אלוהים, תן לי רק טיפת מזל: שחר רודריג על הופעה חד פעמית של פאת’ר ג’ון מיסטי בפריז

צילום: שחר רודריג

צילום: שחר רודריג

הכל התחיל בהרבה מזל. מזל כי כמעט פספסנו את ההופעה שהוכתרה מבחינתי כהופעה הכי טובה שהייתי בה השנה וכנראה בכלל. במקום להיות על מטוס חזרה לארץ ב-23.5 כפי שכמעט וקרה, היינו בהופעה בלתי נשכחת של פאת'ר ג'ון מיסטי. המזל המשיך לשחק לנו גם אחר-כך….

נתחיל באולם: אולם אלהמברה בשכונת תעלת סן-מרטין מנוצל למטרה נעלה יותר מאשר היכל מפואר עבור כת הסיינטולוגיה (אגב, אלהמברה שביפו גם הוא היה פעם היכל הופעות ואפילו ארח לא אחרת מאשר אום כלת'ום). הוא יחסית קטן בסטנדרט של ווניוז אחרים ומוכרים יותר בפריז, מכיל רק כמה מאות אנשים, ומחולק לשתי קומות – העליונה קומת ישיבה, והתחתונה קופסת עמידה מלבנית. פתיחת הדלתות תוזמנה ל-19:00, כשהמופע אמור להתחיל ב-20:30 ולהקת החימום עדיין לא פורסמה ברבים. בשעה היעודה כבר השתרך לו תור ממול לאולם ושלט התנוסס מעל הכניסה, מתריס: אזלו הכרטיסים.

להגיע בזמן, לא משנה איפה, זה עסק לא פשוט – שעה וחצי של עמידה על הרגליים בעוד האולם מתמלא לו לאיטו, חצי שעה נוספת של חימום וחצי שעה נוספת של סידור הבמה מחדש. סך הכל שעתיים וחצי כדי לגלות שאנחנו אכן למרגלותיו של האחד והיחיד.

מילה על להקת החימום: שלושת החבר'ה שעלו לבמה מלמלו את שמם לתוך המיקרופון והחלו לנגן ליינים של בוסה-נובה ומוזיקת מעליות מתובלים בריפים ווסט-קואוסטים פסיכדליים. הנגינה הייתה מוצלחת, אבל הקהל, כולל אותנו, היה צמא למשהו יותר עסיסי מאשר KhruangBin. רק בשיר האחרון הם הצליחו לתפוס אותי עם משהו מעניין יותר ממוזיקת ביניים.

סוף-סוף, אחרי שעתיים וחצי של עמידה, האולם החשיך וקולות בס החלו להישמע, מלמול של גבר בעל קול עמוק… האם זה מיסטי? חברי הלהקה החלו לטפטף פנימה בזה אחר זה כשחושך עדיין שורר באולם והאבא, שדמותו מובחנת גם בחושך, נכנס אחריהם בהדר חמוש בגיטרה אקוסטית מוגברת ובזקן מפואר והחל לשיר את Every Man Needs A Companion הנועל את אלבומו הראשון כאבא ג'ון, Fear Fun. הבמה מוארת, כל הקהל מריע ושר, ופתאום (!!) כל הכלים משתתקים וכך גם המיקרופון של מיסטי. אנשי הסאונד נבוכים, אנחנו מבולבלים, וטילמן נראה קצת כעוס (אתם יכולים לדמיין אותו בפרצוף WTF, רק תנסו).

צילום: שחר רודריג

צילום: שחר רודריג

למרבה הצער (ושוב – המזל), הסתבר שמדובר בהפסקת חשמל באולם כולו, ואבא ג'ון, אחרי גיחה קצרה למאחורי הקלעים, החליט לשוב ולהנעים את זמננו במהלך ההפסקה הזו. "So… does anyone have any questions?", שאל. ניצלתי את מקומי בקדמת הבמה כדי לירות שאלות לכיוונו: "מתי יוצא האלבום הבא שלך?" – "מאי…2017", "האם אתה מתכוון לבוא לישראל?" – "כן". כן החלטי כזה של – "פףף, ברור". OH YEAH!

כמובן שהבאתי איתי את הגיליון האחרון של קולומבוס, ככה ליתר ביטחון, אבל אבוי! שכחתי להביא כלי כתיבה! שוב המזל, (הו! המזל!) האיר לי פנים ובחור חביב ביקש מטילמן לחתום לו על הויניל שהרגע רכש. עטתי על ההזדמנות וצעקתי ללא בושה: "Can you please sign this one as well?!". ניצחון. הנה התוצאה מולכם:

החתימה

החתימה

לפי אנשי הסאונד המתנצלים, נותרו עוד כחמש דקות עד שכל העניין יסתדר והחשמל ישוב אלינו. בינתיים, טילמן הבטיח שלא יבצע אף שיר של ה-Fleet Foxes (נו, באמת, יש לכם את ג'יי טילמן ואתם מבקשים פליט פוקסס? אנשים, תנוחו!), סיפר שאחרי ההופעה הוא הולך לשבת בוואן בתחתונים, וכשנשאל מה הרגע הטוב ביותר בטור הנוכחי, ענה בנונשלנטיות: "Right now".במקום לבצע שיר אקוסטי ממבחר שיריו, טילמן החל לכתוב ולזמר שיר תוך כדי תנועה. למען האמת, הייתי עדה לסיטואציה כזו לא מזמן, בהופעה של כריס קורנל כשהוא פירש את מלמולי הקהל לשיר שלא קיים בשם Like the Wind. שני הביצועים – יכנסו ל-Hall of Fame הפרטי שלי.

