא הגענו אבל חיכיתי בכל פעם מחדש עד שהייתי מבוגר מידי מכדי לדמיין. באוטו תמיד הייתה מוזיקה, בין אם נסענו שעתיים או חמש דקות. השנים הן סוף שנות ה-80 תחילת ה-90 והקלטות בשיאן! אוסף הקלטות המרשים של אבא שלי נעלם כבר מזמן, אבל אז הוא שירת אותנו רבות וכנראה שכולו עדיין מאוחסן במוחי הבוגר. הקלטת התורנית? Night Owls של Vaya Con Dios.

הזהרתי כבר בתחילת הטור, אין הפתעות הפעם, אנחנו ברגע נוסטלגי הפעם, לא בחפירה ארכיאולוגית. הקלטת הזו הייתה הקלטת האהובה עלינו הילדים ובמיוחד עלי, הקטן מכולם. ואיך היא מתחילה? בשתי דקות נפלאות של Nah Neh Nah! חה איך זה הצחיק אותי כל ה-נה נה נה הזה! הייתה לי קלטת כזו שאבא שלי היה מכין לי כל פעם מחדש, נו מה לעשות, קלטות היו נהרסות כל יומיים, בטח בידיו של ילד קטן, ולמען האמת גם הווקמן היה נהרס כל הזמן! היו בה הרבה שירים שהצחיקו אותי: גאנז שרים Knockin On Heavens Door עם הקולות המוזרים של אקסל רוז, פרדי מרקורי שר Living On My Own עם כל ה-"טידו דה דה, ומאנקי ביזנס!", ג'ורדי, ילד הפלא הצרפתי, שר Dur Dur D'etre Bebe (איזה מביך) ועוד ועוד. בקיצור הבנתם את הקטע כן? שירים עם הוק ג'יברישי כזה שילד בן שש לא מפסיק לזמזם. אבל בנסיעה ההיא, זו שאני מנסה לשחזר עכשיו במוחי הנוסטלגי, האזנו לאלבום של ויה קון דיוס ואני ספגתי כל נגיעה ונגיעה: נגיעה של מוזיקה צוענית, נגיעה של סול, נגיעה של רוק, נגיעה של בלוז, נגיעה של שאנסון ועוד ועוד ועוד. הכל באלבום אחד עם סאונד אחיד וקולה החם והענוג של דני קליין.

קליין הבלגית הקימה את Vaya Cond Dios ("לך עם אלוהים" או בתרגום חופשי: "שא ברכה"), בשנת 1986 כשהייתה בת 34. היא ניסתה את מזלה בתחום המוזיקה מגיל 17 אבל הפריצה הגיעה רק עם הלהקה ולמזלה כבר בסינגל הראשון (Just a Friend of Mine" (1987". מהר מאוד חברי הלהקה המקוריים פרשו, אחד אף הלך לעולמו, וקליין נשארה לבד. כפי שקרה לוינסטר דאמון פורנייר (אליס קופר בשבילכם), ולבריאן יו וורנר (מרלין מנסון בשבילכם), קליין הפכה לויה קון דיוס ובשנת 1990 הפיקה וכתבה את רוב שירי האלבומה השני "Night Owls". לא בטוח שהבלגית היקרה הזו דמיינה אז בעת העבודה על האלבום שילד בן 6 מישראל יתאהב בקולה המלטף. לפני שנתיים, ב-25 באוקטובר 2014, כשהיא בת 61, דני קליין פרשה מתעשיית המוזיקה בהופעת פרידה אחת אחרונה, אבל בכל פעם שאני שומע את האלבום הזה השנה היא שוב 1990, היא בת 37 בשיאה, ואני בן 6, כל החיים לפני.

בכל פעם שאני שומע את שירי האלבום, בין אם מדובר בלהיט What's A Woman או ברגעי הפלא האמיתיים של האלבום I Don't Want To Know ו-Far Gone No, אני שוב במושב האמצעי על הספסל האחורי באוטו האפור של אבא. ועד היום, כל צליל באלבום גורם לי לתהות מתי כבר נגיע לעננים האלו?

כותב שורות אלו הוא עורך, מגיש, מפיק, רכז רשתות חברתיות ונערת מים ב-88FM של קול ישראל.

תגובות

וורדפרס: 1
  • comment-avatar

    A senso condoimento seguimento dele entretanto alumiar colegial a
    descrever oprimindo lástima doutrina substancial das patrimônio,
    usando traços despojado entretanto acerto corriqueiro. http://www.aimforcs.com/groups/a-medida-que-realcar-heroinas-01/

  • DISQUS: 0