כששלחנו ילדה טובה ירושלים להופעה של גנגסטא ראפ

צילום: יניב גריידי

צילום: יניב גריידי

זו לא מטאפורה – אתמול הופיע בבארבי פרדי גיבס, ובצעד אמיץ שלחה הספינה להופעה לא רק ילדה טובה, אלא גם אחת מירושלים. תום יוגב חזרה מוגנבת.

עלי להזהיר מראש קוראות וקוראים, אם אתם חיים ונושמים היפ הופ וכשהייתם ילדים בשנות התשעים לפני השינה השמיעו לכם MTV, לא בטוח שהפוסט הזה בשבילכם. אתם מוזמנים לקרוא את מה שכתב פה רק אתמול די ג'יי הקטיק, למביני עניין. לעומת זאת, אם גם אצלכם הייתה בבית אמא עובדת סוציאלית שלא הרשתה לשמוע מוזיקה "מהרחוב", אם גם אתם אחים גדולים ולכן כשאמא אמרה לעשות משהו, צייתתם, אזי גם לכם יש חסך. ואם גם לכם יש חסך, בכוונתי לנסות לעזור לכם לפתור אותו. אתם תתחילו בסקפטיות ובשקט באזניות, אבל סמכו עלי, לאט לאט ישתלט עליכם דחף בלתי נשלט להגביר את הווליום ואם אפשר גם להוסיף באסים.

אז מה גורם לילדה טובה ירושלים להחליט שדווקא עכשיו זה הזמן לשמוע את המוזיקה שאמא לא הרשתה? ובכן, אין דרך אחרת להסביר זאת זולת התמכרות. מתחילים כי רוצים להבין על מה לעזאזל כולם מדברים ב"פריחתו המחודשת של הז'אנר", ואז נהיה חשק לעוד. אבל נראה לי שבהופעה אתמול הצלחתי להבין מהם, לפחות מבחינתי, ארבעת היסודות שמייצרים את הטעם של העוד.

הביט
כשנכנסתי להופעה הדבר היחיד על הבמה היה מחשב. "מחשב זה לא מוזיקה" אבא ממלמל בראש שלי. "מה זה? איפה הכלים? רמאות!" אני ממשיכה את מלמולו. הלו הלו ירושלים תרגעי! מחשב זה בסדר, מחשב עושה ביט. כאמור, מי שחשקה נפשו במונחים מקצועיים, הפוסט הזה אינו בשבילו. פה מגדירים ביט כ"הדבר הזה שגורם לעשות עם הראש כמו הבובות של הכלבלבים על הדשבורד". וזה בדיוק המקום שבו מה ששומעים ביוטיוב לעולם לא ישווה ללייב, עת רעדה אדמת הבארבי מהבאסים. רעדה באמת, זו לא מטאפורה. לשמוע את זה בבית לעומת לשמוע בהופעה, זה בערך כמו ההבדל בין לנסוע על בימבה ולרכב על אופנוע.

המילים
אני אוהבת מילים, ובהיפ הופ ברוך השם יש בשפע. אני בעיקר אוהבת כשכותבים אותן מהבטן, זה יכול להיות שירי משוררים וזה יכול להיות היפ הופ. ואל תטעו, זה ז'אנר שיש בו הרבה חקיינים, הרבה בולשיט שמנסה להיות הדבר האמיתי. אבל פרדי גיבס, כך הובטח לנו, הוא הדבר האמיתי. בפוסט של דיג'יי הקטיק היו כל מיני מילים כמו "פלואו" ו"טייט". בהתחלה חשבתי שאלו מילים בתל אביבית, שפה שאיני דוברת עדיין. בהופעה הבנתי שהן נחוצות בשביל להמחיש מה לעזאזל הלך שם עם הטקסטים. מסוג הדברים שבאמת מצריכים מילים אחרות בשביל לתאר אותם. כשהוא אומר "טייט" הוא בעצם מתכוון לרגע הזה שאת מבינה שבמשך שעה לא לגמרי נשמת, כי המוזיקה החזיקה אותך לאורך כל ההופעה כל כך קצר, כל כך על הקצה, כל כך רעבה לעוד. וכשהוא אומר "פלואו" הוא בעצם מתכוון למוזיקליות של המילים, ללהטוטים שאפשר לעשות בהן. פרדי גיבס עושה את זה כל כך טוב, שהוא מסוגל להרשות לעצמו רגעים שלמים בשירים שבהם הוא רק עושה ראפ עם דממה ברקע, והמוזיקה של המילים נשמרת.

