במגרש הביתי: על ההופעה של "שירים שכתבו אחרים" בצוללת הצהובה

צילום: Noam Chojnowski

צילום: Noam Chojnowski

"זו שעה מוזרה" מודה גדעון לוי, הזמר של ההרכב בתחילת ההופעה. ואכן, למרות השעה הבלתי שגרתית של צהרי יום שישי, החלל של הצוללת הצהובה מלא. ניכר שהלהקה הירושלמית מופיעה מול הקהל הביתי שלה, שאף יפגין בהמשך בקיאות במילים ובלחנים. הרושם הראשוני שלי, שבהמשך קצת אתקן אותו כי מצאתי במוזיקה שלהם ניואנסים מעבר לכך, היא שמדובר בהרכב שעושה רוק מיינסטרים במובן הטוב של המילה, כלומר רוק סולידי שיושב במשבצת של אמנים שהתפתחו בשנות ה-90 כמו אסף אמדורסקי ופיטר רוט. לבוא עם גישה כזו לשירי משוררים קושרת את המוזיקה של "שירים שכתבו אחרים" להרכבים כמו "אחרית הימים" או פרויקטים כמו "בציר טוב", שזה אומר מחויבות די רצינית למורשת מפוארת במוזיקה הישראלית. לא שאני רוצה להלחיץ פה מישהו, אבל כל זה נמצא ברקע בזמן שמקשיבים ללהקה. עוד דבר שהפתיע אותי כבר בהתחלה היא העובדה שמדובר בהרכב עם זמר שאינו מנגן. בעוד שאנחנו רגילים לראות על הבמה זמרות שהן נטו זמרות, די נדיר למצוא את המקבילה שלהן במגדר השני. כתוצאה מכך, בניגוד לתסמונת שבן שלו כבר הצביע עליה – הקול הגברי האנמי, ל"שירים שכתבו אחרים" יש יתרון בכך שיש להם זמר שבאמת יודע לשיר ונשמע טוב, והרושם הזה פועל לטובתם.
את ההופעה ההרכב פתח עם "אתה בוודאי זוכר", שירה של דליה רביקוביץ שבתוכו השורות:

"אחרי שכולם הולכים
אני נשארת לבד עם השירים
חלקם שירים שלי
וחלקם של אחרים".

המשפט "שירים שכתבו אחרים אני אוהבת יותר", גם נתן להרכב את שמו. לצערי נכנסתי טיפה באיחור ופספסתי את ההתחלה של השיר, כך שאיני יכולה להגיד עליו הרבה. הם המשיכו ל"רומאנס" (שגם מוכר בתור "היה או לא") של אלכסנדר פן, שבו אהבתי את האווירה הרומנטית העדינה שהתאימה לשיר. השיר התחיל עם נגינה של גיטרות – באס וקלאסית, ובפזמון נכנסו התופים, פסנתר וגיטרה חשמלית. מצאה חן בעיני הצורה בה הדבר הזה בנה מתח, מתח שהתבטא ביתר שאת בפאוזה דרמטית לפני המילים:

"וְשתקו, יראים לנפץ את השקט"

ב"מעל הגשם" נכנס קול שירה שני, קולו של מוטי כהן, המלחין של "שירים שכתבו אחרים". בפזמון הוא עבר מלשיר קולות רקע גבוהים לשיר את הקול הראשון, והמשחקיות שבמעבר בהובלה בין שני הקולות הכניסה עניין לשיר, ולקראת סופו של השיר גם קיבלנו סולו חשמלית מוצלח של טל ידין. לי היה נחמד לקבל ממד אחר לשירתו של פגיס, כיוון שאנו נחשפים בבית הספר רק לשירי השואה שלו.
בשיר הבא קיבלנו שתי הפתעות – הראשונה היא שהזמרת האורחת, הוואן מששה, עלתה לבמה. ההפתעה השנייה קרתה לי בדיעבד, כיוון שלא הכרתי את המשורר שלמה טנאי שכתב את מילות השיר "להשאיר" אליהן מאוד התחברתי, וזה תמיד נחמד לגלות משהו חדש שאוהבים. השיר נפתח עם תיפוף דומיננטי של דניאל פיינגולד, והתקיימה בו בנייה של אווירה מסתורית, ששיקפה את מילות השיר המדברות על הצורך בלהשאיר מימד של אי ידיעה, לא להיות ברור עד הסוף:

"לא לומר את הכל;
גם העץ אומר רק גזע ועלים ומשאיר שורשים באפלה"