החשמל חזר, ובמקום לפצוח בשיר הבא, הלהקה המשיכה את Every Man ממש מהנקודה בה הפסיקה. בסוף השיר, האבא סיים בהעמדה שהתכונן אליה מראש וקרא: "So…Good Evening, Paris!" לקול צחוקו של הקהל. טילמן הגיע אלינו הישר מהופעה באחד מערוצי הטלויזיה המקומיים בצרפת, לבוש בדיוק באותם בגדים ומענטז באותו מנייריזם השמור רק לו.

הסט-ליסט המשיך ב-Hollywood Forever Cemetery Sings ורק לאחר מכן טילמן המשיך בסינגל When You’re Smiling and Astride Me מתוך I Love You, Honeybear. באופן כללי, ההופעה הייתה בלנד מושלם בין שני האלבומים המעולים האלה אולם חסרו אלבומי הסולו שלו בתור ג'ושוע או ג'יי. כן כן, לא הורגש חסרונם של הפליט פוקסס…

חששתי לרגע שאולי האבא יקצר את הופעתו בשל העיכוב שנוצר בתחילת ההופעה, אולם הסט-ליסט נוגן במלואו, כשלאורך כל ההופעה מיסטי רקד בצורה הייחודית והתיאטרלית שלו. כנראה שאם היה מדובר באמן אחר, הייתי מוצאת את ההשתוללות הזו קצת כיאוטית ומופרזת – אבל איכשהו לדמות הכל-כך אקסצנטרית וכריזמטית של מיסטי – השיגעון הוא סוג של ברכה. ההופעה של מיסטי הייתה נדירה עד כדי חד-פעמית, שהוא גם לא אפשר לקהל לצלם אותו. בזמן הפסקת החשמל הוא נשא על זה נאום סרקסטי קצר: “!Wow… I can see you in my phone, it’s almost like the real thing”. בהמשך ההופעה הוא גם לקח לאנשים את הטלפון מהידיים וצילם את עצמו רוקד ומשתגע מטווח אפס.

הרגע בו נרשמה שיא ההתלהבות מהקהל הוא בשיר Chateau Lobby, שנכתב על חתונתם של מיסטי ואשתו, הצלמת אמה-אליזבת' טילמן. הקהל שר בקול רם, רקד וצעק את תפקיד החצוצרות שנעדרו מההופעה. ההתרגשות הייתה קצת בלתי מוסברת, הרי זה שיר טוב אחד מבין שיריו המופלאים של מיסטי… אולי כי שאטו זו מילה בצרפתית? לי, אישית, הרגע הזה קרה שיר אחד קודם, ב-You Can Call Me Nancy המופתי. הביצועים ל-Bored in the USA ו-True Affection גם הם היו בלתי נשכחים, אני חושבת שהתאהבתי באמת ב-True Affection רק בהופעה הזו. עד עכשיו הוא קוטלג כ"שיר הרועש הזה" ב-I Love You, Honeybear אבל פתאום, כששמים לב למילים ולהגשה – נעתקות המילים וכל רגש שלילי כלפיו נעקר:

When can we talk with the face, instead of using all these strange devices
Seems like, you and I, need to have a crazy conversion
Wouldn’t be that hard, we get along so well

הסט-ליסט ננעל, איך לא, ב-I Love You, Honeybear. טילמן הרעיף עלינו אהבה, ואנחנו – טונות בחזרה. הלהקה עלתה להדרן עם שלושה שירים: I Went to the Store One Day, קאבר אייטיזי במיוחד ל-Because the Night וננעל ב-The Ideal Husband. הפתיע בהיעדרו The Night Josh Tillman Came to Our Apartment ואכזב בהיעדרו הקאבר הגאוני ל-In The Suburbs (למרות שכן, ניסיתי כאחרונת הגרופיז, סליחה – band aid להתחנן שיבצע אותו).

בדרך כלל, כשאני יוצאת מאולם הופעות, דוכן המרצ'נדייז נדמה לי כמו מלכודת תיירים מיותרת, אבל הפעם – כמחווה לכריזמה, לשגעון, ליצירתיות ולאקסהיביציוניזם – יצאנו עם חולצות מיסטי תואמות, Because the night belong to us. מיסטר טילמן, אבא, מושיע, שאמאן וליידי'ז מאן – מחכים לפעם הבאה, בתל-אביב הבנויה, אינשאללה.

נ.ב. כדי למנוע מכם אי-נעימות, אני ממליצה תמיד להציץ ב-SongKick לפני שסוגרים את מועד הטיסה, החופשה שלכם יכולה לזוז יום-יומיים קדימה או אחורה בשביל מישהו שאתם ממש ממש ממש אוהבים.

צילום: שחר רודריג

צילום: שחר רודריג

תגובות

וורדפרס: 2
  • comment-avatar

    […] Source: אלוהים, תן לי רק טיפת מזל: שחר רודריג על הופעה חד פעמית ש… […]

  • comment-avatar

    […] מקשיבה להם היום? גיטלה קורצת לי עם Father John Misty, מכירה את החולשה שלי לאבא, אבל מזכירה גם שמות אחרים באותה הנשימה: ג'סיקה פראט, […]

  • DISQUS: 0