השואו
האם היה מישהו בקהל באותו הערב שהמחשבה "פרדי תעשה לי ילד" לא חלפה בראשו? אם כן, היא נמוגה ברגע בו הוא הוריד את החולצה, זרק אותה לקהל, ושפך על עצמו בקבוק מים. המים היו מוטיב חוזר, אגב, כשהבחור השני על הבמה שתפקידו בגדול היה "להרים", שפך אותם מעת לעת על פרדי ועל הקהל המאושר. אבל הדבר הכי משמעותי בעיני באופן שבו פרדי גיבס מתנהל על הבמה, היא העובדה שלמרות שהכל מדויק ומהודק, זה לא מפחית מהאמינות שלו. הוא פרפורמר מהפנט, אבל הבמה לא נראית כמו הצגה. אם כבר, מצאתי את עצמי תוהה תוך כדי ההופעה איך הוא מצליח להתנהל בעולם שלמרגלות הבמה, בינינו בני התמותה. “Fuck Police” היה קטע הקישור המרכזי בין השירים, ולא יכולתי שלא לחשוב על השוטרים שלפני פחות מיממה דפקו מכות למישהו בסופר יודה רק כי הוא ערבי. תהיתי אם זה קישור מאולץ, ואם עוד מישהו בקהל עושה אותו, ואם פרדי היה יודע, מה היה לו להגיד. “Fuck Police” כנראה.

הקהל
איזה קהל תענוג. יודעים את כל המילים (או לפחות מנסים ממש חזק), מרימים ידים כשמצווים עליהם, צועקים בסוף כל שיר, מעיפים את ההופעה לגבהים. החשד המקדים שלי התאמת, וגיליתי שמרבית הקהל של גנגסטא ראפ בארץ הוא די חנונים בסך הכל. אז או שהלא-חנונים שומעים מוזיקה אחרת, או שאין להם 160 ₪ פנויים להופעה בבארבי, זו גם אפשרות. בכלל זה גרם לי לתהות מה קורה לקהל כשמוזיקה שצמחה “מהרחוב” עוברת לטורים ומועדונים גדולים. האם החבר'ה של פרדי מאינדיאנה יכולים בכלל עדיין לבוא להופעות? או להבדיל, החבר'ה של נצ'י מפתח תקווה? עוד חשד שהתאמת הוא יחס הנשים-גברים בקהל, עם מינוס משמעותי לטובת (או לרעת) הקבוצה הראשונה. כהן (מהצמד כהן את מושון) שחימם את פרדי, הקדיש את השיר האחרון שלו למין הנשי, והצר על הנוכחות הדלה בקהל. אני לא זוכרת את כל השיר, אבל היה שם משהו על הישבן המוצק שלנו. זה כמובן מצער קצת, כי דווקא בהיפ הופ העכשווי יש יותר ויותר מודעות לכך שנשים הן יותר מסך הישבן המוצק שלהן, כמו למשל בשיר הזה, או אפילו בדוגמה המקומית הזו. אני נוטה להאמין שכשירבו שירים מהסוג השני, נוכחותנו בהופעות תגדל.

היפ הופ דורש מאתנו כקהל התמסרות מסוג אחר. ההופעה ממש מעוררת תחושות אחרות בגוף – המינימליזם העוצמתי של ההופעה, שגורם לדופק לעלות לגבהים מפחידים כשכל מה שפיזית עשיתי הוא להזיז קצת את הראש. בגיל 12 אולי לא ידעתי להסביר את זה במילים האלה, אבל יתכן שמעבר לכל, זה היה הדבר המרכזי שהרתיע אותי אז. היום אני מחפשת את ההתמסרות הזו, ובעיקר ברור לי שאין סיכוי שאני מעבירה שוב שני עשורים עד ההופעה הבאה.

תגובות

וורדפרס: 0
DISQUS: 1