בשיר הזה מששה הצטרפה בפזמון, אך את השיר הבא – "קידוש לבנה", היא שרה סולו בבית הראשון. השיר נכתב בידי רבקה שגיא, ופורסם ב"משיב הרוח", עיתון של קבוצת משוררים דתיים שעוד לא מוכרת מספיק מחוץ לביצה הירושלמית ושאני עוקבת אחריה פה ושם, ולכן ממש שמחתי בבחירה הלא מובנת מאליה. השיר שנכתב בלשון נקבה, כאילו מנקודת המבט של הירח, וכשהוא מושר על ידי אישה הוא איכשהו תופס יותר עוצמה ונוכחות, כשהוא מדבר על חוויה כואבת של העדר והתמעטות:

"בורותי הריקים נראים מרחוק
זהרי הדועך"

הכיוון של השיר הפתיע, כמי שמכירה את מעמד ברכת קידוש הלבנה כאירוע חגיגי ושמח, שבו דווקא מציינים את התמלאות הלבנה, ואילו השיר מדבר על ההפך, על התמעטותה. כך שיש בו מימד חתרני בבחירה של המשוררת, וגם בלחן המינורי שמשקף זאת.

לאחר מכן הגיע שיר אהבה מרגש למילותיה של רחל המשוררת, שגם קיים בגרסה המוקלטת, שהוא אולי השיר שהכי אהבתי מהאלבום בשמיעה ראשונה. ב"מבט עינייך" השיר נפתח בשירת יוניסון אבל בסיום הבית מתפצלים קולותיהם של הוואן וגדעון להרמוניות. השיר בוצע בגרסה אקוסטית בלבד, בחירה שלדעתי הייתה נכונה. אז הגיע גרסת הכיסוי היחידה שהלהקה ביצעה, ל"ערב מול הגלעד", הקהל הצטרף בשירה ומחיאות כף ללחנו המוכר של גבריאלוב, ובסיומו מששה ירדה מהבמה.

לטעמי הלהקה שמרה את הטוב ביותר לקראת סופה של ההופעה, כשהיא בחרה לבצע שירים יחסית מורכבים מבחינה מוזיקלית בחלק זה. השיר "ירח" של אלתרמן הוא שיר שהולחן מספר פעמים, וכהן ציין בתור הקדמה כי הלחנתו מהווה אתגר לכל יוצר. השיר התחיל בתור סולו פסנתר, שנתן לפסנתרן עומר קינן הזדמנות להתבלט. ואכן הלחן הג'אזיסטי, יחד עם תיפוף הסנייר שגם מאפיין נגינת ג'אז, היה מוצלח, והוא לכד את היופי שבמילות השיר היטב. השיר "לווי אותי" נוגן אחריו, טקסט שאף הולחן לאחרונה בידי שי צברי, ולכן עבורי היה קשה שלא להשוות בין הגרסאות. הגרסה של כהן למילותיו של עמיחי הוא מהורהר ואיטי יותר, המדגיש את העצב בסצנה שעמיחי מתאר. במילים "שעת פרידה" לוי מושך את המילים בשירתו, כמו מדגים את הרצון לעכב את הרגע בו היא מתרחשת.

"חול אפסי" של רביקוביץ, כמו "ירח", הוא מבין שיריה המוכרים ביותר. הפרייזינג של לוי בשיר זה נשמע לי מאוד נקי, כמעט קלאסי. השיר מתחיל שקט אך הולך וצובר קצב עד לסיום הדרמטי, וכיוון שהוא עוסק בפרידה של זוג, הוא מהווה המשך טבעי ל"לווי אותי". לשיר האחרון, "אי" של זלדה, חזרה מששה לבמה, לאחד משיאי ההופעה. הוא נפתח עם מחיאות כפיים מוקלטות ועם באס בנגינתו של אלון רוזנפלד שהשרה תחושת דחיפות, אפילו קצת איום. השיר התפתח לסוג של ג'מג'ום נהדר על הפראזה "רַק המחשבה על אלוהים היא אי במערבלת", עם אלתורים קוליים סטייל "הצד האפל של הירח" שמששה עשתה, שהכניסו גוון של מוזיקת נשמה לשיר (וכמה מתאים, בהתחשב שהוא מדבר על חוויה רוחנית). בתור הדרן קיבלנו את "שנינו ביחד וכל אחד לחוד", עוד שיר של יהודה עמיחי, עם לחן פולקי שהשאיר טעם טוב בפה.

יצאתי בהרגשה שיש ללהקה פוטנציאל רב לפרוץ אל מחוץ לסצנה הירושלמית, וששירים חדשים יחסית מצביעים על כך שעם הוספת ניואנסים מוזיקליים לנוסחת הרוק הבסיסית (שהרי ההרכב התחיל בצורה יותר מצומצמת, כך הבנתי) היא מסוגלת אף להפתיע ולאתגר.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 0